בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בפקק או ברכבת? דילמת הנוסע המתמיד

בבוקר יום ראשון, כשחצי מדינה עמדה בפקקים שגרמו האופנוענים, התייצבו שבעה כתבי "הארץ" בתחנות רכבת ישראל כדי לבדוק אם יש אמת במוניטין המפוקפק שיצא לה. הם חזרו על הבדיקה גם ביום שלישי. ברוב הקווים, מתברר, הנסיעה הצפופה לצד אלפי חיילים השבים לבסיסים, הזכירה ביקורים במדינות עולם שלישי. גם כשהרכבת עמדה בזמנים, נוסעים רבים התלוננו על תדירות נמוכה מדי, תחנות מלוכלכות ושירות לקוי מצד העובדים

תגובות

ישראלים המתניידים מרחבי הארץ למרכז, מתמודדים מדי בוקר עם דילמה בין שתי אפשרויות גרועות: לעמוד בפקקים בעורקי התנועה הראשיים - או לעמוד במשך כל הנסיעה ברכבת עמוסה לעייפה.

לפרסומת החיננית של רכבת ישראל: "בשבילי, רק רכבת", כדאי להוסיף הסתייגות באותיות קטנות: "הנסיעה ברכבת יכולה להיות הנאה צרופה - למעט בשעות העומס". ברוב שעות היממה ניתן לנוסעי הרכבת לגמוא מרחקים בשלווה, מול ספר, עיתון או מול הנוף המתחלף, ללא פקקים מורטי עצבים ותוך שמירה על איכות הסביבה. אך בשעות העומס הקריטיות - ובעיקר בבוקרי יום ראשון ובמוצאי יום חמישי, כשאל הנסיעה מצטרפות גם חטיבות צה"ליות שלמות בדרכן הביתה מהבסיס ובחזרה - הופכת הנסיעה ברכבת לאימון סבולת יוצא מן הכלל.

באימון זה, נוסעי הרכבת הקבועים הם חיילים מיומנים. איש איש ואסטרטגיית ההישרדות שלו: נוסעים ותיקים יודעים לכוון את מיקומם על הרציף כך שהרכבת תיעצר כשדלת הקרון בדיוק מולם, והם יהיו הראשונים לתפוס מקום. המתוחכמים שבהם יודעים לבחור את הקרון שיעצור קרוב ככל האפשר למדרגות היציאה בתחנת היעד. מי שלא הזדרז לתפוס מקום יזדקק ליכולות הידחקות מרשימות. רובם ייאלצו להסתפק בכל פיסת מקום שימצאו: חלל הכניסה לקרון, המדרגות לקומה השנייה, המעברים בין המושבים, משטח המזוודות, ולנואשים במיוחד - תא השירותים.

הנסיעה בתנאים אלה גורמת לנוסעים להתוודע לשרירים שטרם הכירו בגופם, ולתנוחות ישיבה שבהן לא התנסו מעולם. אם לא די בכך, מתנסים הנוסעים בכמה שיטות עינוי שהשב"כ עשוי למצוא בהן עניין: רינגטונים בעוצמה היסטרית, שיתוף בכפייה בשיחות הטלפון של שכנים למושב, ומשבים עזים של אוויר קר הבוקעים מפתחי המזגן ללא קשר למזג האוויר. לאלה מצטרפים השיבושים התדירים בלוחות הזמנים, והאילוץ השכיח להחליף רכבות באמצע הדרך בשל תקלות.

לנוסעים המתמידים, הפרסומת השלווה של הרכבת נראית לקוחה מעולם אחר. בניגוד חריף למתרחש בפרסומת, ברכבת ישראל לא ניתן לפרוש ידיים לצדדים כדי לעלעל בעיתון, ומי בכלל חולם לפתוח מחשב נייד, בעודו דחוק על הרצפה באיברים מכווצים. בנסיעה הצפופה לצד אלפי החיילים, לא נותר אלא לשווע כי במקום עוד מטוסי חמקן, מדינת ישראל תחליט לרכוש כמה קרונות.

"אני זוכרת שהייתי בהריון ולא היה לי מקום לשבת", סיפרה ביום ראשון שמרית ספקטור, כשעמדה במעבר בין המושבים ברכבת עמוסה שיצאה ב-7:49 מבנימינה לתל אביב. לדבריה, פעם ראתה אנשים שהתעלפו בשל העומס בקרונות. "ככל שאת נוסעת יותר מאוחר יש יותר מקום", הסבירה, "עד שלא יעשו הפגנה זה לא יעזור".

אתמול פגשנו אותה שוב באותו קו. הפעם ישבה על הרצפה. "צפוף, לא נוח, אבל לפחות יש לי מקום לשבת", אמרה. ספקטור התלוננה על האיחורים התכופים, ועל כך שבקווים מסוימים אין מחיר מיוחד לסטודנטים. "כל הזמן מעלים לך מחירים. רשום לך כרטיס סטודנט, אבל המחיר הוא אותו מחיר. מנצלים את זה שזה עדיין יותר טוב מלנסוע עם אוטו ארבע פעמים בשבוע". שירה בעדני, שהצטופפה לידה ביום ראשון, סיפרה כי "פעם עמדנו באמצע, אחד על השני, ולא יכולנו לרדת בתחנה. אנשים נדבקים אלייך מקדימה ומאחורה, זה סוג של אונס קבוצתי".

תמרון מסורבל מעל אנשים שהצטופפו במעבר, הוביל אל קצין המודיעין רון ברנד. "ישבתי על הרצפה מעל 200 פעם", סיפר ברנד, "די התרגלתי לזה. אני יודע שאני הולך לשבת בין הכיסאות. אני נכנס לרכבת, מחפש מקום על הרצפה וזהו, מתיישב איפה שיש".

ביום ראשון ישב על הרצפה גם חגי נוריאל מזכרון יעקב, בדרכו לקריה. "בדרך כלל זה קורה בימי ראשון", הבהיר, "אבל אף פעם לא יצאתי מהרכבת ואמרתי: וואלה, הכל הלך כשורה. או שהרכבת תאחר, או שהיא תגיע בזמן אבל מסיבה כלשהי יגידו להחליף רציף, או שצריך להחליף רכבת בתחנה כלשהי". עם זאת הוסיף, "בסופו של דבר, אני כן רואה את זה כדרך הכי יעילה להגיע ממקום למקום".

אתמול פגשנו אותו שוב, הפעם על מושב. "לפעמים יש לך מזל שהדלת עוצרת מולך", חייך. לטענת נוריאל, דרושים לרכבת "עוד רציפים, עוד רכבות לאותם יעדים בו זמנית, או לפחות תגבור בימי ראשון, כשכל המדינה על הרגליים. זה נהיה סיוט".

ממקום מושבו של יעקב מקרית מוצקין, שזכה בכיסא נכסף ביום ראשון, היה לו נוח לקבל את רוע הגזירה: "נוסעים פעם בשבוע, מאוד עמוס, אבל אין אפשרות אחרת", אמר. "המדינה מוגבלת בפסי רכבת ובשטחים. אם היה אפשר להוסיף קרונות, היו מוסיפים. למי שהכיר את הרכבת לפני שנים, התקדמנו הרבה במאה שנה. פעם היו שלטים: ?13 רכבות ביום' - היו מתפארים בזה. היום יש יותר מ-250".

רכבת ישראל מציגה: צפיפות, איחורים והרבה עצבים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו