בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביוגרפיה החדשה של המלך חוסיין: אלבום ההזדמנויות המוחמצות

15 שנים אחרי הסכם השלום יוצא לאור בעברית ספרו המונומנטלי של אבי שליים, "המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית", ומציג לראשונה באופן חד ומכעיס את דברי ימי ההחמצות של השלום במזרח התיכון

תגובות

המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית

אבי שליים. תירגמה מאנגלית: דפנה ברעם. הוצאת דביר, 623 עמ', 118 שקלים

"אני חושש מן היום שבו יהיה עלינו לשבת ולנהל משא ומתן פנים אל פנים". האימרה הזאת היתה יכולה להיחרת כסיסמה על קיר כמה וכמה מממשלות ישראל, קל וחומר זאת הנוכחית של נתניהו, המצהירה השכם והערב כי היא רוצה משא ומתן ישיר עם אסד או עם מחמוד עבאס. אבל מי שטבע אותה היה לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, אשר הגיב כך אחרי שקיבל את הדיווח על פגישתו המעורפלת של אבא אבן, שהיה אז שר החוץ, עם המלך חוסיין בביתו של הד"ר עמנואל הרברט ב-3 במאי 1968. אבן נשלח כתחליף לפגישה אישית בין המלך לאשכול, שנה אחרי סיומה של מלחמת ששת הימים. אז עמדה על הפרק הצעתו הרצינית והעקבית של חוסיין לכרות הסכם שלום עם ישראל. שלום מלא תמורת נסיגה מלאה, הכוללת ויתור על הגדה ועל ירושלים המזרחית. נוסחה מוכרת עד זרא. אבל חלפו מאז עוד 26 שנים בטרם הוקם אוהל השלום בערבה שבו חתמו ישראל וירדן על הסכם השלום ביניהן. חמש שנים אחר כך, בגיל 64, מת חוסיין ממחלת הסרטן בהשאירו לישראל, לירדן ולמזרח התיכון כולו עוד הסכם שלום עם מדינה ערבית.

15 שנים אחרי הסכם השלום יוצא לאור בעברית ספרו המונומנטלי של אבי שליים, "המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית", ומציג לראשונה, בתרגום עברי משובח של דפנה ברעם, באופן חד, מתועד להפליא, ומכעיס כפי שרק תסכול עמוק יכול להכעיס, את דברי ימי ההחמצות של השלום במזרח התיכון. שליים אינו מסתתר מאחורי חזות מחקרית טהרנית. בעוד התיעוד, המסמכים והפרוטוקולים עושים את מלאכת רישום ההיסטוריה, שליים אינו חוסך את דעתו בישירות ואפילו בבוטות. "להשקפתי, הצהרת בלפור היתה המשגה הדיפלומטי הבריטי החמור ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20", הוא מציע את פרשנותו, "היה בה משום עוול אדיר כלפי ערביי פלשתינה, והיא זרעה את הזרעים לסכסוך הבלתי נגמר במזרח התיכון".

אולם את זרעי הסכסוך הללו אפשר היה להדביר - אם לא בראשיתם, בוודאי בתקופת שלטונו של המלך חוסיין. כמו חייל ממושמע ניסה חוסיין שוב ושוב ליישם את מורשת סבו, המלך עבדאללה, ולהגיע להסכם עם הישראלים. וכמו אותו חייל שמתאמץ לטפס על הקיר במסלול המכשולים, הוא גילה שהקיר גבוה ממנו, חלקלק במתכוון. אחרי פגישות אין ספור עם ישראלים, הצעות לפתרון, טיוטות להסכמי שלום ותשובות ישראליות שנעו בין החמצת פנים להונאה, בין שיח דיפלומטי מעורפל לרעיון הפיכתה של ירדן למדינת הפלסטינים, סיכם חוסין את ניסיונו במסמך בן 12 עמודים שאותו הגיש לנשיא בוש האב ב-1989. זהו מסמך רב ערך, לא רק משום שהוא מציג את העמדה הירדנית, אלא בשל שיקופו את האתוס הישראלי, שייצר נראטיבים בדיוניים שהניחו לישראלים לבטוח בצדקתם.

שבעה מיתוסים ישראליים מרסק חוסיין באותו מסמך שסווג כ"סודי ביותר/ רגיש". הראשון, שלפיו הענקת עליונות צבאית מכרעת לישראל תהיה עידוד לשלום. השני הוא האמונה שמשא ומתן ישיר בין ישראל לירדן והפלסטינים יוכל להניב נסיגה ושלום: "אני מדבר באופן מוסמך במיוחד", כותב חוסיין, "מכיוון שבמהלך שני העשורים האחרונים נפגשתי בחשאי, ביותר מ-150 הזדמנויות שונות שכללו אלף שעות שיחה בקירוב, עם כמעט כל הצמרת הפוליטית הישראלית, כולל, לאחרונה, ועל פי בקשה אמריקאית מיוחדת, עם ראש הממשלה יצחק שמיר. לצערי ולתסכולי המתמידים, כל המאמצים הללו לא קירבו אותנו לשלום שאני נחוש להשיג".

המיתוס השלישי נוגע לתפישה האמריקאית שלפיה הסכסוך הוא בתחום מדיניות החוץ, בעוד שפוליטיקה פנים אמריקאית היא שמנווטת אותו למעשה. להבחנה זו של המלך מצורפת גם המלצתו שלפיה על ארצות הברית להשתחרר מהלחץ היהודי כדי שתוכל להפוך לשותפה יעילה. מיתוס רביעי נוגע לחוקיות ולמוסריות המדיניות הישראלית בשטחים, ואילו החמישי מציג את ישראל כמי שמעוניינת לפתור את הסכסוך על פי הנוסחה "שטחים תמורת שלום". המיתוס הבא מציג את ההנחה הישראלית שלפיה מישהו אחר ולא אש"ף יכול לייצג את העם הפלסטיני כחסרת שחר, ואילו המיתוס האחרון - לפחות על פי חוסיין - מנתץ את ההשקפה שלפיה השתלטות על שטחים חיונית לביטחונה הצבאי של ישראל: "חטיפת שטחים אינה ערובה לביטחון, אלא מרשם למעשי איבה מתמשכים", הוא מסכם.

מיתוסים מחייבים תחזוקה שוטפת, לכך דאגה ההנהגה הישראלית לדורותיה. שליים מוכיח באופן שיטתי כיצד בכל פרק מפרקי ההחמצות הישראליות אפשר היה להעתיק כמעט מלה במלה את התגובה הישראלית להצעות הירדניות: "שלום בתנאי". והתנאי היה בלתי מתקבל על הדעת: הגדה וירושלים לישראל, כל היתר לירדן. "לו הסכימה ישראל לסגת מן הגדה המערבית היה חוסיין חותם מיד על הסכם שלום ואש"ף היה מחוסל. גמור לחלוטין. לפעמים אני חושב שיש לנו מזל שדווקא הישראלים הם האויבים שלנו. הם הצילו אותנו פעמים רבות", אמר יאסר ערפאת לביוגרף שלו, אלן הארט. הדברים נאמרו בעקבות תגובתה הבוטה של גולדה מאיר על הצעתו של חוסיין מ-1970, הצעה שבעקבותיה כונתה ההצעה הירדנית "תוכנית אלון במסווה". מתברר שלא רק הפלסטינים הם "אויבים נפלאים" כמחמיצי הזדמנויות.

אבל ישראל לא היתה לבדה בביצור המיתוסים שלה. לפחות שישה מתוך עשרת הנשיאים האמריקאים שליוו את חייו של חוסיין, למעט חריגה בלתי צפויה של הנשיא רייגן, טיפחו את העמדה הישראלית תוך שהם מתייחסים לירדן כאל מובנת מאליה. המדינה שהוקמה ב"אבחת עט", כפי שנהג צ'רצ'יל להגיד, לא יכלה להתמודד עם קואליציה צינית ישראלית-אמריקאית, קואליציה שנסמכה בין היתר על חוסר אכפתיות אמריקאית או בורות.

ירדן היא שהחליטה בסופו של דבר להתנתק מן הגדה המערבית ב-1988, ולהטיל לחיקה של ישראל את הבעיה הפלסטינית כולה. לא לפני שחוסיין הבין שגם על מי שהתאמץ להפגין את תמיכתו בתוכנית הירדנית, שמעון פרס, אין הוא יכול לסמוך. הסכם לונדון מ-1987, בין חוסיין לפרס, קרס. יצחק שמיר, שהיה ראש ממשלה, התנגד לו. פרס לא הצליח לשכנע את האמריקאים לתמוך בו ובסופו של דבר הבין חוסיין כי "פרס אינו יכול לספק את הסחורה שהבטיח". הסחורה היתה צריכה להיות מזכר אמריקאי שתומך בהסכם ותמיכתה של ממשלת ישראל. חוסיין לא הבין מדוע פרס לא פעל להפלת הממשלה אחרי שההסכם נדחה. שבע שנים חלפו בטרם פגש חוסיין את פרס שוב, וכאשר התקיימו הבחירות בישראל, ב-1996, לא הסתיר חוסיין את תמיכתו בבנימין נתניהו, אחרי שזה הבטיח לו שהוא ינהל את תהליך השלום "בקצב שיהלום את צרכיה הפוליטיים של ירדן". נראה שעד היום נתניהו ממשיך לחפש את הקצב שמתאים לירדן.

נדמה לעתים כי כותרת הספר עושה עוול לתוכנו, וכי הביוגרפיה של חוסיין איננה אלא תירוץ כדי לספר את הביוגרפיה המדממת של האזור מאז תחילת המאה שעברה. המלך, "האריה של ירדן" - כפי שנקרא הספר במהדורתו המקורית באנגלית - הופך כאן לדמותו של המספר במחזה ענק שבו הגיבורים הולכים ונעלמים, מי במיתה טבעית ומי ברצח. חוסיין של שליים הוא לעתים גם אותה בובת וודו שדוקרים אותה מתוך כוונה לדקור יריב אחר. פעם זו ישראל ופעם ארצות הברית, פעם סוריה ופעם מצרים. אבל זהו גם סיפור מרתק על המשפחה ההאשמית, על בית מלוכה דובר אנגלית, גדוש גינונים ומזימות, על אם שולטת ואח אינטלקטואל, על מלך חובב מכוניות מהירות וטייס. זהו סיפור גם על מאבק פוליטי של חצר ביזנטית, שבו בוחשים המודיעין הבריטי, הסי-איי-אי שמשלם למלך שלמונים, המוסד שהפך את הממלכה למגרש משחקים שלו, ועל מלחמת ירושה מרעילה שבסופה ירש עבדאללה את הכהונה הרמה. כל אלה שזורים באלגנטיות מדויקת של כירורג שרושם את סיכום המחלה. על פיו אפשר היה להציל את האזור מלא מעט מלחמות ולהקדים את השלום, לולא רשלנותם של פוליטיקאים חובבנים.



יצחק רבין והמלך חוסיין, אחרי טקס חתימת הסכם השלום, 1994 עקבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו