בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שואה ממרחק תבוא | מי ידע מה

שואה ממרחק תבוא: אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה 1933-1948 | דינה פורת (עורכת)

תגובות

שואה ממרחק תבוא: אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה 1933-1948 דינה פורת (עורכת). הוצאת יד יצחק בן-צבי, 552 עמ', 102 שקלים

לאחר סנוניות מחקריות ראשונות שהופיעו כבר בתחילת שנות ה-70, היתה שאלת יחסו של היישוב לשואה לאחד הנושאים "החמים" של המחקר בתולדות היישוב בשנות ה-80 ובראשית שנות ה-90. הספר "הנהגה במלכוד" (עם עובד, 1986) שכתבה עורכת הקובץ שלפנינו, דינה פורת, היה הבולט והחשוב בגל ההוא. שורה של מחקרים, כמו אלה של יחיעם ויץ וחווה אשכולי, בדקו את יחסן של תנועות ומפלגות שונות לשואה בזמן התרחשותה. לאחר מכן הופיע "חץ בערפל" של טוביה פרילינג על בן-גוריון והשואה, ובכך נראה היה לזמן מה שהנושא מוצה והוא נדחק ממקומו המרכזי. ואולם, ככל שהשואה נהפכה לרכיב יסודי של הזהות הישראלית ושל השיח הציבורי הישראלי, עלתה שאלת השפעתה על החברה הישראלית והיתה לנושא מרכזי במחקר.

בזמן האחרון ניכרת התעוררות בחקר היישוב והשואה: לא מזמן התפרסמה המונוגרפיה של יוסף גורני "קריאה באין אונים" (הקיבוץ המאוחד), על העיתונות הארץ-ישראלית ויחסה לשואה, וכעת ראה אור הקובץ "שואה ממרחק תבוא" בעריכתה של דינה פורת. בניגוד למחקרי הגל הקודם (למעט האופוס מגנום של פרילינג), הקובץ שיזמה וערכה פורת הולם את רוח ההפרטה של תקופתנו, בהיותו ממוקד ביחסם של אישים לנאציזם ולשואה. 22 מחברים (רובם מבכירי ההיסטוריונים וחוקרי הספרות בארץ) כתבו על עמדותיהם והתבטאויותיהם של אישים בולטים ביישוב בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה. האישים הנסקרים בספר חולקו לארבע קטגוריות: סופרים ומשוררים, רבנים, אנשי רוח ומנהיגים. הסיווג נראה קצת שבלוני, ובחירת האישים אף היא מעוררת שאלות: מה ההבדל הגדול בין סופרים ומשוררים לאנשי רוח? מדוע לא נכללו, למשל, מחנכים או עיתונאים בולטים שמעורבותם בנושא היתה גדולה יותר מזו של כמה מן האישים שכן נבחרו? מדוע יש אישיות אחת בלבד מיוצאי מרכז אירופה (מרטין בובר), וגם הדיון בה מוגבל לתקופה שלפני מלחמת העולם?

בלי יום תענית

מטבע הדברים בקובץ מאמרים מהסוג הזה אי אפשר לשמור על רמה אחידה, הן מבחינת איכות המאמרים והן מבחינת הרלוונטיות שלהם. רוב המאמרים נכתבו במיוחד למען הקובץ ועובדה זו כשלעצמה מקנה לו ממד של חדשנות. יוצאים מכלל זה מאמרו של דן מירון על אורי צבי גרינברג, והפרק על ברל כצנלסון שנלקח מתוך הביוגרפיה שכתבה עליו אניטה שפירא. במקרים אחדים נכתבו המאמרים על ידי חוקרים שכבר עסקו באישים שהם כותבים עליהם כמעט מכל הכיוונים האפשריים (פרילינג על בן-גוריון, ברוך כנרי על יצחק טבנקין, אלי שאלתיאל על משה סנה, אריה בועז על שאול אביגור) ואין במאמריהם חידושים משמעותיים, אף כי קשה לתאר את פסיפס האישים שבקובץ בלעדי נשואי מחקריהם.

יש מאמרים, כמו זה של דן לאור על ש"י עגנון, של ליאת שטייר-אבני ויעקב שביט על המשורר יונתן רטוש והכנענים, או של צבי צמרת על בן-ציון דינור, שיותר משהם דנים ביחסו של נשוא המאמר לשואה הם מנסים להסביר מדוע לא התייחס אליה. גם מאמרו (המעניין כשלעצמו) של שלום רצבי על הבנתו של מרטין בובר את המתרחש בגרמניה של שנות ה-30 ומקומם של היהודים בה, אינו שייך בדיוק לנושא הכרך והשתלבותו בו מאולצת.

מאמר מחדש ומרתק הוא מאמרו של בנימין בראון על ר' אברהם ישעיהו קרליץ, הידוע כ"החזון איש", והתנגדותו לקביעת יום תענית ציבור להנצחת השואה. המאמר מאפשר הצצה לדרך התייחסותם של החרדים לשואה ומבהיר כמה הבדלים בינם לבין החילונים והציונים-דתיים. על פי בראון, התנגדותו של החזון איש נבעה מהחשש מפני חידושים הלכתיים, שעלולים להריח כ"רפורמיזם"; מתפישה עקרונית שייעוד ההלכה והמסורת הוא להורות את רצון ה' ולא לשמש כמאגר של סמלים וטקסים; מחשש מפני פתיחת הפצעים וחידוש המתקפה על ההנהגה החרדית שגרמה לפסיביות של היהודים ומנעה מהם לעלות לארץ ישראל מבעוד מועד; ומרצון לחדד את ההבחנה בין הזיכרון הציוני הנשען על סמלים וזה החרדי, שעיקרו שחזור מה שנהרס ושיקום עולם התורה בארץ ישראל. היום, כמעט 65 שנים אחרי תום המלחמה, אפשר לראות את עוצמתו של הזיכרון החרדי בחברת הלומדים שהקימו החרדים במדינת ישראל, לטובה ולרעה.

נחוצה אהבת ישראל

קבוצת המאמרים העוסקת במנהיגים מתמקדת, בדרך כלל, בפעולותיהם, נסיעותיהם, פגישותיהם ונאומיהם בשנות המלחמה ומיד אחריה. ואולם, יכולתם של בן-גוריון, שרת, טבנקין, יערי, סנה, מאירוב (אביגור) ובגין להשפיע מארץ ישראל על השואה ואף על ממדי ההצלה - היתה קרובה לאפס. לעניות דעתי, יותר מאשר לחזור על דברים שבעיקרם כבר ידועים, מעניין היה לבחון איזה שינויים חוללה השואה בתובנותיהם של אותם האישים, כמו שעושה חנן חבר במאמרו על נתן אלתרמן. פרשנותו של חבר תעורר מן הסתם ויכוחים ויימצאו מי שיחלקו עליה, אבל הגישה העקרונית שלו, המדגישה את חוסר האונים בשנות המלחמה, נראית לי נכונה. כך, למשל, מעניין היה לעקוב אחרי השינוי שהתחולל בשרת (שלואיז פישר בקושי מתייחסת אליו): בתחילת המלחמה (קיץ 1940) הוא עדיין ראה את הטרגדיה בכך שדווקא בשעה שבה הצורך המשווע של העם היהודי הוא לחזק את כוחו בארץ ישראל, הגולה היהודית אינה מסוגלת לעשות את המאמץ בגלל המלחמה. באביב 1941 משתמש שרת במלה "שואה" כדי להגדיר את הצפוי ליישוב במקרה של פלישה איטלקית לארץ, שבעיניו היה גורל נורא יותר מזה של יהדות אירופה הכבושה. במחצית השנייה של המלחמה, לעומת זה, ובייחוד ב-1943, שרת משקיע מאמצים אדירים בקידום תוכניות הצלה, בהרחבת שליחותם של הצנחנים ובמעקב אחר מצבם של יהודי הארצות שטרם נשלחו להשמדה, בראש ובראשונה הונגריה.

בדומה לכך, אריה בועז, הביוגרף של שאול אביגור, מונה את שליחויותיו של גיבורו לאיראן ולטורקיה, מתאר את התנופה המחודשת שהכניס לעבודת המוסד לעלייה ב' בסוף 1942 ומתמודד עם כל הקשיים שבהם נתקלו מאמצי ההצלה, אבל מתעלם מן השינוי שהתחולל באביגור עצמו כתוצאה ממפגשיו עם יהודים שהצליחו לצאת מברית המועצות לאיראן ומן הבלקן לטורקיה. המפגשים האלה זיעזעו אותו ולעתים היו גם מתסכלים. דיווחיו על הפגישות לא החמיאו לאלה שאתם נפגש, אבל הביאו אותו לתובנה שבמצב שייווצר לאחר המלחמה לא יהיה די בארגון ובכישורים ארגוניים, אלא צריך יהיה הרבה אהבת ישראל ויכולת להתייחס לשרידים התייחסות אישית ואמפתית.

יותר תולדות היישוב

יוצא מכלל זה הוא מאמרה של אביבה חלמיש על מאיר יערי, שבו היא בוחנת אם השפיעה השואה על השקפת עולמו. היא עושה זאת, בין היתר, באמצעות ניתוח פגישותיו עם ניצולים-לוחמים חברי תנועתו, השומר הצעיר, כמו חייקה גרוסמן, אבא קובנר ורוז'קה קורצ'אק, ומגיעה למסקנה שלילית. חריג אחר בקבוצת מאמרים זו הוא מאמרו של יחיעם ויץ על בגין. למעשה אין המאמר עוסק, כמו המאמרים האחרים, ביחס לשואה בתקופתה ובמהלכה, אלא בטראומה האישית של בגין ובשימוש שעשה בדיעבד בשואה, בדימוייה, בסמליה ובהנצחתה למן המרד בבריטים שהכריז עליו עם קבלו את הפיקוד על האצ"ל בתחילת 1944, דרך מאבקו נגד הסכם השילומים ועד למצור על ביירות ב-1982.

לאחרונה היתה עדנה לאחת הדמויות הטרגיות בפרשת יחסו של היישוב לשואה, דמותו של מנהיג הציונות הפולנית, יצחק גרינבוים, שעלה לארץ ישראל ב-1934, לא השתלב בהנהגת היישוב אבל לאחר פרוץ המלחמה נמצא לו תפקיד ראוי כראש ועד ההצלה. טוביה פרילינג כתב לא מכבר ספר על בנו האמצעי של גרינבוים, אליעזר, שהיה קומוניסט ועוד בשנות ה-30 נמלט מפולין לצרפת, שם נעצר בשנות המלחמה ונשלח לאושוויץ. לאחר המלחמה הושמעו נגדו טענות כאילו שימש קאפו במחנה, והוא נעצר והיה צפוי לעמוד לדין בצרפת באשמת שיתוף פעולה. יצחק גרינבוים יצא לפאריס ובהשתדלותו שוחרר הבן ועלה ארצה, כאן התגייס להגנה ונהרג בקרבות ירושלים ב-1948.

דינה פורת, העורכת, בחרה להקדיש את מאמרה בקובץ ליצחק גרינבוים. גם היא נדרשת לפרשת הבן אליעזר, מאסרו, שחרורו, עלייתו ונפילתו, אך הדגש במאמרה הוא על הניגוד שבין מעשיו של גרינבוים לבין תדמיתו. היא תולה את הרינונים בפרשת הבן וקשירתם במעשיו ומחדליו של גרינבוים האב בתקופת המלחמה ומיד לאחריה ביחסיו עם אגודת ישראל, והחרדים בכלל, עוד בפולין, שביקשו להתנכל לו, וכשנפלה לידם ההזדמנות הפיצו שמועות ורכילות שלא נמצא להן בסיס במקורות.

"שואה ממרחק תבוא" מראה, ולא בפעם הראשונה, כי יותר מששאלת פעולותיו, עמדותיו ויחסו של היישוב על רכיביו השונים בזמן השואה נוגעת לחקר השואה, היא נוגעת לתולדות היישוב והתנועות (לאו דווקא הציוניות) שפעלו בו ולהשפעת השואה עליהם. ואכן, טוב שהספר יצא לאור בהוצאת יד יצחק בן-צבי המתמחה בתולדות ארץ ישראל והיישוב העברי בה, כי זה מקומו.

הפרופ' יואב גלבר הוא היסטוריון. ספרו "היסטוריה, זיכרון ופעולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בארץ ובעולם" ראה אור בהוצאת עם עובד



מנחם בגין נואם בהפגנה נגד הסכם השילומים, 1952. הטראומה השפיעה על כל דרכו הפוליטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו