בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תולדות היהודים - גרסת יורם קניוק

"היהודי האחרון", ספרו של יורם קניוק, הוא מעשה כשפים יהודי, להטוט שמצליח לאחז את עיני ההיסטוריה ולהביס את זרוע הקמים על המלהטט

תגובות

היהודי האחרון יורם קניוק. ידיעות ספרים, 594 עמ', 98 שקלים

חלפו 28 שנים מאז שיצא לאור "היהודי האחרון" של יורם קניוק; ועל אף שבמשך השנים הללו נבחנו האתוס הציוני וזיכרון השואה מכל צדיהם, כורסמו ופורקו ונבנו מחדש - עדיין נקרא הרומן, עם הוצאתו המחודשת לאור, כשערורייה ספרותית. חסר-אחריות, חצוף ונעדר מידה, רווי באירוניה כואבת ומכאיבה: "היהודי האחרון" עודנו ניצב אל מול התפישה ההיסטורית של הלאומיות היהודית כרומן נפקני, מתגרה וחסר עכבות.

אין זה רומן שהעין הקוראת מורגלת אליו - לא בתכניו ולא בסגנונו. הוא שאפתני עד בלי די - בבקשו לשרטט היסטוריה אלטרנטיבית של הקיום היהודי, לצאת למסע אפי שחוצה יבשות וזמנים, אל מחנות ההשמדה ואל ראשית ההתיישבות, אל הקיום הגלותי ואל המדינה הציונית. הוא יוצר מיתולוגיה יהודית חדשה-ישנה, שיש בה מתורת הסוד ומן הפגאניות, מפאתוס העקידה ומהומור שחור של ניצודים. כולו בנוי כרצף של תיעודים - הקלטות בטייפ של עדויות, מכתבים ומסמכים שהועלו מאי-שם - וכל אלו מובאים בהגיונה הצרוף של הערבוביה, של מעשה העדות הסחוף, שבו נמסכים יחדיו ההרואי והבטל, המקודש והבזוי.

אלכס ליבק

כל העדויות הללו, ברצף הנמשך של הרומן, יוצרות אנטי-היסטוריה: תיעוד של מאורעות עבר והווה שאין בהם עקיבות ושאינם מונעים בידי סיבה ותוצאה. הם פרומים, גדושים בסתירות, בהטיות, בנקודות מבט מתחלפות; משוכתבים לגרסאות מפוקפקות, הם מערערים על יסודות היסטוריים של תקפות ושל אחדות. את הכרוניקה היהודית אי אפשר להפקיר למדע ההיסטוריה היציב, ולמשך הסמכותי שהוא מגולל. קניוק מציע זמן חלופי, שפונה כנגד עצמו: אמהות יולדות את בינהן לאחור, כנגד כיוון הזמן, מתים מתגלגלים בחיים שקדמו להם. הזמן היהודי המודרני הוא מיתולוגיה של זמן, שבה הבנים יולדים את האבות, והאבות קוברים את הבנים.

ואין דבר יוצא דופן או משובש בתפישת הזמן שהספר מציע; זה טבעו של המיתוס שאותו אנו חיים, בגופנו, בארץ ישראל. היהודי הישן, הגלותי, הנרפה והרדוף, נולד מחדש בצלמה של ההתיישבות ושל הלאומיות הישראלית; והוא קובר את בניו שבראו אותו מחדש, ושנופלים בתורם חלל.

והטירוף הזה יכול להתרחש רק בתרבות שהמוות נותן בה סימני קדושה, בארצם של המתים שממשיכים לחיות, כמו רוחות רפאים, בתודעה הקולקטיבית המשותפת. "לימדתם אותי לחיות עם המוות, לא לימדתם אותי לחיות עם החיים", קניוק כותב, והסילוף הבלתי נסלח הזה, שמקצתו צו קיום הכרחי ומקצתו נוירוזה גחמנית, הוא תשתית החיים היהודיים: המוות והחיים משתעשעים בהחלפת תפקידים. המתים במחנות ההשמדה, בקרבות השחרור ובמלחמות ישראל, נוכחים ליד החיים, מצווים עליהם, מעניקים להם במותם השראה וכוח חיות. זהו מעשה הכשפים היהודי, הלהטוט שמצליח לאחז את עיני ההיסטוריה ולהביס את זרוע הקמים על המלהטט: המוות לא מביס את היהודי. אולי רק החיים יביסו אותו.

מיהו היהודי האחרון? הניסיון לתאר את נפתולי העלילה של הרומן לא יצלח. הוא אינו אפשרי במהלך הקריאה, שכולה השתאות והיסחפות, נטולת הבנה או שליטה; גם לא אחריה. הדמויות שמאכלסות אותו נאבקות להתחקות אחר שורשיהן ואחר עתידן, והן משתקפות זו בזו, עד שאי אפשר עוד לדעת מה ביניהן. גיבור הרומן, אבנעזר, הצבר הראשון במושבה החלוצית, משאיר מאחור את בנו בועז, נוסע לאירופה להתחקות אחר עקבות אביו ונכנס הישר ללועה של מלחמת העולם השנייה. במחנה ההשמדה, הוא משוכנע שהוא היהודי האחרון, ולפיכך הוא מוחק את זיכרונותיו ואת תודעתו, ומשנן את הידע היהודי שמספרים לו החיים-המתים שסובבים אותו במחנה. אבנעזר נהפך לגלעד אנושי, לעדות של דיראון עולם. הוא לומד לזכור את תולדות היהודים מפני שלמד לשכוח את תולדותיו שלו, וכך נהפך מתת-אדם במחנה, לאי-אדם, לאדם בלא תכונות וללא ביוגרפיה. כך הוא שורד, אולי רק כך אפשר לשרוד. ובמלחמה נוצר לו בן, שמואל, נער יהודי משכר ביופיו, שלומד את טקטיקות ההישרדות במובנן הנורא והאכזרי ביותר. לאחר המלחמה שניהם סובבים במועדוני לילה מפוקפקים, ושם עומד אבנעזר על במות מזוהמות, ומופיע לפני הקהל: מדבר את הידע היהודי כולו, בלי מעצורים ובלי סינון, ושמואל אוסף מהקהל כסף בכובעו.

ובנו של אחד הקצינים הנאצים במחנה, שמשאיר את אבנעזר בחיים, וגם הורג אותו, הוא סופר גרמני מצליח, שמבקש לתעד את קורותיו של היהודי האחרון. ולשם כך הוא משתף פעולה עם עבדיה, אב שכול, שמתענה בגעגועיו לבנו מנחם שמת בקרב במלחמת השחרור. את העדות על מותו של מנחם הוא מבקש להשיג מבועז, בנו של אבנעזר, שלחם אתו, אולי הציל אותו ואולי גם הרג אותו. בועז נותן להורים השכולים את סיפורי הגבורה שהם מבקשים לדעת; הוא הופך את המתים לטובים, מפני שבמדינת ישראל, המתים בקרב תמיד טובים, והטובים תמיד מתים בקרב. הוא מנהל תעשייה משגשגת של כאב ואובדן: מקים אנדרטות ומפיק טקסי זיכרון; מוכר מכתבים בדויים שנכתבו על ידי הלוחמים המתים, מספר להוריהם סיפורי גבורה שהיו או לא היו. כמו שמואל, גם בועז מבקש לשרוד בממלכת המוות. שמואל ובועז הם בנים של אותו האב, אבנעזר, אבל הם גם אבות זה לזה, וגם אותה דמות; ומעליהם, מתחתם, נמצאות החוליות הנוספות בשושלת: האם הגדולה רבקה, המתיישבת החלוצה בעל כורחה, שיש בכוחה להחיות ולהמית; נגה, ארוסתו של מנחם, שנהפכה להיות אלמנתו של בועז החי, ועוד ועוד.

מתוך הערב-רב של הדמויות החיות והמתות, עולה הזהות היהודית כזהות שנרקמת, או מבוצעת, ביחס למושגים של אשמה והישרדות; שום דמות אינה חפה מאשמה במסגרת מאבק ההישרדות שלה. היהדות מצטיירת בקובץ הזה כחזיון תעתועים; בהתחלה הם כאן, היהודים, ואחר כך - אינם; בוקעים מחדש במקום אחר, מולידים את עצמם היכן שאינם. הם קוסמים שמופיעים על במת ההיסטוריה בלהטוט מתמיד של הישרדות עיקשת ורדופה, שולפים את עצמם, או את מותם, מתוך הכובע. קניוק משלב בכתיבתו מציאות היסטורית, מיתוס ובדיון באופן שאינו מעמיד היררכיה ביניהם, אלא צובע אותם, כמקשה אחת, בגוני האבסורד; אבסורד שמכונן את המציאות הישראלית כמערבולת של פנטסיות, מיתולוגיות, אילוצים פוליטיים ותשוקה בדיונית לבריאה מחדש. מתוך האבסורד, מערער קניוק - בחמלה ובהשתאות, אף פעם לא מתוך ניגוח - על המיתוסים המקודשים שמבקשים לייצב את השקפת העולם היהודית-ציונית ולצקת בה משמעות: מיתוס התקומה ומיתוס ההקרבה. המפגש בין המיתוסים הללו לבין המציאות מייצר עולם סהרורי ומטורף, אפוף בכאב. למולו, פועלות הדמויות של "היהודי האחרון" באופן כפול: הן קורבנות של הטירוף שאופף אותן, הטירוף של השואה ושל הגלות, של ההתיישבות החלוצית ושל מלחמות ישראל, ובו-זמנית מבקשות לבדל עצמן מהטירוף באמצעות בריאה עצמית כבעלות שליטה וסמכות על עולמן. אולם הניסיון ליטול שליטה אל מול הטירוף הוא מטורף בעצמו, גרוטסקי להחריד, שכן הטירוף אינו תוצר של נסיבות היסטוריות חולפות, אלא מאפיין קיומי; זו חוקיות עולמם של היהודים.

האם זו ספרות מופת עברית? באחרית הדבר של דביר צור, הוא מתאר את הרומן כ"אחד השיאים של הספרות העברית, ואחד השיאים של ספרות יפה במיטבה". הוא צודק, כמובן, וגם טועה: קניוק מעולם לא בחר לשחק בכללי המשחק של הספרות העברית הקאנונית, ולא שאף להתייצב בראשה או בשיאה. הוא משבש במופגן את הכללים - אפילו הבסיסיים שבהם - שמכתיבים מהי ספרות יפה, ובוודאי מהי ספרות לאומית יפה. הוא, כמו "היהודי האחרון", מעדיף את המפוקפק על פני הנשגב, את הפצע על פני הנחמה; כשהוא מביט אל הקיום היהודי, הוא אינו רואה רכבת הרים הנעה משיא לשיא ולבסוף מותירה את נמעניה על קרקע בטוחה, אלא רכבת שדים, תעתוע מתמשך, היפוך של יוצרות. "היהודי האחרון", כותב עוזי וייל בהקדמה לספר, "הוא הכי פחות ספר שקראתי אי פעם, והכי הרבה". זו הבחנה מדויקת להפליא: הרומן הגדול הזה הוא אנטי-שיא מפואר של הספרות העברית.

 


ללמוד להיות יהודי מתוך דברים שנאמרו בשבוע שעבר בבית ביאליק, בערב לכבוד "היהודי האחרון" יורם קניוק

 

הספר "היהודי האחרון" הוא היצירה שבעצם התחילה את המסע שלי. הייתי צייר בניו יורק ואז התחלתי לכתוב. התחלתי למעשה שלושה ספרים בעת ובעונה אחת: ספר אחד שנקרא אחר כך "היורד למעלה"; ואחד "אדם בן כלב"; ואחד "היהודי האחרון". הייתי רדוף אז באיזשהו דבר, איני יודע מהו. מצד אחד הייתי צבר. צבר-צבר. עם מגילת יוחסין די טובה: משפחת אמי באה ב-1911; אבי בא מברלין ב-1929. זאת אומרת שבאתי מבית טוב. מצד שני הרגשתי תמיד שבאתי מבית רע. אני זוכר שנורא התעניינתי אז במיסטיקה היהודית. זה נורא רדף אותי. אבי סיפר לי שבמשפחתו היו פרנקיסטים, יהודים שנסחפו אחרי משיח השקר יעקב פרנק.

כשהייתי בניו יורק גרתי בלואר-איסט סייד, ברחוב דיוויז'ן, והוא היה אזור יהודי כולו, דיברו שם רק יידיש והיו שם חנויות של ספרים עבריים, וזה היה כאילו ייבאו שטייטל ממזרח אירופה ותקעו אותו בניו יורק. ואני התחלתי לחפש בכל החנויות חומר על הפרנקיסטים. קראתי אז על מולכו שהיה מין שבתי צבי כזה, ועל אבולעפיה שניסה לגייר את האפיפיור מפני שרצה להציל אותו. כל מיני אנשים מוזרים ומשונים בתולדות היהודים שהתעניינו ברוע והבינו שדרך הרוע הם יכולים אולי להביא את הגאולה: להביא את הרוע אל סופו, אל הקץ שלו (כמובן שפרנק היה אחד מהאנשים הכי חזקים בהיסטוריה היהודית ולא יודעים עליו הרבה. אני חושב שמי שמדבר היום על משיחי שקר ועל כל הדברים האלה שקורים בקצה החלומי ביהדות בארץ, בעיקר בשטחים - זה הכל פרנקיזם. גם רצח רבין היה פרנקיזם. ואני יודע את זה כבר שנים שמי שרצח את רבין היה פרנקיסט). זה הניסיון להביא את הרוע עד הסוף, לנצל אותו, לעסוק בו, לנמק אותו.

אני התעניינתי בכל זה ובשלמה מימון ובברדיצ'בסקי וקראתי אז איזו חוברת שהוציא מי שאחר כך נהפך לנשיא מדינת ישראל, זלמן שז"ר, על המקובל יוסף דה לה ריינה - מה שהיה מאוד לא מקובל אז מפני שהציונות עסקה באנשים צודקים, חזקים, הומניסטים, עברים - במקום ביהודים.

ואנחנו הילדים לא גדלנו כיהודים. אנחנו גדלנו כצברים, כעברים, כבני הארץ. בעבר שלנו המלה "יהודים" לא היתה קיימת בכלל. ופתאום יום אחד ב-1938 מופיע סבא שלי, מרדכי, אחד האנשים שהכי אהבתי. הוא היה יהודי דתי שהקים בית כנסת מול בית המטבחיים שהיה אז ברחוב נורדאו. והסבא הזה סיפר לי שאנחנו צאצאים לפרנקיסטים וגם לימד אותי הרבה דברים על היהדות שאני בכלל לא ידעתי כשהייתי ילד.

אחר כך, כשחזרתי מהמלחמה ב-48', עבדתי באוניית העולים "פאן-יורק" והבאנו 3,000 איש בכל נסיעה. ובפעם הראשונה כשחזרנו כתבתי מאמר ושלחתי אותו לשלונסקי שפירסם אותו ב"על המשמר" תחת הכותרת: "אני שונא את העם היהודי", מפני שילד מקיבוץ אמר "הזהרנו אותם, והזהרנו אותם, והזהרנו אותם והם לא רצו לבוא. עכשיו אני שמח ואני שונא את עצמי שאני כל כך שמח" זאת אומרת: היהודים לא רצו לבוא - אז מגיע להם מה שקרה להם. ככה זה היה, איזה מין דבר שעבר בתוך השורות שלנו. אבל בנסיעה השנייה כשהסתכלתי על היהודים האלה התאהבתי בהם. אחר כך כתבתי ספרים וסיפורים ומאמרים על היהודים האלה, מפני שהם היו גדולי השורדים בהיסטוריה. הם היו חזקים, הם היו מעניינים, הם היו מסכנים נורא; ואני התאהבתי בעם הזה על האונייה.

וכל הדברים האלה איכשהו התחשלו בי כשהייתי באמריקה, חיפשתי את היהודי שם, חיפשתי את סבי, חיפשתי את פרנק, חיפשתי את שבתי צבי. זה כל הזמן עניין אותי: זה שהיהודים ישבו וחתרו, וחפרו כדי לדעת מה זה האלוהות ומי אני בתוך האלוהות, ומי אני כיהודי. כל הדברים האלה יחד עיצבו בי את התחושה של להיות יהודי. שאני צריך ללמוד להיות יהודי.

ואחרי הרבה שנים, ב-1970, כשכבר כתבתי חלק מהספר הזה, מירנדה והבנות ואני עברנו לגור ברחוב אילת במורשה. ברחוב הזה נשארו לגור ארבעה ניצולי שואה, ואחד מהם שמו היה גלברט, וגלברט כשראה שבאתי, מצאתי חן בעיניו. הייתי יושב אתו ימים, שבועות, חודשים, הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על חיי: הוא היהודי ששרד הכי הרבה שנים באושוויץ, והוא סיפר לי איך הוא היה יושב בחדר קטן, מגלף בעץ ועושה פוליטורות מדהימות, והנאצים רצו את הצעצועים האלה שהוא היה מגלף כדי להביא לילדים בחגים, אז הם שמרו עליו בחיים. הם היו מכים אותו רק ביום, הוא אמר להם פעם: "ביום אני יהודי ובלילה אני מגלף בעץ, בבקשה לא להכות אותי בלילה". ואני הייתי יושב עם גלברט ולאט לאט תפשתי שהאיש הזה היה בגיהנום ושרד אותו. וכשנגמרה המלחמה הוא היה בטוח שהוא באמת היהודי האחרון. וכך האיש הזה נכנס לספר שכתבתי.



יורם קניוק


עולים על אוניית מעפילים, 1948. לאהוב את היהודי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו