בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גביע המדינה בכדורגל: החלומות של בני יצ'אלאל רחובות

לבני יצ'אלאל אולי אין כסף או מגרש הולם, אבל לקבוצה האתיופית משכונת קרית משה ברחובות יש דברים חשובים יותר, כמו חזון ומטרה. "אנחנו רוצים לעלות ליגה ולומר לחברה הישראלית שלכל אדם יש כישרון ולא משנה מאיזה רקע הוא ומה צבע עורו", חולם היו"ר והמייסד, אבאי זאודה

תגובות

כדורגל | גביע המדינה סיבוב ו'

מכבי קביליו יפו - בני יצ'אלאל רחובות | 13:00, מגרש צפרירים בחולון

את אירועי אשתקד מתקשים לשכוח בשכונת קרית משה. בני יצ'אלאל דורגה ראשונה בסיום העונה במחוז מרכז של ליגה ג', אולם מספר הנקודות של קרית גת ורהט היה זהה לשלה. שלושתן התייצבו למשחקי פלייאוף, יצ'אלאל הפסידה וכרטיס העלייה לליגה ב' חמק ממנה ברגע האחרון. "זה היה פספוס גדול", נזכר רפי מלס, עוזר המאמן וגם שוטר קהילתי, שהגיע למגרש עם מעיל הדובון הכחול.

"היינו הקבוצה הכי טובה", הוא משוכנע, "היינו צריכים לעלות כבר בעונה הרגילה ולא להגיע לפלייאוף. העונה, רגע לפני כל משחק, אני מזכיר לשחקנים את המכה ההיא ואת הסיטואציה שהיינו בה, כדי שדבר כזה לא יקרה שוב". התסכול גדול וההחמצה אדירה, אולם המהות של בני יצ'אלאל גדולה יותר מהפסד, ניצחון או עליית ליגה, משום שהיא מבטאת את המלחמה היומיומית של האתיופים להשתלב בחברה הישראלית.

לפני תשע שנים הסתובבו אבאי זאודה וחבריו ברחבי השכונה ונתקלו בחמישה שחקני כדורסל מוכשרים. זאודה פנה למכבי רחובות וביקש לצרף את הילדים לשורותיה. "אין שום בעיה, תשלם 300 שקל לחודש על כל אחד", היתה התשובה שאילצה אותו לחפש פיתרון אחר. "הבנו שיש דברים שחוסמים אותנו, אבל לא רצינו לבזבז את הכישרונות שלנו", מסביר זאודה, שהחליט להקים עמותה וייחל לתרומות שיעזרו לו לשרוד.

מעל 300 ילדים נאספו לענפי הספורט השונים ומצאו תקווה במיזם של זאודה, ובעונת 2007/8 נכנסה קבוצת הכדורגל הבוגרת למעגל המשחקים בליגה ג'. כאן אין בונוסים או מענקי עלייה, כולם מתנדבים. אט אט, כמו טיפות הגשם הבודדות שנחתו על רחובות, חוצים השחקנים את שביל הבוץ ומופיעים לאימון אחרי עוד יום עבודה - אבטחה במחסום ארז, נהיגה במשאית או תחזוקת האולם העירוני.

"הבעיה היחידה שלהם זה לבוא בזמן", מחייך המאמן פטריק לזמי, שעלה מצרפת לפני שש שנים. בארץ הספיק לאמן כבר במזכרת בתיה (שם הוא מתגורר), מרמורק וקרית עקרון, עד שקיבל פנייה מיצ'אלאל. "בקבוצות אחרות היתה אווירה יותר ישראלית, עם הרבה צעקות וקללות. באתי מחו"ל ולא הייתי רגיל לזה", הוא מזדהה עם פרננדז ומתיאוס.

השילוב עם האתיופים מרגיש לו טבעי. "כל חיי בצרפת שיחקתי עם שחומי עור, אז חזרתי למה שהכרתי. התקשר אלי סוכן ושאל אותי אם אני לא רוצה להתקדם, אבל אני מבסוט פה. אלה בחורים נחמדים עם כושר גופני מעולה. בפלייאוף שיחקנו על הפנים ולא עלינו, אבל לא התייאשתי. צריך שאנשים מהשכונה הקשה יכירו את הקבוצה ויראו שאפשר להצליח גם בלי כסף".

לא פראיירים

בין כולם בולט אבי בן שושן. גם בגלל שהוא שוער עם כפפות, ובעיקר כי הוא הצבר היחידי בסגל. "הם אנשים טובים ולפעמים זה לא כל כך טוב לכדורגל, כי אין את המחץ והדורסנות בסוף", מאבחן יצרן המטבחים בן ה-26, "קוראים לי פה ה-נץ' (לבן באמהרית), אבל אני אתיופי לכל דבר".

בן שושן מעיד על יחס חם מהקבוצות האחרות, אבל אם העסק מתחמם הוא מסיר את הכפפות. "כשהיריבים לא יודעים להפסיד ומתחילים עם תאקלים, אני נכנס לעניינים בתור מתווך ומרגיע קצת. לפעמים אני נכנס ראש בראש עם הקבוצה השנייה כדי שלא נצא פראיירים. תמיד אנחנו שקטים ומבליגים, ובשנה שעברה זה עלה לנו".

לא כולם בקבוצה הם צעירים בתחילת דרכם. חיזקי טייה שיחק שש שנים בליגה הלאומית, עד שקרע את הרצועה הצולבת בברך במדי מכבי באר שבע. "שנתיים וחצי לא שיחקתי, ישבתי בבית ואז פנו אלי", מתאר טייה בן ה-31, "את מה שאני מרגיש פה לא הרגשתי באף קבוצה אחרת. זה משהו נקי וטהור, בלי כנופיות או קנוניות. זה הזמן שבו אנחנו נהנים, מתפרקים ושוכחים מכל הצרות.

"יש עלינו סטיגמה שאנחנו לא שואפים להצליח. בנינו כאן קבוצה מכלום, וזו אחת ההוכחות הגדולות שיש משהו מיוחד בעדה הזו. אני שיחקתי בלאומית, ויש פה שחקנים שיכולים להגיע אליה בוודאות. זו תהיה הבמה שלהם".

עמודי התאורה מזעריים ובקושי מאירים, הדשא מתייבש ומתבייש לבקש שזרוע, אבל שחקני יצ'אלאל מאפשרים לבני עדתם להמשיך לחלום. לפני משחקים הם שרים לצלילי מוסיקה באמהרית, ואת השערים הם חוגגים ב"אסקסטה", ריקוד הכתפיים האתיופי. אחרי מגוון תרגילים, משחקון פנימי וגם שיחת נזיפה מהמאמן לזמי בסיום האימון על חוסר רצינות, הם מתפזרים לדרכם - חלק ממלאים מכוניות והיתר משתמשים בשירותי המיניבוס.

אז מה זה יצ'אלאל, אתם ודאי שואלים. "אם נרצה, הכל אפשרי", משיב זאודה בחביבות ובנחישות. השחקנים, כמעט כולם יוצאי יחידות קרביות, ירצו לפצות אותו על העונה שעברה. "המטרה שלנו היא לעלות ליגה ולומר לחברה הישראלית שלכל אדם יש כישרון, ולא משנה מאיזה רקע הוא ומה צבע עורו. אני מאמין ביכולת של החבר'ה שלנו, אנחנו לא פחות טובים מאלה שגרים בצפון תל אביב".



שחקני יצ'אלאל באימון. לפני המשחקים הם שרים לצלילי מוסיקה באמהרית, ואת השערים הם חוגגים בריקוד כתפיים מסורתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו