שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לפי ההיסטוריון רוברט פקסטון, הפשיזם יכול לחזור

הפשיזם הישן והרע לא מת אלא רק נמצא בתרדמת, טוען ההיסטוריון האמריקאי רוברט פקסטון בספר חדש על רוח הרפאים שרודפת את העולם. בראיון ל"הארץ" הוא אומר, שהפשיזם לא יחזור בגלל מנהיג כריזמטי חסר מעצורים, אלא בגלל חולשת הדמוקרטיה - ושבנסיבות מסוימות יכול לעלות שלטון פשיסטי גם בישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאור פרידמן

גם מי שלא יעקוב אחר הניתוח המקיף של ההיסטוריון רוברט פקסטון לתופעת הפשיזם במאה ה-20, יגלה עניין בשאלה המהדהדת לכל אורכו של ספרו, "אנטומיה של הפשיזם" (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים; תירגם מאנגלית: דן תמיר). השאלה היא אם הפשיזם, שהביא למותם של עשרות מיליונים במחצית הראשונה של המאה ה-20, יכול לחזור. פקסטון סבור שכן.

ספרו של פקסטון, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת קולומביה בארצות הברית, פורסם לפני כחמש שנים, בתקופה שהבועה הכלכלית תפחה שם והתמוטטות הבורסות היתה עדיין בגדר סיוט שלא נחלם. מאז דעתו רק התחזקה. "מה שקרה בעולם בחמש השנים האחרונות מאז שפירסמתי את ספרי רק ביצר את תחושתי שהפשיזם הוא בהחלט אפשרי", הוא אומר בראיון ל"הארץ". "אני עדיין מאמין שתנועות שמזכירות את הפשיזם יכולות להופיע במקומות שבהם אזרחים חוששים שאין די בדמוקרטיה כדי להגן עליהם ועל מדינתם כנגד איומים של טרור, של דעיכה לאומית או של משבר כלכלי. הסכנה של הישנות הפשיזם מתחזקת כשאזרחים רבים נמצאים בלחץ כלכלי בלי תקווה לשיקום מהיר ובלי אמון שהמוסדות הדמוקרטיים יכולים לחדש את השגשוג".

השנה ציין הפשיזם 90 שנה להיווסדו. בתום מלחמת העולם הראשונה טבע בניטו מוסוליני את המושג "פשיזמו", המתייחס לסמל רומי של ענפים המחזיקים גרזני מלחמה, כדי לתאר את הלך הרוח בקרב חבורה קטנה של חיילים משוחררים, לאומנים ומהפכנים, שליכד סביבו. זה קרה במילנו ביום ראשון 23 במארס 1919, באולם קטן הצופה על כיכר סן-ספולקרו. בפני קהל קטן, כמאה בני אדם, הכריז מוסוליני מלחמה על הסוציאליזם הדמוני שנשב מכיוונה של רוסיה, מכיוון ש"התנגד ללאומיות". הוא קרא לתנועה החדשה שהקים "פאשי די קומבטימנטו", אגודות הקרב.

בבחירות ב-1919 מפלגתו לא הצליחה להיכנס לפרלמנט ובבחירות ב-1921 היא קיבלה רק 7% מקולות המצביעים. אבל ב-1922 התפטר ראש הממשלה, והמלך, ויטוריו אמנואלה השלישי, קרא למוסוליני להרכיב ממשלה של פשיסטים ולאומנים כדי לשים קץ למהומות ברחבי המדינה. פקסטון מדגיש שהצלחתו של מוסוליני לא התבססה על מצע פוליטי או הבטחות לבוחרים. "שואלים אותנו מהי התוכנית שלכם", אמר פעם מוסוליני והמשיך: "התוכנית שלנו היא פשוטה. אנחנו רוצים לשלוט באיטליה" (הציטוטים מתוך הספר). מוסוליני ניצל את הפחד מהקומוניזם, את השיתוק שאחז במוסדות הליברליים ואת האלימות של מיליציות מקומיות, שגרמה לאליטות השולטות לאחד כוחות עמו כדי למגר את אותה אלימות.

כעבור כעשר שנים, בנסיבות דומות מאוד, עלה היטלר לשלטון בגרמניה. פקסטון מזכיר שהן באיטליה והן בגרמניה, הפשיזם לא תפס את השלטון בכוח; להיפך. הפשיזם סחף אמנם את ההמונים, אבל האליטות העלו אותו לשלטון. לשיטתו, הפשיזם הוא עניין פרקטי יותר מאשר אידיאולוגי. לדבריו, הנאצים והפשיסטים האיטלקים היו מוכנים לזנוח חלקים במצעים המוצהרים שלהם אם אלה הפריעו ליצור את הבריתות ההכרחיות עם האליטות בעלות הכוח וההשפעה.

בגלל השותפים

איך אפשר לזהות כיום אלמנטים פשיסטיים? פקסטון מזהיר שלא לחפש דווקא בתמונות המוכרות של דמגוג נלהב נואם בפני קהל סוער, שורות ממושמעות צועדות בסך, או פעילים במדים מכים בני מיעוטים. הסכנה לא בהכרח תלבש חולצות בצבע אחיד. הוא מציע לעקוב בזהירות אחר מנגנוני הפעולה הפשיסטיים. הפשיזם לא יחזור בגלל מנהיג כריזמטי חסר מעצורים, טוען פקסטון, אלא בגלל שותפיו הפוטנציאליים.

כשהוא סוקר את תופעות הימין הקיצוני באירופה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, דווקא קרואטיה של תחילת שנות ה-90, שצמחה על חורבותיה של יוגוסלביה המתפרקת, מזכירה לו יותר מכל את המודל הפשיסטי. בין היתר מפני שפרניו טוג'מן, נשיא קרואטיה בשנים 1991-1999, הקים אז לתחייה את המורשת הפטריוטית הקרואטית של ה"אוסטאשה" - כת לאומנית טרוריסטית ששלטה במדינת הבובות שהקים היטלר בקרואטיה במלחמת העולם השנייה.

כיום, סבור פקסטון, למרות גילויים של ימין קיצוני במערב אירופה, אין סכנה שהפשיזם ישוב ויעלה שם. לדבריו, "למרות הקשיים הכלכליים ואיום הטרור, לא נראה כרגע שהימין הקיצוני במערב אירופה התחזק. ?החזית הלאומית' בצרפת ו'מפלגת החירות' באוסטריה נחלשות בשל פלגנות פנימית ובעיות של מנהיגות. התנועה הפלמית בבלגיה נמצאת במצבה הנוכחי כבר תקופה ארוכה והפוטנציאל שלה לצמיחה כנראה אינו גדול". מנגד, הוא מציין שרוסיה עלולה להיות מוקד מסוכן בגלל השפל המתמשך שהרוסים חיו בו בעת ניסיונותיו הדמוקרטיים הראשוניים של בוריס ילצין. מוקדים נוספים של תסכול לאומי באירופה הוא מוצא בחלקים מהבלקן, שם תנועות ימין קיצוני יכולות להכות שורש ואפילו לתפוס את השלטון.

נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ורג' בוש, ראה באיסלאם הקיצוני את יורשי הפשיזם. "יש להם אותו רצון לשלטון, אותו בוז לאינדיווידואל ואותן אמביציות גלובליות מטורפות", טען בוש. הוא הבטיח לעמו לטפל במוסלמים הקיצוניים "באותו אופן שבו טיפלנו בפשיסטים, כי כמו עם כל הפשיסטים, גם עם הטרוריסטים לא ניתן להגיע להסכמות. חייבים למגר אותם". בתקשורת האמריקאית לעגו אז לבוש וראו בהתבטאות הזאת דוגמה לכך שהפשיזם נהפך למלת גנאי שאפשר להצמיד כמעט לכל יריב.

פקסטון אינו שותף ללעג. הוא סבור שהדת עלולה להיות מנוע רב עוצמה ממש כמו הלאום, ולמעשה, בכמה תרבויות הזהות הדתית עשויה להיות חזקה יותר מהזהות הלאומית. הוא מצביע, בין השאר, על האורתודוקסיה החרדית היהודית, הרואה במדינת ישראל חילול קודש, וכן על המוסלמים הפונדמנטליסטים, הרוחשים נאמנות מועטה למדינות החילוניות שהם חיים בהן. אומתם היא האיסלאם. פשיזם המבוסס על הדת, הוא אומר, אינו בלתי אפשרי.

אם כך, האם התחזקותה של איראן והאיום הגרעיני שהיא מציבה בפני העולם הופכים אותה למדינה פשיסטית?

"אם מבינים היטב את הפשיזם, רואים שהוא תגובה לדמוקרטיה שנכשלה. לא הייתי מחשיב את איראן כמקרה של דמוקרטיה כזאת. מה שמתרחש שם ניתן לתיאור כתיאוקרטיה לאומנית ולא כפשיזם אותנטי. איני מוצא שום יתרון בהדבקת תווית שלא מתאימה במדויק ושמעצימה את הרגשות, מה שלא אומר שאיראן פחות מסוכנת".

החיסון מתפוגג

ישראל מוזכרת כמה פעמים בספר. בשנת 2002, בתקופת ממשלתו הראשונה של אריאל שרון, אפשר היה לשמוע באגף הימני בליכוד ובכמה מפלגות דתיות קטנות שפה הדומה לשיח הפשיסטי, קובע פקסטון. יחד עם זאת, הוא אומר, "אני יכול להבין שהאשמה בפשיזם, שנחשבת עלבון בכל מדינה אחרת, היא תוקפנית במיוחד בקרב אנשים שהיו בזמנים מסוימים הקורבנות העיקריים של הפשיזם. אבל צריך להבין, שפשיזם אפשרי בכל מדינה, כולל ישראל וארצות הברית. הוא אפשרי בכל מקום שיש בו איום על הביטחון ועל השגשוג, ובכל זמן שיש בו מספיק אנשים שפוחדים שהמוסדות הדמוקרטיים אינם חזקים דיים להתמודד עם איומים אלה".

פקסטון מסביר שמאחר שישראל היתה נתונה להתקפות טרור מרושעות, "באופן בלתי נמנע אנשים מסוימים בישראל ייטו להסיט הצדה את שלטון החוק - כפי שנעשה בגרמניה אחרי שריפת הרייכסטג בפברואר 1933 - ולאמץ דרכים כוחניות יותר כדי להתמודד עם איומים אלה. לא כל אזרחי ישראל באים מארצות שהמסורת הדמוקרטית מבוססת בהן היטב. פיתויים כאלה קיימים בישראל והיו אנשים שנכנעו להם.

"אם מספר גדול מספיק של ישראלים יחשבו שתנאים כאלה הופכים את ישראל לפגיעה יותר, הם עלולים לבחור בדרך שתזיז הצדה את הדמוקרטיה ואת שלטון החוק, לכיוון מדיניות של כוח. פשיזם טהור אמנם אינו נראה לי תוצאה אפשרית של התנאים הנוכחיים, אבל תגובת יתר רגעית לאיומים אינה בלתי סבירה. עם זאת, אני מוכרח להדגיש שישראל נשארת דמוקרטיה בעלת חברה פתוחה, עיתונות חופשית ומערכת משפט עצמאית".

פקסטון סבור שעד לא מכבר העולם היה מעט מחוסן נגד הפשיזם, בעקבות נפילת המשטרים הפשיסטיים בסוף מלחמת העולם השנייה וחשיפת הגילויים המזעזעים על אודות האכזריות וחוסר התוחלת שאיפיינו אותם. הפשיזם הושפל באותה תקופה. ואולם, הוא אומר, כעת, בחלוף יותר מיובל שנים, הזיכרונות הללו התעמעמו ואנשים צעירים אינם מחוסנים באותה מידה. הוא שב ומזהיר שהמופעים החדשים של הפשיזם יוכלו תמיד לטעון שאין להם קשר למודלים הישנים והידועים שלו, כשהם משתמשים בסמלים אחרים ובשפה אחרת. מי שמודאג מעלייתם האפשרית של כוחות פשיסטיים, יכול אולי למצוא נחמה בעמוד הפייסבוק של התנועה הפשיסטית האמריקאית, "אמריקה קוראת". כרגע יש בו 175 חברים בלבד.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ