בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרקים מספרו האחרון של מארק אדלמן, ממפקדי המרד בגטו ורשה, שנפטר בחודש שעבר

פרקים מספרו האחרון של מארק אדלמן, ממפקדי המרד בגטו ורשה, שמת בפולין בחודש שעבר

תגובות

גברת טננבאום, אחות בבית החולים ע"ש ברנסון ובאומן, היתה ידידה של עורך הדין באומן. כל יום הגישה לו ארוחת צהריים. אחרי הארוחה הוא היה נרדם, ואז באה לבקר אותה בתה, נערה בת שבע-עשרה מנומסת, מלוקקת, מסורקת, בחולצה מעומלנת לבנה. היא עזרה לאמה לנקות.

נגמרה האקציה הגדולה, וארבעים וארבעה אלף אנשים קיבלו "מספרים לחיים". אחת מהם היתה גברת טננבאום. כשכל בעלי המספרים עברו לצד "החיים", מישהו שם לב לכך שגברת טננבאום שוכבת במיטה, ועל השולחן הקטן עומדים בקבוקוני לומינל ריקים, מכתב ומספר החיים שלה. במכתב כתבה גברת טננבאום שהיא מעבירה את מספר החיים שלה לבתה ושהיא התאבדה. לא אספר בפירוט על המחלוקת בין הרופאים בעניין הצלתה של גברת טננבאום. היו שסברו שצריך להציל אותה, והיו שסברו שלא, כי זה היה רצונה. וזה מה שקרה.

דדה, זה היה שמה של בתה של גברת טננבאום, קיבלה לפיכך את המספר לחיים. הילדה הביישנית הזאת נותרה לבדה. ופתאום התאהבה בבחור אחד. כנראה היה לה קצת כסף, כי הבחור סידר להם דירה בצד הארי. היא פרחה באהבה הזאת. במשך שלושה חודשים היא חיה עם הבחור הזה באושר גדול בדירה בצד הארי. לא ראו עליה דבר, מלבד האהבה הזאת. כל אחד מאלה שראו אותה, בלי יוצא מהכלל, סיפר שהיא קרנה מאושר. למרישיה, שהיתה באה לבקר אותה, היא סיפרה שאלה היו החודשים המאושרים ביותר בחייה. החום שהעניק לה הבחור גרם לכך ששכחה את הגטו. האושר הזה נמשך שלושה חודשים. אחר כך - אולי נגמר הכסף - בעלי הבית הסגירו אותה ואת הבחור.

בין האקציות של ינואר ואפריל היינו חוזרים דרך הקומה החמישית בבית דירות גדול מן הפעולה במאפייה (כל אופה אולץ לתת לנו ארבעים כיכרות לחם, וזה בדרך כלל קרה כל בוקר עם תום האפייה). הדלתות בכל הדירות, גם לחדר המדרגות, היו פתוחות כדי להקל על המעבר (נכנסים לדירה דרך הדלת הקדמית, עוברים דרך כל הדירה ויוצאים לחדר המדרגות האחורי, ומשם לדירה הבאה). במסדרונות ובמעברים עמדו מיטות.

ראיתי את זלוטוגורסקי. הוא היה חתיכת גבר. לא יודע מדוע נחרת בעיני החזה הרחב והשזוף שלו (כי הרי עוד לא היה קיץ ולא היה ביכולתו להשתזף). על זרועו שכבה נערונת קטנה בת שבע-עשרה, בלונדינית. היא ישנה מצטנפת בתוכו, ועל פניה הצטיירו חיוך אלוהי ושלווה. כמה ימים אחר כך נלכדו ביחד בעוד איזה מצוד ונלקחו יחד לטרבלינקה.

רופאה בת קרוב לארבעים, בעלה גם כן רופא, קצין בחיל האוויר. עקבותיו אבדו במלחמה. היא לא ידעה מה עלה בגורלו. היום ידוע שהוא חוסל בקאטין. ביום השני למלחמה באה לבית החולים למלא את תפקידה בעבודה ולא נטשה אותו יותר. היתה בודדה מאוד. חשה זרות. נוצר סיפור אהבה בינה לבין בחור שהיה צעיר ממנה בחמש-עשרה שנים. הבחור חלה פתאום, לקחה אותו אליה למיטה, ואיכשהו בנס הצילה אותו. ישנה איתו באותה מיטה כמה ימים. אחר כך אמרה שזו הפעם הראשונה בבדידות שלה שהיתה עם מישהו, ומעתה תשתדל תמיד להיות עם מישהו.

במרד של ורשה שוב נותרה לבדה. היתה לה צלוחית ובתוכה ארבעה גרם (מינון אימתני!) של מורפין. שתתה את ארבעה הגרמים האלה וכשכבר היתה מסוחררת קלות, בא מישהו ושפך לגרונה בכוח ספל של מי סבון. הקיאה והתעוררה באמצע הלילה, בהכרה מלאה.

ואז התחילה האהבה הגדולה שלה עם בחור שהיה צעיר ממנה בעשרים שנה. היא חיה באושר את התקופה בין סוף המרד ונובמבר, כשחילצו אותה בז'וליבוז' כאשה מאושרת, חייכנית וששה לסייע לכולם. נגמרה המלחמה, והיא עברה לגור בלודז'. יום אחד מישהו בא לבקרה, והדלת היתה פתוחה. היה נדמה לו שהדירה ריקה. אלא שהתברר שבמטבח, תחת שמיכה, כשראשה מכורבל בתוך אותה שמיכה, שוכבת גברת דוקטור. אולי ישנה, אולי מנמנמת. פתאום היא מתיישבת ואומרת: "אני כאן לא אהיה יותר לבד". וזה אומר מישהו אמיץ כמוה. "אני מפחדת, אני מוכרחה לברוח מכאן".

לא ברור איך הגיעה לאוסטרליה. גם שם היתה לבד. מומחית גדולה בתחום ההתמחות הרפואית שלה. באוקיינוס השקט שטה ספינה עם ילדים יהודים ששום מדינה לא רצתה לקלוט. היא עגנה שנים-עשר מייל מהחוף. תושבים היו מפליגים בסירות עד לאונייה והיו אוספים כמה ילדים בכל פעם. הרופאה שלי גם כן יצאה לחוף. לקחה אליה שני בנים ובת. אחד הבנים היה לימים ארכיטקט ובנה בתים בשנחאי, השני היה פרופסור לבניית ספינות והילדה היתה ללבורנטית מקצועית מעולה. כשגדל אחד הבנים התאהבה בו וחיה איתו שנים ארוכות ומאושרות. אחר כך כתבה במכתב שלמרות שהיא כבר יודעת מה קרה לבעלה, שאותו אהבה מאוד, מה שהחזיק אותה בחיים זו האהבה. האהבה והחום של הבן שלה, שהיה אחר כך למאהבה. מתה בת יותר מתשעים שנה.

אמה של הנערה הזאת חלתה. נשארה לבד עם אחות תאומה. פחדו להיות לבד בבית עם אם חולה. התחיל לבקר אותן נער, עם ריקשה. כשמצבה של האם היה קשה מאוד, היה נשאר ללון, והיא - מפחד שמשהו יקרה - היתה נצמדת אליו. ישנה איתו בכותונת לילה ממשי. התכרבלה איתו והיתה נרדמת בשקט לידו. כנראה התחילו לאהוב. לא בטוח שאהבו, או אם ידעו בכלל איך עושים את זה, אבל הודות לנוכחותו היא נרגעה. האם התחילה להבריא והיא יצאה לעבוד. יום אחד היה מצוד ברחוב קרמליצקה. כשזה נודע לה, רצה הביתה, אבל האם כבר לא היתה. המון, כמה אלפי אנשים, הובלו בבהילות לאומשלאגפלאץ. היא נתקלה בנער עם הריקשה. השיגו את הצועדים ותוך נסיעה לאורך כל טור האלפים הארוך והצפוף התחילו לחפש את האם. ממש לפני האומשלאגפלאץ ראו אותה. היא ירדה מהריקשה, הוא נשאר על שפת המדרכה. אמרה לו: "חבל, אנחנו צריכים להיפרד, אמא לא יכולה לצאת לדרך הזאת לבד". והלכה עם האם לקרון. מה שקרה לתאומה - לא ידוע.

היה ערב חג המולד. שתי קשריות שלנו גרו ברחוב מיודובה, בבית שבו שוכן היום בית הספר הממלכתי הגבוה לתיאטרון. חזרו הביתה כשהחשיך והתחילו לפרק את סלי הקניות. הוציאו כל מיני מצרכי מזון, כשמישהו דפק בדלת. זה היה גבר עם זקן ארוך, יהודי שהצליח לברוח חצי שעה לפני כן מתחנת המשטרה שם עצרו אותו. קשה לומר אם הכירו מקודם. אולי כן, ולכן הגיע אליהן. נשאר. באו עוד חברות אחרות, כביכול לחגוג את ערב החג, וכך נשארו ללון ארבעתם או חמשתם. ישנו על הרצפה. אחת הקשריות שלנו עשתה איתו אהבה כל הלילה לעיני כולן. קשה לדעת אם הקשרית הזאת לא היתה דו-מינית, כי קודם היתה חברתה של רופאה מבוגרת יותר, שאותה לכדו במצוד שנערך בצד הארי ולקחו לאושוויץ. ועכשיו נשאר היהודי הזקן עם הזקן הארוך והמכסיף. התאהב בקשרית שלנו וכך חיו יחד עד המרד של ורשה. האהבה שלהם היתה כל כך גדולה שהזניחו את כל אמצעי הזהירות וככה, יד ביד, טיילו בעיר. נראו כל כך מאושרים שיכלו כך, שלובי ידיים, לטייל בחופשיות ברחובות, בלי פחד. המרד של ורשה הפריד ביניהם. הוא אמר אז: "אין לי כבר איש, אני לבד, ואיש כבר לא יתן לי יד". ארבעה שבועות של המרד שרד כשהוא יושב על המדרגות בעיר העתיקה. היא עבדה כחובשת באיזשהו בית חולים ברובע אחר. נפגשו במרכז העיר, ויחד חיו עוד שבוע. שניהם חזרו לחיים, שוב לא חשו פחד.

הוא שרד במרד, אבל אחר כך אסרו אותו האו-בה (שירותי הביטחון של פולין הקומוניסטית) ועקבותיו אבדו. היא נשארה בוורשה, לבד, אחר כך נולדו לה שני ילדים. כל מה שחשה כלפיו העבירה לילדים - כך אמרה. מעולם לא נישאה. והיתה יפה.

היה היתה עובדת טכנית בבית החולים בגטו. היתה יפה, אבל טיפשה. איכשהו הצליחה לצאת לצד הארי. היתה לקשרית שלנו. היו לה עיניים כחולות, והיו אומרים שיש לה עיניים של פרה. במרד של ורשה היתה בז'וליבוז'. יום אחד התפוצץ רימון ממש לידה ופצע קשה את אחד החיילים. היא טיפלה בו, וכמובן שמיד התאהבה בו. במשך שישה חודשים ריפאה את פצעי הראש שלו, כי חשבה את עצמה למומחית גדולה מפני שקודם עבדה בבית חולים. ז'וליבוז' נכנעה, אבל לו עוד לא היה כוח ללכת. נשארה איתו בז'וליבוז' שננטשה על ידי תושביה האזרחים. מתישהו בנובמבר מצא אותם פטרול של הצלב האדום. הוציאו אותו, והיא הלכה אחרי האלונקה. נשארה איתו. היו יחד עד סוף חייו. הקשרית הטיפשה שלנו היתה אומרת שהיה לה שווה לעבור את הגטו ואת המרד של ורשה, כי הודות לכך היא יודעת מה זו אהבה, וכמה מישהו יכול לתת מעצמו לזולתו. כשמת, העבירה את כל אהבתה לבנה. אבל האהבה הזאת שלה היתה מעיקה עד טירוף.

החשיך. עד לשעת העוצר נותרו שלושים דקות. הוא קיבל שליחות להעביר לגטו הקטן. צעיר, בריא, זריז. רץ. מסר. וכשיצא בחזרה היה כבר חושך. דילג משער כניסה לשער כניסה והגיע הביתה. בחדר המדרגות עמד איזה צל. נגע וחש שתי צמות קלועות עבות. התחבקו ועלו יחד לקומה הראשונה. וכך כבר נשארו יחד למשך כל המלחמה. עברו יחד את כל הגרוע ביותר והטוב ביותר של הכיבוש. אחרי המלחמה היא נסעה לאמריקה, לבד. הוא נשאר. למדו זה את זה, למדו להיות מהות אחת. אחרי עשרים שנה נפגשו שוב. למרות שכל אותו זמן כל אחד מהם חי חיים אחרים, המשיכו להיות מהות אחת. כשגססה, צילצלה המטפלת שלה, ושאלה אם אפשר להפסיק את הטיפול בה.

בזמן האקציה הגדולה של יולי, כשעברתי ברחוב מילנה ראיתי במקרה, בחלון מרתף הבית האחרון לפני קרמליצקה, הצמוד לכיכר הקטנה, את פניה של הנדושיה הימלפרב. היא היתה חברה שלי מבית הספר, בתו של עסקן ציבור ידוע, יושב ראש האיגודים המקצועיים. בזמן המלחמה היא עבדה בסנטוריום של 'מדם' במיינדזשין ליד ורשה. לשם הפנו ילדים בסכנת שחפת מגטו ורשה, ושם - באווירה של חום משפחתי וידידות - כביכול החלימו.

היו לה פנים בהירות וצמה עבה, בהירה. בדרך כלל קלעה אותה סביב ראשה ככתר, עכשיו שערה היה פזור. "הנדושיה, בואי", קראתי אליה. "יש דרך לצאת בשבילך, לכאלה כמוך. מחר תעברי לצד הארי". הפרידו בינינו המדרכה והכיכר המגודרת הזאת. "יש לי כאן מאה וחמישים ילדים, הרי לא אשאיר אותם לבד. הם לא יכולים ללכת לבד לקרונות ולצאת לבד לדרך הזאת", צעקה אלי מחלון המרתף, לרוחב כל המדרכה. בבית הזה שכן קודם בית חולים אוונגלי. עכשיו שיכנו שם את הילדים מבית המרפא של מדם. הנדושיה ידעה לאן מובילה הדרך הבאה שלהם. ידעה את זה גם רוזה אייכנר, המורה הזקנה מווילנה, שגם נשארה איתם. כל שאר המורים והמחנכים התפזרו לאנשהו בזמן פינוי בית המרפא ממיינדזשין. היתה ביניהם אשתו של ארתור זיגלבוים עם בנה, שהסתתרה איפשהו בשיחים בין מיינדזשין לוויאזובנה. כנראה מישהו הלשין עליהם ושם, בין השיחים, הרגו אותם. עם הילדים לוורשה, ומשם, בדרכם האחרונה, יצאו רק הנדושיה ורוזה. הנדושיה יכלה לצאת, להישאר בחיים, להציל את עצמה. אבל לא רצתה שהילדים יפחדו, שיבכו. נשארה איתם, והרי ידעה מה יקרה. האם בשל תחושת חובה או מאהבה אליהם? אז זה היה אותו הדבר.

האחות הראשית - גבוהה, נאה, עם שפעת שערות בלונד זהובות-אדמדמות. גרה במה שהיה חדר ניתוח, שאחד מקירותיו הוא חלון גדול. עומדת בחלוק בחלון וקוראת לבחור שעובר בחצר. היא פותחת לו את הדלת, פותחת מעט את החלוק וחושפת גוף יפהפה, לבן-חלבי. הבחור, אמנם מופתע, בכל זאת נכנס. הראשית מזריקה לו מנת מורפין ונשכבת עירומה על הספה, והוא, מבולבל, נמלט.

ואז באה אקציית הפינוי הגדולה. התאהב בה רופא, פולקסדויטש בדרגה חמישית, אותו מינו הגרמנים לפקח על בית החולים. בזמן האקציה הגדולה, כשמפנים את בית החולים לילדים ברחוב שייננה, לוקחים אותה לאומשלאגפלאץ יחד עם הילדים. למפקח נודע הדבר בערב, הוא מראה את התעודה הגרמנית שלו ומכניסים אותו לאומשלאגפלאץ. הוא מוצא אותה בהמון ומוציא אותה. בשעת הכרזת העוצר הם כבר בדירה שלו. הם אוהבים בטירוף במשך כל הלילה, ואז הוא מוציא אותה ואת בעלה החולה בשחפת אל מחוץ לגטו ושוכר בשבילם דירה בשווידר. כל יום הוא נוסע אליהם ומביא מזון. בכל ביקור הם יוצאים לחצי שעה ליער. יום אחד הוא מגיע ומוצא את הדירה ריקה. השכנים אומרים שלפני רגע הוציאו אותם והם שוכבים ירויים ליד פסי הרכבת. הוא הולך לשם, כורע ברך ומתפלל במשך זמן רב. הוא בורח כשמגיע פטרול גרמני. כך נגמרה האהבה המטורפת הזאת.

הסתובבתי תמיד בין אנשים צעירים. למעשה היו אלה ילדים צעירים יותר או פחות, כולם היו לכל היותר בני עשרים, אבל הפנים היו צעירות מאוד, ילדותיות. אנשים מבוגרים נראו לי זקנים. אלה לא היו מכרים שלי. הסתכלתי על הזוגות הנשואים המבוגרים האלה, שיושבים במשך כל היום יחד ליד השולחן. יחד הם הולכים ורזים, יחד שותקים ובדרך כלל יחד מתים. לפעמים הצלחתי להביא לזוגות המבוגרים, בעיני, אצלם גרתי, צלחת מרק. העיניים שלהם אפילו לא התנוצצו למראה. לפעמים ראיתי איך האשה מעבירה לבעלה כף מרק מהצלחת שלה וממשיכה לשבת ללא ניע ליד השולחן.

אסטושיה, שטיפלה בי אחרי מות אמי, היתה אמו של בן כיתתי וחברי רובין, אשתו של רופא שיניים עשיר מאוד. היא גרה ברחוב פאוויה מספר אחד. נשארה לבד, כי בעלה ובנה כמו שאר הגברים ברחו מוורשה בספטמבר. ולי נדמה היה שאני מחולל מהפכה גדולה כשאני מדפיס את "הביולטין", ואיכשהו לא באתי לבקר שם. אבל פעם אחת נכנסתי ומצאתי רק את האומנת של רובין. חדר הטיפולים של רופא השיניים היה שמור היטב. כורסת הרופא והמכונות היו מכוסים בקפידה בסדינים לבנים. שאלתי את האומנת איפה אסטושיה, והיא אמרה לי שאסטושיה יוצאת מדי בוקר וחוזרת ממש לפני שעת העוצר. יותר לא קפצתי לשם, וגם גברת אסטושיה לא חיפשה אותי. אפילו התפלאתי למה היא לא מחפשת אותי, אבל היא לא חיפשה. היא היתה אשה נאה, קומה בינונית, תמיד אלגנטית מאוד. במשך כל תקופת הגטו למעשה לא ראיתי אותה.

זה היה כבר אחרי האקציה השנייה, זו של ינואר. איני זוכר למה הגעתי לרחוב וורוניה. עליתי לעליית הגג, ושם על הרצפה, על מזרנים, שכבו אנשים אחד על השני. ביניהם ראיתי את אסטושיה. שכבה על מזרן. איזה גבר הגיש לה כנראה תה או מים חמים. אני אומר לה: "גברתי, יש דירה בצד הארי. יש לך הרבה כסף, את יכולה לצאת". אז כולם חשבו שזאת דרך לשרוד. "יספיק לך עד סוף המלחמה". כמעט לא ענתה לי. אמרה רק: "לא, אני אשאר איתו. אולי נצליח לשרוד ביחד או נאבד ביחד. מעולם לא הייתי כל כך מאושרת באהבה כמו במשך ארבע השנים האלה. לכן אף פעם לא חיפשתי אותך".

"גברת אסטושיה, יש לך הרבה סיכויים", הפצרתי בה. אני לא זוכר את המלים המדויקות שלה, אבל היא אמרה משהו כמו: הסיכויים שלי היו ארבע השנים האלה, ואני ניצלתי אותם.

היו לה שני ילדים, תאומים, שתי בנות. אחת רזה כמו חוט, והשנייה דומה לאמה, עגלגלה, עם לחיים. היתה מורה. בעלה היה בלונדון. עסקן. לפני המלחמה היה יושב ראש או מזכיר ארגון הנוער היהודי. אדם שהיה כשאסרו את ארליך ואלתר בקויבישב. חשבנו שחובה עלינו להציל את משפחתו. ולדקה פלטל, הקשרית הראשית של מיקולאי פיינר מצאה דירה טובה מאוד לכל המשפחה. אני לא יודע למה לא זכרתי איך זה קרה, סיפרה לי את זה אחרי המלחמה אחת התאומות.

יום אחד אחרי השקיעה באתי לקחת אותן. הובלתי אותן מתחת לחומה בשוויטויירסקה ובלי בעיות הקפצתי את הילדות לצד השני. היו מעמידים סולם, עולים למעלה, ואחר כך צריך היה לקפוץ. אם בצד השני לא היה מי שיעזור אפשר היה לנקוע את הרגל, כמו שקרה לסטשיה. אבל להן חיכתה ידידה, שבמזל אספה את התאומות. איזה נס שבדיוק באותם רגעים לא היו במקום שמלצובניקים (מלשינים-סחטנים). הגיע תורה של האם. ואז היא אומרת שהיא לא יוצאת. היא נקשרה למישהו וזו השנה המאושרת ביותר בחייה. נשארה. עמדה לידי, עד שהבנות נופפו לשלום מחלון בצד הארי, כמו שקבענו. בבוקר ולדקה אספה אותן לדירה שהוכנה מראש, שם עברו את כל הכיבוש. אבל אחרי המלחמה היו לי איתן המון צרות. עד שנסעו אל האב, גרו אצל ידידי האם, ומשם כל הזמן ברחו אלי.

פגשתי אותה עוד פעם בזמן האקציה האחרונה, כלומר לפי איך שאומרים היום, בזמן המרד בגטו. בבונקר בנלווקי, שם חיפשנו את צלינה שפתאום נפלה לתוך מרתף בדרך למילא, נפתח איזה חור מוסווה וראיתי אותה ואת הגבר שלמענו ואיתו היא נשארה. נאה, גבוה, דק גזרה, בעל תווי פנים רכים, עמד והחזיק בידה. "עכשיו אני כבר לא יכול לעזור לך בשום דבר", אמרתי. הסתכלה עלי בשלווה, ועל פניה תעה חיוך לא רצוני: "אני לא רוצה ממך כלום. זו היתה השנה הכי מאושרת בחיי".*

תרגום: מיכאל הנדלזלץ


בשפה מחוספסת מארק אדלמן סלד מן ההתמקדות בגבורת המורדים והקפיד על תיאור חיי היום-יום של היהודים בגטו

בחודש שעבר מת בפולין מארק אדלמן, יליד 1919, שהיה חבר הבונד (המפלגה היהודית הסוציאליסטית) וממפקדי הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התקבל לעבודה כשליח בבית החולים ע"ש ברנסון ובאומן. אחרי הקמת הגטו המשיך אדלמן לערוך ולהדפיס במכונת שכפול את ה"ביולטין" של הבונד, שבו עידכן את תושבי הגטו בפרטים על מהלך המלחמה וגורל יהודי פולין.

בעת המתקפה הגרמנית הגדולה על הגטו, ב-19 באפריל 43', לחם אדלמן באזור המברשתנים עם עוד שלוש קבוצות לוחמים של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). אחרי 8 במאי, כשרוב השוהים בבונקר המפקדה של אי"ל במילא 18 התאבדו, ובהם המפקד מרדכי אנילביץ, ירד אדלמן עם כ-60 לוחמים לתעלות הביוב. למזלם פגשו בשליח הארגון, שמחה רותם (קז'יק), שבא לחלצם. אחרי יומיים יצאו הלוחמים והוברחו ליער ליד ורשה.

אדלמן וחברים נוספים מאי"ל - בהם יצחק (אנטק) צוקרמן וצביה (צלינה) לובטקין - נשארו בוורשה עד למרד הפולני ב-44', והצטרפו ללחימה לצד הפולנים. אחרי המלחמה, ב-46', כתב אדלמן דיווח על המרד בגטו, ובו הציג תיעוד עובדתי יבש של הלחימה, נטול כל ממד הרואי וחף ממליצות (הספר, "הגטו לוחם", יצא לאור בעברית ב-2001).

אדלמן נשאר בפולין, נאמן לעקרונות הבונד, שהתנגד לציונות וראה את עתידם של היהודים במקום מושבם. הוא למד רפואה בלודז' והיה לקרדיולוג שהוביל חידושים רפואיים רבים. הוא לא הסתיר את ביקורתו על השלטון הקומוניסטי, והיה ממייסדי תנועת סולידריות. בדבריו על תקופת המלחמה הוא הקפיד על תיאור חיי היום-יום בגטו, בשפה מחוספסת ולעתים בוטה, וסלד מכל ייחוס של משמעויות נשגבות למעשיו, או מעשי עמיתיו הלוחמים. העיתונאית והסופרת האנה קראל פגשה אותו בלודז', שמעה את סיפוריו על הגטו ופירסמה אותם בספרה "להקדים את אלוהים" (בפולנית ב-76', יצא לאור בעברית ב-81').

ספרו האחרון, "ותהי בגטו אהבה", ששני פרקים מתוכו מובאים כאן, נרשם מפיו על ידי פאולה סוויצקה, פסיכולוגית ופעילה בארגונים הנאבקים בשנאת זרים. בבית הזוג סאוויצקי התגורר אדלמן בחודשי חייו האחרונים. באחרית דבר קצרה לספר היא כותבת: "יותר מרבע מאה מדבר אלי מארק אדלמן על העבר. אני גם מקשיבה איך הוא משיב לשאלות אנשים המתעניינים בעדותו על ההיסטוריה. כשהם הולכים, אני תמיד שומעת: 'למה אף אחד לא שואל אותי אם היתה בגטו אהבה? למה אף אחד לא מתעניין בזה? על אהבה בגטו מישהו צריך היה לעשות סרט. היא איפשרה לשרוד'. כך נוצר הטקסט הזה".

רוב הטקסטים שבספר נרשמו בין ינואר לנובמבר 2008.

מיכאל הנדלזלץ



מארק אדלמן ואשתו, אלינה מרגוליס, ניס 1946/1947


אדלמן עם צביה צלינה לובטקין, קיבוץ לוחמי הגטאות 1978



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו