בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוצר קטן | בנעליים מרופטות, אל מלכות השמים

מבט אחר בציורי הנעליים של ואן גוך, שיחת היום בסלון הפוסט-מודרני: נעלי העניים הללו הן אולי ביטוי דתי אופטימי, הכרזה שדווקא ממחזות העוני תצמח הישועה ותבוא ההתגלות

תגובות

משנת 1881 עד 1888, שנתיים לפני התאבדותו, השלים ואן גוך שמונה ציורי נעליים. אחד הציורים הללו, המוצג במוזיאון ואן גוך באמסטרדם, נהפך במרוצת הזמן לשיחת היום בסלון הפוסט-מודרני. את אבן הראשה של הדיון המורכב הזה, שגורר לתוכו עולם ומלואו (כפשוטו), ירה הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שביקר במוזיאון ב-1930. היידגר הציג את הציור הזה כדוגמה לתיזה שלו על מהות האמנות. בעיניו, לאמנות יש תפקיד מנוגד לזה של הטכנולוגיה, ההופכת את האדם ליצור משועבד במירוץ שליטה על העולם, תוך כדי חיפצון הכל בדרכו.

האמנות, לעומת זאת, מאפשרת לאדם לתפוש לרגע את משמעות ה"היות" כאן בעולם. היא פותחת לאדם פתח לראות דברים לא רק כחפצים לשימושו. על נעליים אלו, שהיידגר מחליט משום מה שהם נעלי איכרה - הוא כותב, ש"מהפתח האפל של הפנים המהוה של כלי-מנעלים זה מציץ עמל צעדיה של העבודה" ("מקורו של מעשה האמנות", תירגם שלמה צמח). ברוח זאת הוא מתאר בלשון-שירית את עולמה של האיכרה וסביבתה שנפתח לצופה. ב"גסות האיתנה" של הנעל הוא רואה עקשנות של אשה תמימה הצועדת במרחקי השדות. הוא חש שעל העור נחה לחות האדמה, והסוליות מספרות לו על "בדידותן של דרכי-שדות בשקיעת הערבית".

בעקבות אותה הזרה וגילוי מחדש של הפלא הקיים אנו מוחזרים אל שאלת השאלות של היידגר בדבר "ההוויה": למה בכלל קיים כאן משהו? אמסטרדם שוב נקשרת לסיפור בעקיפין. קורט גולדשטיין, פסיכופתולוג ידוע, נס דרך אמסטרדם לארצות הברית זמן קצר לפני שהיידגר נשא את נאומו על ציורו של ואן גוך. באוניברסיטת קולומביה העיר גולדשטיין את תשומת לבו של מארק שפירו לדברי היידגר. שפירו בחן זאת וטען כנגד היידגר כי נעליים אלה אינן נעלי אשה, ואף לא נעלי איכר, כי אם נעליו של ואן גוך עצמו (יש מתארכים את הציור ל-1886, בזמן שהצייר שהה כבר בפאריס, אצל אחיו תיאו). כך דוחה שפירו את התיאור ההיידגריאני, שעולה ממנו ניחוח כפרי עז. שפירו נסמך בטיעונו גם על תיאור אגבי של נעלי ואן גוך המופיע בזיכרונות גוגן. דרך הנעליים הללו הוא רואה את חייו העלובים והמקומטים של ואן גוך.

גלגול דברים גרמני-יהודי מוזר זה הפגיש ב-1977 את שפירו ודרידה בסמינר משותף, שבו עסקו יחד בבירורים הקשורים ל"אמת" שבמעשה האמנות. דרידה הקדיש אחר כך דיון נרחב לכך בספרו "האמת בציור", ובו הציג בין השאר סדרת שאלות העולות מוויכוח שפירו-היידגר. במקרה הזה, אומר דרידה, אנחנו מפציצים את התמונה בכוונות, שעה שיש דברים דחופים ונחוצים יותר, הוא אומר, העומדים ברקע, כמו המוני זוגות נעליים אבודות שנערמו אי-שם. דרידה מזהה לרגע את הבלות הדיון ההיידגרי, המפטפט להנאתו בשעה שנערצות הנעליים של הנרצחים בשואה (בפברואר 1943 קיבל הימלר דיווח על 22 אלף נעלי ילדים שנאספו בבירקנאו, למשל).

קול נוסף שהצטרף לדיון מאוחר יותר הוא זה של פרדריק ג'יימסון מאוניברסיטת דיוק, שמנקודת ראות מרקסיסטית הדגיש את האומללות הזועקת מתוך נעלי עניים אלו. הן מייצגות לדעתו את "כל אותו עולם אנושי בסיסי של עמל האיכרים המפרך, עולם שנדחק למצב הברוטלי, המאוים, הפרימיטיבי והשולי ביותר" ("פוסטמודרניזם", עמ' 23). ג'יימסון מדבר על כלל ציוריו הכפריים של ואן גוך. גם את העצים הנטועים בשדות ומוצפים בעושר צבעים הוא רואה כ"מקלות נושנים ומדולדלים התקועים בקרקע דלה". אכן, לאור התבוננות זו יהיה עליו להסביר את עושר הצבעים שאינו במקומו. לטענתו אין זו אלא "מחווה אוטופית", דהיינו "אקט של פיצוי היוצר בסופו של דבר תחום אוטופי חדש לגמרי של החושים... שאותו הוא מכונן למעננו כעת מחדש כמרחב אוטונומי למחצה... כחלק מאיזו חלוקת עבודה חדשה בגוף הקפיטל" (שם).

ברוח דברים אלו, ולא בסתירה אליהם, אפשר להציע קריאה נוספת. עובדה ידועה לכולם היא שוואן גוך היה אדם דתי מאוד. כבר בילדותו הזדהה עם אביו, הכומר הפרוטסנטי; ואף שהחל לעבוד בהיותו בן 16 במסחר האמנות, פוטר ממשרתו ב-1876 כשהתעמק בענייני דת, הזדהה עם באי הכנסייה והזניח את עבודתו. ב-1877 למד כמורה באמסטרדם, ואף שלא סיים את לימודיו החל אחרי שנה לעבוד בבלגיה כדרשן באזור המכרות של בורינחה. גם שם ניכרה הזדהותו העמוקה עם עוני הכורים המקומיים. הוא פוטר ממשרתו אבל המשיך לדרוש בפני הכורים ללא שכר.

כלומר, מה שג'יימסון שכח הוא, שבעוני, בצורתו האידיאלית, יש ממד של עומק ורצינות דתית, שבעיני ואן גוך היו משמעותיים מאוד. לא לחינם הלך אל האיכרים. בתקופה זו חיפש את הפשטות, שלא מצא בפאריס (כפי שהוא מעיד במכתביו). ואן גוך התחכך כל חייו עם הממסד הנוצרי מתוך תפישה עצמית של אדם דתי בלתי ממסדי, הקרוב ברוחו לישו.

לכן יש להבין את מוטיב הנעליים לא רק כמבטא קדרות, כמו שכתבו חוקרי יצירתו, אלא גם כביטוי דתי אופטימי, כהכרזה שדווקא ממחזות העוני הללו תצמח הישועה ותבוא ההתגלות (ומכאן אולי סוד הצבעים העשירים). נעליים אלו הם אכן ביטויו של עוני מרוד וחיים קשים, אבל שלא כג'יימסון אני סבור שוואן גוך אינו מוחה כאן נגד ה"קפיטל"; ואן גוך הולך בנעליים אלה הרבה מעבר לך, והוא כותב כאן, בשפת הציור, את הדיבור האלוהי הנאמר למשה: "אל תקרב הלם, של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" (שמות ג, ה).

ואן גוך מציג, באמצעות הנעליים הנראות, את מה שהצופה איננו יכול לראות כי הוא "מחוץ לתחום", תחום הקודש (ומעתה הרי אין חשיבות לשאלה נעליו של מי היו אלו). הציור מכין את הצופה הממתין בחוץ להתרחשות הדתית שמקומה במקום הפנימי ביותר של מי שהשיל נעליו ונכנס לפני ולפנים. בכך הוא משקף את התפישה שדווקא העניים, מקומטי החיים, הם אלה שזוכים לחוויה העילאית של הכניסה למלכות השמים.

אב הכנסייה אמברוסיוס ממילאנו לומד מכך: "כמה עלינו להקפיד לתת דרור לכפות הרגליים של נשמתנו מעבותות הגוף ולנקות את צעדינו מכל קשר אל העולם הזה (בדרכנו אל הקודש)!" מוטיב זה של הסרת נעליים לפני הכניסה אל הקודש מצוי, אגב, בדתות שונות בכל רחבי העולם.

תגובה יהודית טיפוסית לאורח הפרישות הנוצרי המומלץ כאן אפשר למצוא בדברי ר' מאיר שמחה הכהן ("משך חכמה ליתרו" כ, יח, עמ' קסה). הכהן מסכים לכתחילה עם הרעיון שהוצג, הטוען כי נעליים אלו מייצגות את הגופניותו של משה, ואכן, "ומה לחומר במקום אדמת קודש?". אך הוא טוען כי דרגה רוחנית זאת נמוכה היתה, שכן כך היה לפני מתן תורה, ולדעתו "לא כן אחרי קבלת התורה, (שאז) עלה (משה) בהר סיני עם חומריותו (דהיינו שמשה עלה אז בנעליו אל האל, שהרי לא נאמר שם שהיה עליו להשילם)".

דרשה מעניינת אחרת מצויה בזוהר חדש (כי תצא, נט ע"ב) ואפשר שהיא עברה מצד לצד מעל הגשר הבין-דתי הסמוי של ספרד בימי הביניים: "של נעליך מעל רגליך - וכי מנעל מטהר את המקום או מטמא את המקום? אלא א"ר אבא: מלמד שצוה לו (=למשה) להתפרש מאשתו מכל וכל".



וינסנט ואן גוך, נעליים, 1886. ניחוח כפרי עז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו