בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בקוסובו - מדינה בלתי גמורה

גבולות לא מוסכמים, בעיית פליטים, מעורבות האו"ם וארגונים בינלאומיים. המצב הלא-סופי בקוסובו - שהכריזה על עצמאותה בשנה שעברה אבל זכתה להכרה חלקית בלבד - נראה מוכר למבקר הישראלי

2תגובות

בביקורי הקודם בפרישטינה, ב-1995, קוסובו היתה עדיין בשליטה סרבית והאוכלוסייה האלבנית, שהיא רוב מכריע בחבל, ראתה עצמה נתונה תחת משטר כיבוש. הייתי חבר בוועדה בינלאומית, שנפגשה עם מנהיגי האלבנים וגם עם המושל הסרבי; כאשר ראה המושל את החבר הישראלי במשלחת, פנה אלי ואמר: "כמו שאתה יודע, בשבילנו קוסובו היא כמו ירושלים". אמרתי לו שאני יודע כי כך חשים הסרבים, אבל כמי שמוכן לחשוב על חלוקת ירושלים, בתנאים מסוימים, אני אולי האדם הלא נכון לפרוט בפניו על נימים אלה.

באותו בניין שבו שוחחתי עם המושל הסרבי, נפגשתי החודש עם נשיא קוסובו העצמאית, ד"ר פטמיר סיידיו, שירש את מקום המנהיג המיתולוגי של האלבנים בחבל, הפילוסוף איברהים רוגובה. כקודמו, גם סיידיו הוא איש המפלגה המתונה, "הליגה הדמוקרטית של קוסובו", וכמותו גם הוא בא מרקע אקדמי, אם כי אין בו אותו ניצוץ כריזמטי שאיפיין את רוגובה. כמו בביקורי הקודם בקוסובו, גם הפעם מופיע ההיבט הישראלי: עד כה הכירו 63 מדינות בעצמאות קוסובו, ועלתה השאלה מדוע בוששה ההכרה הישראלית.

ישראלי המבקר בקוסובו אינו יכול להימלט מן ההשוואות, הבאות משני הצדדים. זיכרון המאבק המשותף נגד הנאצים מאחד הרבה סרבים ויהודים. אבל מעבר לכך, הסרבים רואים בקוסובו את ערש לאומיותם ואליה הם מבקשים לשוב. סביב קרב קוסובו ב-1389, שבו נוצח הנסיך הסרבי לאזאר בידי הטורקים, נרקם במאה ה-19 האפוס הלאומי הסרבי.

מצד שני, אם מבקשים להתמודד עם המציאות העכשווית ולא עם ערפילי ההיסטוריה הרחוקה, יש להזכיר כי מאז שסרביה סיפחה את קוסובו ב-1912, בעקבות ניצחונה במלחמת הבלקן הראשונה, היו האלבנים בחבל נתונים לצורות שונות של דיכוי והתמודדו עם אפליה לשונית ותרבותית ועם ניסיון לשנות את המאזן הדמוגרפי בחבל לטובת הסרבים. לשיא הגיעו הדברים עם התפרקות יוגוסלביה, שבעקבותיה הפך סלובודן מילושביץ את קוסובו למכשיר שסייע לו לעלות לשלטון בסרביה.

הצפון והדרום

ב-2008, לאחר התערבות נאט"ו, סילוק הצבא הסרבי ותשע שנים של פרוטקטורט בינלאומי, הכריזה קוסובו על עצמאותה, בתמיכת ארצות הברית ורוב מדינות האיחוד האירופי. המיעוט הסרבי, שמרוכז בחלקו באזור מיטרוביצה שבצפון, הגובל בסרביה, אינו מקבל את הכרזת העצמאות. הוא מתנגד לכך למרות הסכמתה של קוסובו לקבל על עצמה פיקוח בינלאומי בסוגיית המיעוטים, בהתאם להמלצתה של ועדת האו"ם בראשותו של נשיא פינלנד לשעבר, מארטי אטיסארי.

הבחירות המוניציפליות שנערכו לאחרונה בקוסובו הוחרמו על ידי בני המיעוט הסרבי, שכן השתתפות בהן נתפשה כהכרה בלגיטימיות של קוסובו כמדינה עצמאית. הסרבים זוכים לתמיכה מבעלת הברית ההיסטורית שלהם - רוסיה - וכתוצאה מכך אין קוסובו יכולה בשלב זה להתקבל לאו"ם ולארגונים בינלאומיים אחרים.

חבלי הלידה של קוסובו העצמאית טרם הסתיימו, והיבטים שונים של מצב לא-סופי זה נראים מוכרים למבקר הישראלי: אי-בהירות בקשר לגבולות, בעיית פליטים, נוכחות האו"ם שמשמעותה הקפאת הסטטוס-קוו וחוסר יכולת לפתור את הבעיות. בגלל האי-הסכמה בין ארה"ב למרבית מדינות אירופה מכאן ורוסיה מכאן, יש עדיין בקוסובו נוכחות של כחצי תריסר ארגונים בינלאומיים - כוח נאט"ו, סוכנויות או"ם וארגונים של האיחוד האירופי. סמכויותיהם של כל הארגונים האלה חופפות לעתים, פתרונות אין להם ומרבית זמנם מוקדשת לתיאומים ביורוקרטיים בינם לבין עצמם. כוח נאט"ו - KFOR - מחזיק מחנות מבוצרים ברחבי המדינה ושיירות של יחידותיו מקיימות סיורים, שתכליתם אינה ברורה לאיש.

כישלון המערכת הבינלאומית בולט במיוחד בעיר מיטרוביצה. נהר האיבאר העובר במרכזה מפריד בין חלקה הדרומי, השייך לקוסובו במלוא מובן המלה, לבין חלקה הצפוני הנשלט בידי הסרבים המקומיים - ולמעשה בידי בלגרד.

ד"ר בייראם רג'פי, בעבר ראש ממשלת קוסובו, מסביר את מורכבות החיים בעיר החצויה: יש אלבנים הגרים בחלק הצפוני שזקוקים להגנה, מפני שהם עובדים בחלק הדרומי; יש עבודות תשתית בחלק הצפוני המבוצעות על ידי ממשלת קוסובו, אבל בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. סביב כל בית שנבנה וכל כביש שנסלל מתנהל מו"מ בינלאומי, וכל פעולות הפיתוח נתקלות בסחבת ומעוררות חשדות הדדיים. שיפוץ בניינים אלבניים בצפון העיר, שנהרסו במלחמה, מתעכב בגלל התנגדות הסרבים.

האיחוד האירופי מינה לאחרונה מתאם מיוחד למיטרוביצה: הסרבים רואים בכך הכרה במעמדם הנבדל, ואילו האלבנים מתרעמים על כניעה לתכתיבים הסרביים.

כל מי שחושב שפתרון בעל ממד בינלאומי עשוי לסייע בירושלים, צריך לבקר במיטרוביצה: כל שינוי זעיר בתוואי של רחוב הוא עילה למשבר בינלאומי, מעורבות של גופים בינלאומיים המתחרים זה בזה יוצרת כפילויות כמעט בכל תחום. לאדם שמנסה לברר בידי מי ההכרעה מוגשת רשימה מסחררת, בראשי תיבות, של כוחות ומוסדות בינלאומיים שונים, שאיש אינו יכול להגדיר בדיוק את סמכויותיהם.

תרבות התלות

את מצב הביניים הזה - עצמאות עם אי-בהירות בשאלות יסוד כמו הגבולות והמעמד הבינלאומי, בצד תלות בגופים בינלאומיים - מיטיב לתאר וטון סורוי, האינטלקטואל והמדינאי המבריק ביותר בקוסובו. סורוי הוא הבעלים והעורך של העיתון הנפוץ ביותר בקוסובו, "קוהא דיטורה", וחבר פרלמנט לשעבר, שהשתתף בשיחות על עתיד החבל מטעם האלבנים של קוסובו. הוא למד בארה"ב ודובר אנגלית וספרדית רהוטות. לקוסובו אין דובר מרשים ממנו, ובעולם אידיאלי הוא היה צריך להיות ראש הממשלה, או לפחות שר החוץ. כיום הוא יו"ר המועדון למדיניות חוץ בקוסובו, ואף שאין לו מעמד רשמי, אליו פונים שגרירים, עיתונאים ומבקרים המבקשים להבין את המתרחש.

לדברי סורוי, עד שלא תתייצב קוסובו, לא תהיה יציבות בכל האזור. מכיוון שגבולותיה טרם נקבעו סופית והיא לא זכתה להכרה בינלאומית כללית, קוסובו היא עדיין "מדינה לא גמורה" (unfinished state): אבל כאלה הן גם סרביה, שגבולותיה טרם נקבעו סופית, ובוסניה-הרצגובינה שרחוקה מן המנוחה והנחלה ומקדוניה, שיחסיה עם יוון טרם הוסדרו (בגלל התנגדות יוון לשם המדינה) ושהתסיסה של המיעוט האלבני שבה לא הגיעה לקצה. לכן, לדעת סורוי, רק צירוף כל המדינות שקמו על חורבות יוגוסלביה לאיחוד האירופי יעניק יציבות לאזור.

אבל בינתיים מתקשה קוסובו להשתחרר מתרבות התלות בגורמים בינלאומיים, ובייחוד ארה"ב, שסללו את הדרך לעצמאותה. מנהיגי קוסובו עדיין סבורים שארה"ב, או הקהילה הבינלאומית, יפתרו את בעיותיהם; גם ההתפתחות הכלכלית נפגעת, מכיוון שקוסובו אינה חברה בארגונים בינלאומיים (אין לה, למשל, קידומת טלפון בינלאומית ולקבוצות ספורט יש קשיים להתקבל לתחרויות בינלאומיות בגלל וטו סרבי הנתמך על ידי רוסיה).

לא כל הבעיות האלה ניתנות לפתרון מיידי, אבל תרבות התלות אינה מיטיבה עם קוסובו. גם ההתמקדות במעמד הבינלאומי של המדינה מסיטה את תשומת הלב מבעיות הפנים - אי-פיתוח כלכלי, שחיתות ציבורית בהיקף מפחיד, אדישות לתהליך הפוליטי (מספר המצביעים בבחירות יורד בהתמדה).

דברים מסוג זה שמעתי לא רק מסורוי, בארוחת ערב במסעדה קטנה ומעולה החבויה בחצר פנימית מוסתרת במרחק כמה פסיעות מהרחוב הראשי הסואן, אלא גם בעקבות הרצאה שנשאתי במועדון למדיניות חוץ. שם שב ועלה עניין האי-הכרה מצד ישראל: הסברתי את ההקשרים הפנימיים והחיצוניים, אבל התמיהה נשארת בעינה. בראיון בטלוויזיה שאלו אותי מדוע שר החוץ, אביגדור ליברמן, אמר בביקורו בבלגרד בחודש שעבר שצריך לפתוח מחדש בשיחות על עתיד קוסובו, בעוד שהעניין כבר הוכרע. מדוע תומכת ישראל דווקא בעמדה הרוסית ולא בעמדה האמריקאית והאירופית?

בלי להיכנס לוויכוח עם שר החוץ בפרישטינה, אמרתי בעדינות שגם אני לא מבין זאת. בינתיים כמה מדינות ערביות, ובהן סעודיה, הכירו בקוסובו, וסגנית שר החוץ של קוסובו עומדת לנסוע בקרוב לכוויית, כדי לנהל מו"מ על השקעות. עם זאת, קשה להבין אילו שיקולים מנחים את מדיניותה של ישראל ומונעים ממנה להקים יחסים תקינים עם מדינה שהיא אמנם קטנה, אבל אוכלוסייתה המוסלמית דווקא אוהדת את ישראל.

פרישטינה היא מצד אחד עיירה מנומנמת ומצד אחר בירה דינמית, רועשת וקצת כאוטית. הרחובות הצרים מפוקקים במכוניות חדשות, רבי קומות וקניונים צצים בכל פינה - לצדם של בניינים ישנים ומטים לנפול. מאות אלפי בני קוסובו בפזורה - בעיקר בגרמניה ובשווייץ - מזרימים כספים למימון בנייה פראית זו, המצטיינת לעתים בארכיטקטורה בומבסטית ומכוערת.

אבל קוסובו העצמאית טרם הצליחה לתעל את הפזורה שלה, שסייעה לה במימון ובתמיכה פוליטית בתקופה ההרואית של המאבק לעצמאות - לעזרה מסודרת לפיתוח הכלכלי. גם בעניין זה יש רצון ללמוד מישראל ומיכולתה לגייס את יהודי העולם, אם כי ההיסטוריה וההרכב החברתי של הפזורה הקוסובארית - שרובה מהגרי עבודה עניים - שונים מאוד מאלה של הפזורה היהודית.

הייתכן איחוד בין קוסובו לאלבניה? בינתיים התשובה שלילית. בני קוסובו רואים עצמם מתקדמים ומשכילים יותר מאזרחי אלבניה. אבל אם שאיפתה של קוסובו להכרה בינלאומית תמשיך להיתקל בבעיות ואם פיתוחה הכלכלי יסבול כתוצאה מכך, הכף עשויה לנטות לכיוון אחר. פרדוקסלית, דווקא הסרבים, החוששים מ"אלבניה גדולה", הם אלה הצריכים לתמוך בביסוסה של קוסובו העצמאית כמדינה נפרדת, אבל בסכסוכים כאלה לא תמיד האינטרס הרציונלי קובע.



כרזת בחירות בפרישטינה, החודש, לצד פסל הענק 'נולדה זה עתה', שהוצב עם הכרזת העצמאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו