בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגששים מגששים אחר עתיד בצה"ל של שנות ה-2000

לא קלים חיי הגששים הבדווים בצה"ל. חוץ מהדימוי הבעייתי במגזרם הם נאלצים להיאבק גם בתדמית שלהם בציבור הרחב ובתחרות עם הטכנולוגיה. יחד עם הכלבים הצה"ליים הם מוכיחים שלהכרת השטח אין תחליף

4תגובות

"בחתונה הקודמת הבחורים שלי לא רקדו", אומר סגן אלוף מג'די מזריב, קצין הגששים של עוצבת הגליל והגשש הבכיר של פיקוד צפון, "אבל בחתונה הבאה, אנחנו נדאג שהם כבר ירקדו הרבה". סא"ל מזריב מתכוון למלחמת לבנון ה-2, שבה לא קיבלו הגששים שלו תפקיד משמעותי מספיק לטעמו. ברור לו כי מקומם של הגששים הבדווים בשדה הקרב של העתיד, בשורות צה"ל הדיגיטלי, רחוק מלהיות מובטח. בכל רגע נתון, עשרות גששים בדווים שהכשיר ושירת לצדם במשך 27 שנותיו בצה"ל ממשיכים למלא את תפקידם המסורתי: הם מאתרים חדירות בגבול, מסייעים במרדפים אחרי מסתננים ומחבלים ומלווים סיורים בכל הגזרות שפועל בהן הצבא. אולם, בכל זאת, הם נאלצים להיאבק על מקומם.

בסיס האימונים של פיקוד צפון באליקים בשבוע שעבר. עוד מעט ירד הגשם הכבד הראשון. שלושים גששים מעוצבת הגליל מבצעים אימון תקופתי. אחת ממטרות האימון היא לשפר את כישורי החי"ר של הגששים, כדי לאפשר להם לשמש גם לוחמים מן השורה, יחד עם החיילים הקרביים שהם מסיירים אתם.

שעה קודם, חוליית מסתננים חצתה את השדות ואת החורשות שמאחורי המטווחים של הבסיס, וכעת עליהם לעלות על עקבותיה, לנהל מרדף ולאתר את המטענים שהוסתרו בסבך. מגוון הגילים בקרב הגששים רחב. מחיילים בשירות סדיר שרק לפני מספר חודשים סיימו את ההכשרה, ועד אנשי קבע בעלי ותק של קרוב ל-30 שנה. בכוח המתרגל יש גם מרכיב בלתי שגרתי: נלווים אליו לוחמים מיחידת "עוקץ" עם כלבי גישוש.

ניכר ששיתוף הפעולה עם הכלבים אינו בא לגששים בקלות. כמה פעמים במהלך המרדף מתפצל הכוח ואחד הגששים מתלונן בקול - "הכלב הטעה אותנו סתם, אי אפשר לסמוך עליו". אבל מזריב אינו מוותר להם ואף מזכיר לאנשיו מקרי אמת שבהם דווקא הכלבים הצליחו לאתר את המחבלים היכן שהגששים נכשלו.

"לכל אחד יש מה לתרום בנקודה שלו", הוא אומר לכוח המשולב בסיכום התרגיל, "אנחנו כבר יודעים שחיזבאללה ינסו למשוך אותנו בכל מיני דרכים. הרבה גששים שילמו בחייהם באירועים כאלה, ויש מקומות שבהם הכלב הוא זה שיציל אתכם. מה שחשוב הוא שגם כשנראה לכם שהעקבות ברורים, אל תגידו שהכלב יישאר בצד ולא יפריע. הוא מכפיל כוח".

בין שתי היחידות בעלות התפקידים הדומים יש תחרות טבעית. "בעבר, כל יחידה - הגששים ועוקץ - שמרה את הקלפים קרוב לחזה", מספר מזריב. "הניסיון הראשון לשתף פעולה היה ברצועת עזה לפני כמה שנים, אבל הגששים בעיקר לא היו מוכנים לזה. הם הרגישו מושפלים שלא סומכים עליהם. גששים ותיקים באו ואמרו לי: ?או אני או הכלב'. היה בזה גם קטע תרבותי". אבל "שילוביות" היא מלת המפתח בצה"ל כיום, ויחידה שלא תדע לשתף פעולה עם יחידות אחרות, עלולה לאבד בקלות רלוונטיות.

לא לטכנולוגיה

בנושא אחד בלבד, מזריב דווקא מתעקש ללכת בניגוד למגמה הרווחת כיום בצה"ל. הוא אינו רוצה שאנשיו ישתמשו בשלל האמצעים הדיגיטליים שהצבא מצטייד בהם כדי לשפר את היכולת לאתר כוחות במרחב ולשלוט בתנועתם. "גשש צריך להיות קל, רק עם נשק, מחסניות, מים ואם הוא רוצה - סיגריות", הוא מתעקש. "תן לו כל מיני גאדג'טים והוא יאבד את החושים שלו למצוא עקבות. דווקא כשהכל מתבסס על מצלמות ויש המון טכנולוגיה, צריך גם לדעת שלפעמים הטכנולוגיה מטעה אם מסתמכים עליה יותר מדי", הוא מסביר. "צריך להיכנס לראש של חיזבאללה. מצלמה זה כמו להסתכל על השטח דרך החור של הקשית. ומה עושים כשחוליה מתפצלת, או נכנסת תחת גשר או מחסה אחר?".

מזריב גם מאמין שאם היו מציבים גשש בראש כל טור משוריין שנכנס לתוך שטח האויב, היה יותר סיכוי לזהות מראש מארבים ומטענים שהיו יכולים לפגוע בשיירה. "הגשש מנצל את הידע שלו מכפרים דומים. הוא יכול לזהות תנועות חשודות של אוכלוסייה ואנחנו כל הזמן משפרים את הידע שלנו בנושא המטענים החדשים הקיימים בזירה". במלחמת לבנון השנייה, השימוש בגששים בתפקידים כאלה היה מוגבל. הוא מקווה שכעת למדו את הלקח, אבל מודה שלעתים הוא צריך להתווכח עם קצינים כדי לשכנע אותם בערך הגשש במשימות שאינן רק סיורי ביטחון שותף על הגדר.

בצה"ל קיימת מחלוקת אם הגישה הטכנולוגית הישנה היא המתאימה לגששים של שנות ה-2000. "אם הם רוצים להמשיך להיות רלוונטיים", אומר אחד ממפקדי החטיבות המרחביות שעושה שימוש רב בגששים בגזרתו. "הם חייבים להיות מחוברים גם לנושא המחשוב, ושלא יגידו לי שהם כולם רועי צאן. היום כמעט כולם גדלים בבתים מאבן".

יש גם מי שסרחו

בנושא אחד כמעט כולם בצה"ל תמימי דעים. היתרון הגדול של הגשש הוא לא רק ביכולתו לזהות עקבות בשטח, אלא בהיכרות האינטימית שלו עם כל סלע ושיח בשטח מסוים. לכן, הנטייה היא להחזיק גששים באותו קטע גבול של גזרת פעילות מצומצמת במשך שנים. הגשש גם משמר את הזיכרון הארגוני של הגזרה. אם לא אירעו חדירות או פיגועים בגזרה מסוימת במשך שנים וכל המפקדים והקצינים כבר הוחלפו, הגשש הוא היחיד המכיר היטב את נקודות התורפה. אולם, השהות הארוכה בגזרה מצומצמת, כשהגשש חשוף לגורמים השונים הפועלים בתוכה, נושאת בחובה גם סיכונים. מזריב מודה שהיו גם מקרים שבהם גששים קיבלו שוחד ממבריחי סמים וידעו להרחיק את סיורי צה"ל מנתיבי ההברחה.

למזריב, נצר למשפחה בעלת מסורת מפוארת של שירות צבאי בכפר בית זרזיר, לא קל לדבר על בעיית השחיתות. הוא בן של לוחם בסיירת שקד ובן משפחתו של מפקד הסיירת האגדי, עמוס ירקוני (או בשמו המקורי, עבד אל-מג'יד ח'דר אל-מזריב), הגשש המפורסם ביותר בתולדות צה"ל. לדבריו, "הגשש הוא בדווי וגם המבריח הוא בדווי. יכול להיות שהם אפילו מאותו שבט, למרות שצריך לזכור שמדובר בשבטים ענקיים. היו מקרים שגשש אחד או שניים סרחו, אבל אסור בשום פנים ואופן לדבר באופן גורף". מזריב יודע שבחלק מהיחידות המוצבות על גבול מצרים, במיוחד בקרב גדודי המילואים, יש קצינים האומרים לחייליהם שלא לספר לגששים בבסיס על מארבי פתע מתוכננים, מחשש שהמידע יגיע למבריחים. "אז מה אם יש מישהו משבט אל-עזזמה שהוא מבריח? להגיד שהגשש שהוא גם מאל-עזזמה משתף אתו פעולה זה כמו לומר שמ"פ בנח"ל שקוראים לו אבוטבול קשור לאסי אבוטבול מנתניה".

לדברי מזריב, הוא אינו נרתע מלטפל בכל מקרה שעולה בו חשש לשחיתות או לשיתוף פעולה, אבל יש להיזהר מכל האשמה. "גם עלי יש שמועות ולכלוכים", הוא אומר, "מספיק שאתה מסכל כמה פעמים הברחות והכנופיות שיש להם קשרים עם אנשי מודיעין מנסים ללכלך עליך".

"גשש לא באמת יכול להיות יהודי"

מספר הבדווים שאינם חייבים בגיוס ומצטרפים לצה"ל משתנה מאוד ממחזור למחזור, אבל בשנתיים האחרונות הוא נמצא במגמת עלייה, בעיקר מסיבות כלכליות וכתוצאה ממסע הסברה נרחב שעורך צה"ל בקרב ריכוזי הבדווים, והשירות מוצג בו כשער הקבלה לחברה הישראלית. כשליש מהבדווים המתגייסים משרתים כגששים, שליש נוסף מגויס לגדוד הסיור המדברי המשרת סביב רצועת עזה והיתר מגיעים ליחידות בכל זרועות הצבא. גם בגדוד הסיור וביחידות הגששים, למרות שהם בנויים על טהרת העדה, מקפידים כל החיילים לדבר ביניהם עברית. זהו סממן של מעמד, של מי שהתגייס ומרגיש שהצליח. רבים רוצים להמשיך לשירות קבע ורואים בכך את המפתח ליציבותם הכלכלית.

הנטייה בצה"ל היא לשבץ את הבדווים המגויסים בעלי ההשכלה התיכונית דווקא ליחידות המסודרות, בעוד שאת אלה שהגיעו מרקע פחות מבוסס מעדיפים לשבץ כגששים. "הגשש הכי טוב הוא זה שיצא כל יום עם העדר", אומר מזריב. היו בעבר ניסיונות לשלב חיילים יהודים כגששים, אבל כולם כשלו. "גשש לא יכול להיות יהודי", סבור מזריב, "זה ראש מיוחד שצריך. חוץ מזה, גם אם אפשר היה להכשיר יהודי כגשש, זה לא היה עובד, כי אנחנו יחידה אורגנית, קטנה ומגובשת, בנויים על מסורות משפחתיות ושבטיות. יש הרבה כבוד בתפקיד הזה. גשש הוא כמו טייס: לוחם בודד בשטח שיכול בהחלטה אחת להקפיץ או להרגיע את כל המטכ"ל".



הגששים הבדווים בפעילות בצפון יחד עם לוחמי עוקץ וכלביהם. יש תחרות טבעית בין שתי היחידות


מפקד היחידה סא''ל מזריב. בן למשפחה עם מסורת צבאית מפוארת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו