בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראי אדמה, איך הצלחנו לגדול

"הדבר היה ככה" הוא ספר לבני הנעורים שצמח לכדי רומאן. כל כמה שהוא כתוב היטב מבחינת ארגון האירועים, הסיפורים שלו פשוט לא מעניינים

תגובות

הדבר היה ככה, מאת מאיר שלו, הוצאת עם עובד, 2009, 226 עמודים

זוהי מעשייה אוטוביוגרפית, לרגעים מכובדת בצניעותה, לרגעים רבים יותר מעוררת תמיהה: למה צמחה עד כדי רומאן, שכל כך מעט מסופר בו. סבתו של המחבר, אשה קטנה וחזקה, קיבלה בשנות השלושים, מגיסה האמריקאי, שואב אבק מתוצרת ג'נרל אלקטריק, השתמשה בו, ואחר כך, משהתברר לה שהלכלוך מצטבר בתוך המכל, והוא עלול להישפך בחזרה אל הרצפה, סגרה אותו בחדר האמבטיה האסור לשימוש.

המחבר עצמו זכה לראותו כאשר היה כבר בן 22, אחרי ששמע עליו סיפורים רבים והביא אתו אל סבתא צעירה אמריקאית. סבתא הבינה שאביה של הנערה האמריקאית הוא סוכן של ג'נרל אלקטריק בלוס אנג'לס וביקשה להשיג לה פאקונג, שבגלל חולשתו נעלה את המכשיר 35 שנים קודם לכן. אחרי המשגל, באישון לילה, נכנסה סבתא לעוד דיון עם הבחורה האמריקאית העירומה, ובתרגומו של המחבר העירום, זו מול זו, ניצבות הסבתא הפרימיטיבית והנערה מעיר הקידמה והמחבר יחד עם השואב אבק מתווכים ביניהן.

זה תפקידו של המחבר בסיפור הזה: הוא מחבב את הסבתא הפרימיטיבית ושמח על היותנו מודרניים. אחרי כן נעלם שואב האבק ולא נודע מה קרה לו. אבל הוא המקביל של המחבר במבנה של הסיפור החביב: מה שיש לסבתא, תחילה שואב אבק ענק ואחר כך נכד מצליח. הסיפור, המלווה בחיבה לסבתא, והרבה מאוד אהבה אל בתה, כלומר אמו של המחבר, משמש כעין קולב לתולדות משפחתו של המחבר מצד אמו: אנשי נהלל, קצת מגוחכים, כדרך שנוהגים להציג מושבניקים ותיקים. סיפורי הדודים ובני הדודים נקשרים זה בזה.

הנה הצד החלש של הסיפור. כל כמה שהוא כתוב היטב, מבחינת ארגון האירועים, הסיפורים פשוט לא מעניינים. מדוע? אפשרות אחת נרמזת לקראת סוף הספר: "אביגיל ואני צחקנו חרש. אינני נוטה להיכנס לפרטים מן הסוג הזה, לא ברומאנים הבדויים ולא בסיפור האמיתי הזה". יכול להיות שמאיר שלו אינו יכול לספר דברים שהופכים סיפור למעניין ממש, לא בגלל פרטי הלילה עם אביגיל (למרות ההתנצלות, הוא מסופר לפרטים), אבל אולי חיי המשפחה, שיכולים היו לצאת מעניינים יותר, נתקעו אי שם בירושלים, כשמאיר שלו הקטן החל (על פי סיפורו) לחיות, כהגדרת אמו, כ"בן איכרים מנהלל".

ההגדרה הזאת, כיוון שהמחבר חי לאורה - כלומר, במונחים פרוידיאניים, קיבל את שמו מאמו ולא מאביו - יכולה היתה לפתח אוטוביוגרפיה מעניינת יותר, שחלקה מסתתר בתוך הספר הזה: אבא משורר (נחשב? לא נחשב?), רוויזיוניסט, אמא שאיננו יודעים עליה כמעט דבר, למרות העמודים הרבים המוקדשים לה ולמרות הגעגועים אליה - אבל מאיר שלו ממש מתכווץ בתוך איזה סיפור מתארך.

שוב ושוב חוזרות הבדיחות על המבטא הרוסי של סבתא, "אתה פונית אלי?" (במקום "אתה פנית אלי?"). שוב ושוב חוזרים תיאורי הסוס והדרך לכפר יהושע ואיך זה אצל מושבניקים וכמה שהם מצחיקים, והכי ארוך וטרחני הוא תיאור הדרך שעשה שואב האבק בעולם, מלוס אנג'לס עד פלשתינה, והאוכל של סבתא. לא הרחק משיא הסיפור על הסבתא, הנכנסת בלי לדפוק בדלת, לחדר שבו שכבו המחבר וידידתו האמריקאית, כשהיא גוררת בעקבותיה שואב אבק בן 35, אנחנו מקבלים דיווח על הארוחה שסבתא הכינה לו ולחברתו:

"סבתא טוניה הכינה לנו ארוחת ערב פשוטה ונפלאה: קערה של פרוסות תפוחי אדמה מבושלים וצוננים, ורבעי ביצה קשה, ופרוסות של צנון ובצל, כולם שרויים ברוטב קל וחמצמץ. בצלחת אחרת הושמו פיסות של מלפפון ועגבניה. היא פרסה לנו לחם, מהדקת את הכיכר אל חזה, ומהמקרר הוציאה את היהלום שבכתר - את הדג מלוח הכבוש שלה, השוחה בשמן, בטיפת חומץ, בפלפל אנגלי, בחברתם של עיגולי בצל רבים ושני עלי דפנה".

העניין הזה נמשך גם עמוד אחר כך: "בכלל, במשפחה שלנו אין מי שמתגעגע לבישולים של שום סבתא, ואפילו לא לקלאסיקה הסבתאית הידועה כמרק עוף. מרק העוף של אמי היה טוב ממרק העוף של אמה, ומרק העוף של אחותי טוב משל אמנו, אבל הכנת המרק של סבתא טוניה היתה מלאה התרגשות..."; ובעמוד הבא: "בקיצור, איננו חסרים את בישולי הדורות הקודמים. אבל אל המנות הפשוטות ההן: הדג מלוח, הביצה הקשה, תפוחי האדמה, הבצל והצנון, אני מתגעגע מאוד, ואף שהן קלות מאוד להכנה איני מצליח לשחזר אותן בדיוק".

וכן הלאה, ולאורך כל הספר עניינים כאלה, בחזרה מלוטשת, ומתוך כוונה ברורה לצמצם את הזיכרון. אם תרצו, זה התיאור הפסיכואנליטי של הנרטיב: הפטישיזם (שואב האבק הוא פטיש בכל תפארתו) מופיע תמיד בתוך ההקשר הפרה-אדיפלי, הגעגוע לכוחה של האם/סבתא מתגלם באינסוף חפצים וזיכרונות של חפצים. אבל נניח לפרויד.

מהציטוטים שהבאתי קל לשער את סוד הקסם של מאיר שלו: ספרות לבני הנעורים, כמו כל מוצר "ישראלי שורשי", בין שמדובר בזמר עברי (נעמי שמר) ובין שמדובר בסופר הישראלי הנקרא ביותר. משהו ספוג אווירה של ילדות. לא, שלו אינו מסתתר מאחורי מספר ילדי. להפך, הוא מספר כבוגר צנוע, ישר, לרגע אינו מתפאר במשפחתו, מין נאמנות לצניעותה של אמו, שאהבה לומר למי שהתפאר בייחוס רבני, שהיא ומשפחתה הם מצאצאי הגולם מפראג. אבל הלשון שהוא מדבר בה וההתכוונות לקוראים שלו היא לשון של ספרות ילדים. אכן, המוני הקוראים נהנים לבדות לעצמם את עברם בנהלל, או בכנרת, ממשיכים מסורת של "בנים" להורים. זה אחד המאפיינים התרבותיים המרכזיים לתרבות הישראלית. לא מגלים את ערוות האב.

הגעגועים לעולם הטוב ההוא, נהלל, או דגניה, הידיעה שלא היינו רוצים לחיות ככה, ובכל זאת היה יופי (קל לחיות בנאות אפקה ולהתרפק על סבתא מדומה בנהלל האיומה), כל זה, כמובן, שייך לפנטסיה הישראלית ומתאים מאוד לספרות הנעורים (הנה הסבר אחד לדומיננטיות של הסגנון והאתוס בפרוזה העברית: ילדים טובים של סבא-סבתא). אבל עניין אחר בולט מאוד בספר הזה והוא קשור כולו לאהבה הישראלית הגדולה לחוויה של המודרניות. לא חלילה, מודרניזם בספרות. גם לא התחשבנות עם המודרניות האלימה, שאנחנו תוצריה. להפך, תמיד שיר הלל למודרניות שאנחנו תוצריה: סבו של אחד הלך בגלימה מזרחית בירושלים, והוא עצמו כבר שומע את הפתיחה 1812 באודיטוריום על הכרמל; אחר בא מעיראק וכל כולו שיר הלל למודרניות שחילצה את סבתו מהדיכוי המזרחי, ועוד אחד בא ממשפחה חסידית במאה שערים וכולו הלל למעבר שעשה הוא, או עשו הוריו, אל המודרניות; וכולם מתגשמים במקום שבו הקהילה הקוראת אוהבת את עצמה, עד אונן.

יש דוגמאות אינספור לנראטיב הזה. אצל שלו, בן לאליטה הרוסית - אנשי עמל ישרים, אידיאליסטים, צנועים - מדובר כמובן בהשתאות על התמודדותה של הסבתא, שגדלה בבית קטן ברוקיטנה, אוקראינה (בלי בית שימוש בבית), והקימה משפחה בנהלל (עם מקלחת ברפת), כל זה מתגחך מול שואב אבק אמריקאי ענק. כל המעשייה הקטנה הזאת עלינו, הקוראים, צאצאיהם של סבים לא-מודרניים שהגשימו דבר אחד, רק משום שנולדו כאן: ליהפך למודרניים.

לא, אין זה שיר הלל למודרניות, אלא השתבחות בנוכחות. הנוכחות כמתנה (present). זה הנראטיב של הפרוזה העברית (עגנון העז ללעוג לו מלכתחילה), כמו גם של מדעי החברה: להיות בנים טובים להורים ש"בזכותם אנחנו כאן", או בקיצור אנחנו כאן. העובדה שאין הנראטיב מופיע בצורה מודעת, לא בספרות ולא במחקר האקדמי, מלמדת משהו על הקרוי "תודעה עצמית", או מוטב על בינוניות.



מאיר שלו. מתכווץ בסיפור המתארך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו