בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פנג הלבן, גרסת יהלי סובול

הרומן של לונדון, אחד הרומנים האנגלו-אמריקאיים הראשונים שהתפרסמו בהמשכים בכתב-עת, מספר על חיית טרף, שהתכונה העיקרית שלה היא היכולת להרוג; מצד שני, אי אפשר שלא לאהוב אותה

תגובות

פנג הלבן ג'ק לונדון. תירגם מאנגלית: יהלי סובול. הוצאת מודן ואוקיינוס, 292 עמ', 74 שקלים

סיסמת התיירות המפורסמת של מדינת וירג'יניה בארצות הברית היא "וירג'יניה היא לאוהבים" (Virginia is for Lovers). אפשר למצוא אותה מתנוססת על חולצות טי, על מדבקות, על לוחיות רישוי של מכוניות וכן כל שכיוצא באלה. את פני מי שעושה את הדרך מדנוור, קולורדו, לשייאן (Cheyenne), ויומינג, מקדם, עם זאת, שלט בזה הלשון: "וירג'יניה היא אולי לאוהבים, אבל ויומינג היא לא לרכיכות" (Virginia may be for Lovers, but Wyoming is not for Whimps). ואכן, בווירג'יניה יש לא מעט תיירים ורדרדים בחולצות פולו ומכנסיים קצרים (גברים ונשים כאחד), שמצלמות תלויות על צווארם (בעיקר הגברים). לוויומינג מגיעים בעיקר סוחרי בקר. שם, כובעי בוקרים ומגפיים הם לא פריטי לבוש למסיבות תחפושות. ככה מתלבשים שם. והולכים שם לרודיאו. בוויומינג הגברים מסוקסים יותר. אלא נדמה לי שהשלט שמקדם את פני הבאים לוויומינג מדרום מבטא את ההבדל בין המקום שבו נוצר הפולקלור האמריקאי, המערב, לבין המקום שבו יושבים צרכניו של הפולקלור הזה, כלומר המזרח המיושב והמתורבת.

אחד הסופרים שהבינו היטב את מערכת הגומלין בין יצרני הפולקלור לצרכניה, הוא ג'ק לונדון, מחבר הרומן "פנג הלבן", שיוצא כעת בתרגום חדש של יהלי סובול, במסגרת סדרת "הרפתקה - סופרים מתרגמים קלאסיקה" של הוצאת מודן. ג'ק לונדון משתייך לצד המערבי של המפה האמריקאית. ג'ק לונדון הוא רוח המערב.

הביוגרפיה שלו בתמצית היא כדלהלן: לונדון נולד בסן-פרנסיסקו לאם שבעלה נטש אותה כשהיתה בהריון. במהלך אותו הריון ניסתה האם לשים קץ לחייה בירייה, אך פצעה את עצמה קל ותו לא. לאחר הלידה מסרה את העולל הרך לידי אומנת שחורת עור, רק כדי להחזיר אותו לרשותה מאוחר יותר, אז גם נישאה לאיש שאימץ את ג'ק הצעיר והעניק לו את שם משפחתו. כשהיה לונדון בן 13 כבר החל בקריירות שונות של דיג, ציד ונוודות. הוא ישב בכלא בעוון שוטטות, ורק לאחר מכן חזר לבית אמו באוקלנד כדי לסיים את לימודי התיכון, ולהתחיל את לימודיו באוניברסיטת ברקלי. במהלך התקופה כולה הוא ביקש לשוב וליצור קשר עם אביו, הדמות הגברית שהיתה חסרה לו כל כך. בגיל 20 הוא אכן עושה זאת. אך אבוי, האב, הדמות הגברית, משיב לו כי אמנם היה נשוי לאמו, אך אינו יכול להיות אביו מאחר שהוא, לא עליכם, אימפוטנט.

פחות או יותר ברגע שנודע העניין הזה ללונדון הוא עוזב את הלימודים בברקלי ויוצא לחפש זהב בשטחי יוקון (Yukon), הטריטוריה הצפון-מערבית של קנדה, על גבול אלסקה. באזור זה היתה באותן השנים בהלה חדשה לזהב, בהלת קלונדייק (Klondike Rush), ורבבות אמריקאים קשוחים יצאו לחבל הארץ הבלתי אפשרי הזה כדי להתעשר במחיר סיכון חייהם. בחבל הארץ הזה מתרחש גם חלקו הגדול של סיפור המעשה של "פנג הלבן", כמו גם עלילותיהם של סיפורים אחרים מאת לונדון, בהם "קול קדומים" ("Call of the Wild").

הנה כי כן: שום דבר לא היה ממש יציב בחייו של לונדון. כל דבר היה כרוך בפרדוקס כזה או אחר. הפרדוקסליות לא עוזבת את הקוראים גם במהלך הקריאה ב"פנג הלבן". הרומן של לונדון, שהיה אחד הרומנים האנגלו-אמריקאיים הראשונים שהתפרסמו בהמשכים בכתב-עת, מספר על חיית טרף, שהתכונה העיקרית שלה היא היכולת להרוג; מצד שני, אי אפשר שלא לאהוב אותה. בנוסף, "פנג הלבן" מסופר כמעט כולו מבעד לנקודת התצפית של החיה עצמה, של פנג הלבן. מצד שני, נקודת התצפית היא זו של מי שמגלגל עיניו כלפי מעלה, על פי רוב, מתוך תחנונים ללטיפה. פנג הלבן לפעמים הוא זאב מיער, לפעמים הוא כלבלב.

החזרה אל ספרי נעורים היא ממילא משימה לא ממש קלה. לא פעם אותם הדברים שהלכת שבי אחריהם בנעוריך, נראים פתאום דלים ומאכזבים. ויותר מכך, כל מה שראית כרגשות נאצלים, עלול להיראות פתאום בנאלי, סנטימנטלי, לפעמים אפילו מעט מכוער. ואם אתה חניך של אסכולות תיאורטיות מודרניות כאלה ואחרות, מרה היא אחריתך: השיבה אל ספרי הנעורים היא מסע אל התופת. לא נותר לך אלא להתבונן במראה ולסנן לבבואתך שלך: "קולוניאליסט עלוב", וכן הלאה וכן הלאה שמות תואר וגנאי.

זה גם מה שקורה תוך קריאת "פנג הלבן". קורה, וגם לא קורה. מצד אחד, "פנג הלבן" הוא אכן סיפור קולוניאליסטי. הזאב, כמו הזהב, נלקח מארצו שלו אל המקום שמנקז אליו את כל אוצרות הטבע - העיר סן-פרנסיסקו, שבשנה שבה נכתב הרומן של לונדון, נחרבה עד היסוד ברעש האדמה שפקד אותה. שם, בעיר, הוא בא לשרת. יותר מכך: גם בטריטוריות הצפוניות, כשפנג עובר מרשותו של אדם אחד לרשותו של אדם אחר, קל לראות את ההייררכיה האנושית: תחילה מקבל פנג הלבן מרצון את מרותו של בונה אפור, האדון האינדיאני שפנג מבקש את קרבתו. או אז בונה אפור מוכר אותו לביוטי סמית, שתום העין, חצי אדם חצי מפלצת. ביוטי סמית הוא מה שנקרא "וייט-טראש", אבל עליונותו על ביוטי סמית היא ברורה, מאחר שהאחד לבן, ואילו השני, אדום-עור, אינדיאני. מידיו של זה הוא עובר לידיו של וידון סקוט. סקוט ניחן לא רק בפנים יפות ובייחוס אבות, אלא שלהבדיל מבעליו הקודמים של פנג הלבן, הוא ניחן בתכונה נוספת: נאמנות. והנאמנות לבעל החיים מבדילה אותו מבני האדם הפחותים ממנו, האינדיאני, והמפלץ האנושי. אלא שהנאמנות של וידון סקוט היא אדנותית באופיה, והיא שמובילה את פנג הלבן אל העיר סן-פרנסיסקו, שם הוא מקבל על עצמו מרצון את מוסרות החברה.

אבל תודה לאל, יש גם צד שני לסיפור. אלא שאת הצד השני הזה קשה הרבה יותר להסביר. אין לו נוסחאות ברורות. אבל לפחות במקרה של "פנג הלבן" הספר לא מכזיב. אף שאתה הולך ומתרחק מנעוריך, לך תסביר שאתה עדיין נופל שדוד לנוכח כל תיאור של הטריטוריות הצפוניות, וכשמתרחשות מלחמות הכלבים בזירה, במרכז כורי הזהב באלסקה, אתה מתפלל כל פעם שפנג הלבן ייצא כשידו על העליונה, במיוחד כשאתה יודע שכל פעם זה לחיות או למות. לך תסביר את ההתרגשות שאוחזת בך כשווידון סקוט בוחר לקחת את חיית המחמד הנאמנה שלו יחד אתו בחזרה לסן-פרנסיסקו, ולא לנטוש אותו ולשבור את לבו, כמו שוודאי היה קל יותר לעשות. את כל אלה קשה יותר להסביר. אין נוסחה מפרקת או תשובה מדוע, אבל זה עובד. עובדה.

כמה מלים על התרגום. היוזמה להפגיש סופרים עם יצירות שהשפיעו עליהם בנעוריהם המוקדמים ולהוציאן בתרגום חדש היא יפה וברוכה. אבל נדמה לי שדווקא כאן על העורך להיות ער על משמרתו, אולי יותר מאשר אצל מי שהתרגום הוא עיקר פרנסתם. יש בתרגום של סובול קטעי תרגום יפים מאוד, כגון "המהל העולה בעצים, הניצנים הפורצים את אזיקי הקרח", בין היתר. אך לעומתם אפשר למצוא משפטים מסורבלים ותרגומים מילוליים למכביר ("הוא היה הכל חוץ מיפה", "כן, אני כן, לא, אני לא") וכן הלאה, ותדירותם של אלו גדלה יותר ויותר לקראת חלקו השני של הספר, אולי במקום שהסופר התעייף קצת ממלאכת התרגום, ואני כמעט מתאפק שלא לכתוב היכן שמעשה האמנות נהפך למעשה יום-יום. ספר ששם המתרגם מופיע בו על הכריכה, דבר ששמור בדרך כלל לספרים של שירה, כדאי שהתרגום בו יהיה מוקפד מעט יותר.

מתן חרמוני מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון וכותב עבודת דוקטורט על מקומה של אמריקה במחשבה העברית של תקופת ההשכלה והתחייה



אית'ן הוק מתוך הסרט 'הפנג הלבן' 1991. לפעמים הוא זאב מיער, לפעמים הוא כלבלב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו