בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר ג'ונתן ליטל ביקר בארצו של רמזאן קדירוב, צ'צ'ניה, ארץ שבה אנשים נעלמים באמצע הלילה

מאז הוקמה בצ'צ'ניה, השסועה ושטופת הדם, ממשלה בחסות רוסיה של ולדימיר פוטין, תנופת הבנייה מסחררת, התושבים מקבלים דירות ונהנים מפריחה תרבותית. אבל מאחורי מסך הפיתוח והקדמה אנשים ממשיכים להיעלם, לסבול מעינויים ולהירצח. ג'ונתן ליטל ביקר בארצו של רמזאן קדירוב, "הבנאי הגדול ביותר בעולם", האיש שבצ'צ'ניה אומרים כי ארצו היא רכושו וחזר משם עם משל מצמית על מקום בו החסד אינו נוטה ללון

תגובות

רמזאן קדירוב, נשיאה הצעיר של צ'צ'ניה, הוא כידוע לכל "הבנאי הגדול מכולם". לכן היתה זו מקריות מוצלחת שהביאה אותי לגרוזני ב-27 באפריל, ערב ה"דן סטרויטלי" - יום הבנאים - מועד שאמור היה לציין את יום השנה החמישי לקיומו של משרד השיכון. תמיר, נספח העיתונות הצ'צ'ני שעליו הוטל לסייע לי, הזמין אותי לבוא עמו לתיאטרון העירוני. באולם הגדול, מול פסנתר כנף ענק ומבהיק שעליו התנוססו תמונותיהם של הקדירובים, האב והבן, ראיתי את נציגי הנומנקלאטורה (הפקידות הבכירה) הצ'צ'נית עוברים בזה אחר זה דרך גלאי המתכות וסביבם ניצבו אנשי אומון, יחידות העילית והכוחות המיוחדים.

ראשי המינהלות האזוריות ענדו שעוני רולקס גדולים, ראוותניים ומוזהבים ואצבעותיהם עטו טבעות משובצות יהלומים. השרים לבשו חולצות בגוני ורוד או סגול חיוור ועניבות תואמות, חליפות משי בצבעי שמנת ונעליים מחודדות חרטום מעור תנין. רבים ענדו סיכות הנושאות את דיוקנו של הנשיא קדירוב או את עיטור מסדר קדירוב - מדליית זהב שבה מוטבע דיוקנו של אביו, אחמד חאדג'י, על רקע הדגל הרוסי. מבט מקרוב גילה שהדגל עשוי יהלומים צבעוניים משובצים בצפיפות. חלקם חבשו "פס" (pes), כיפת קטיפה שציצה קטנה קשורה אליה. כל צ'צ'ני יאמר שמדובר בכיסוי הראש הלאומי. רק מעטים זוכרים שעד לא מזמן חבשו פס רק זקני הווירד הסופים מקונטה-חאדג'י, האחווה שאליה משתייכים בני קדירוב. כיום כמעט כולם חובשים את הכיפה, ולא משנה מאיזה וירד הגיעו. אפילו האינגושטים חובשים אותה.

תמיר הציג אותי לפני דודו, שר התעשייה אולגוזור עבדולקרימוב. יו"ר הפרלמנט הצ'צ'ני, דוקוואחה עבדורחמנוב, נכנס ברעש והמולה, עקף במכוון את הכניסה המאובטחת והתקדם במהירות לעבר חתן השמחה, שר השיכון אחמד ג'חאייב. במרחק רב יותר, לבוש במדי נאט"ו, חובש כומתה שחורה ואקדח חגור למותניו, עמד שאריפ דלימחאנוב, אחיו של אדם דלימחאנוב, מפקד ה"נפט פולק", יחידה המופקדת על אבטחת מתקני הנפט. דלימחאנוב שוחח עם מאגומד קדירוב, אחיו של אחמד חאדג'י המנוח ואחד הבודדים באולם שלא לבשו מדים או חליפה, אלא מכנסיים ומקטורן, איטלקיים ללא ספק, יקרים ללא ספק ועשויים בד ג'ינס דק ואיכותי. שפת הגוף ההפגנתית של ההנהגה הצ'צ'נית עשויה אולי להעלות חיוכים, אבל היא בהחלט בנויה על אינטרסים והקוד שלה מדויק וברור. בעולם שבו כל אחד מנסה להראות בכל דרך אפשרית מהו מקומו בהיררכיית הסמכויות, נראה כי ככל שאדם ממוקם גבוה יותר מותר לו להפגין פחות רשמיות ולהיות מוחצן פחות. שפת הגוף של האנשים האלה דומה לזו של המורדים הצ'צ'נים בעבר.

כל הגינונים והמחוות שלהם נועדו להבהיר שלמרות השתייכותם לממשלה פרו-רוסית ואף על פי שלמעשה הם פקידים רוסים, כאן לא רוסיה והם אינם רוסים אלא צ'צ'נים. הטקס עצמו הוביל ישירות מעולם המושגים הצ'צ'ני-הסובייטי המוכר לגרסה פוסט-מודרנית, הנוגעת מדי פעם בסוריאליזם ספונטני. האולם הגדול היה מלא "מתנדבים", שגויסו במשרדי ממשלה שונים ובאוניברסיטה. כדי להנעים את זמן ההמתנה הביאו המארגנים ממוסקבה להקת בנות, שלכבוד האירוע לבשו חצאיות מיני, עטו צעיפים שכיסו את ראשיהן וניגנו בכינורות ובוויולות תערובת של מוסיקה קלאסית ופופ.

עם כניסתו של קדירוב - מוקף במעגל צפוף של שומרים ומקורבים - קם הקהל על רגליו והריע. המנחה הכריז: "נשיא הרפובליקה הצ'צ'נית, גיבור רוסיה, רמזאן אחמדוביץ' קדירוב". לאחר שגיבור רוסיה התיישב במקומו, אפשר היה להתחיל במופע. ראשית הוקרן סרט וידיאו, שהציג את הישגיו של משרד השיכון "שהוקם על פי אחת ההוראות האחרונות בחתימתו של אחמד חאדג'י קדירוב". אחר כך נשא ג'חאייב נאום ארוך, שבו דיבר במהירות רבה על ההצלחות שתיאר הסרט, בסגנון של דו"ח ביורוקרטי. הנאום הסתיים במפתיע. על פניו של ג'חאייב עלה חיוך מטופש והוא אמר, הפעם בנימה יבשה ועניינית, "אולי תהיתם מדוע קראתי את הנאום מהר כל כך... זה משום שקודם פגשתי את רמזאן אחמדוביץ', ששאל אותי אם הנאום שלי ארוך. כשעניתי בחיוב, הוא ביקש ממני לקרוא אותו במהירות".

לסיום האירוע עלה לבמה רמזאן אחמדוביץ' עצמו, "גדול בנאי העולם" כפי שטרח המנחה והזכיר פעם נוספת, והשתלט על המיקרופון האלחוטי. בעוד ג'חאייב ושאר משתתפי הערב דיברו ברוסית, קדירוב העדיף לנאום בצ'צ'נית. בקול עמוק ומתגלגל, מלווה בשפת גוף רבת הבעה, הוא עורר את צחוקם של הנוכחים, סחט מהם תשואות ומדי פעם הרביץ בעוז את עיקרי תורתו: "אם המנהיג בסדר, הכל יהיה בסדר. העמיתים, הכפופים לו". אין באפשרותי לשפוט את הצ'צ'נית שלו. הסופר הצ'צ'ני גרמן סעידולאייב, כך לפחות אמרו לי, סבר שהיא ספרותית והגויה כראוי. אבל היו אחרים שההינו לטעון כי ההפך הוא הנכון. הצ'צ'נית של קדירוב דלה בדיוק כמו הרוסית שלו, שלדברי ידיד "גם משובצת שגיאות גסות של דקדוק וסגנון".

כך או כך, המופע הטקסי והמגוחך הזה היה בדיוק המקום ההולם את אישיותו. השליט הוא חיית במה אמיתית, שנהנית עד בלי די מהערצת ההמון. בטלוויזיה הצ'צ'נית, שם הוא הכוכב הראשי - בסיור בכפר, בביקור בבית ספר או בבית חולים - הוא נראה צולל אל תוך ההמון, נותן עצות, מחלק הוראות ושטרות כסף ונראה כאילו הוא שואב את האנרגיה המופלאה שלו מאהבת נתיניו (המתוזמרת היטב). בפברואר כינס על הבמה באולפן טלוויזיה כ-400 לוחמים ותיקים, בהם אנשים מוכרים ומפורסמים, ונאם לפניהם בשידור חי במשך ארבע שעות ועשרים דקות (כשניסה המגיש לעצור בעדו לאחר שעתיים ואמר שהגיע הזמן לשידור החדשות, ענה רמזאן: "אנחנו ממש לא שמים על החדשות! בכל מקרה מראים שם רק אותי").

הטקס הסתיים בשיר הלל שהשמיע דוקוואחה עבדורחמנוב ל"אדם שמאז ומעולם עמד לצד משפחת קדירוב והעם הצ'צ'ני, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין". המלים נבלעו ברעם תשואות. קדירוב, שישב בלב הקהל ודיוקנו הוקרן על מסך ענק בעומק הבמה, צחק, הריע, התלוצץ עם שומריו ושיחק בטלפון הנייד שלו.

1937

"צ'צ'ניה היא כמו השנים 1937, 1938", אמר אלכסנדר צ'רקסוב, מראשי "ממוריאל", האגודה הרוסית הגדולה ביותר להגנה על זכויות האדם, במשרדו הקטן במוסקבה. "הם משלימים תוכנית בנייה גדולה, התושבים מקבלים דירות, יש גני משחקים לילדים, יש אולמות תיאטרון וקונצרטים, הכל נראה רגיל. אבל בלילה, האנשים נעלמים". את ההשוואה הזאת עושים לעתים קרובות מגני זכויות האדם ברוסיה. כפי שהבהיר צ'רקסוב, היא לא דמיונית או מופרכת. לדבריו, מספר ההרוגים או הנעדרים - 10,000 תושבים בצ'צ'ניה בעשר השנים האחרונות - גבוה ממספר הקורבנות בימי הטיהורים הסטליניסטיים הגדולים. יותר מכל, ההשוואה הזאת מנסה להציג את אשליית הנורמליות, שהיא מנת חלקם של אלה שלא נפגעו מהאימה.

הייתי בצ'צ'ניה שבועיים, בסוף אפריל ובתחילת מאי. לו הייתי מפרסם את הכתבה הזאת מיד לאחר ששבתי משם, הדגש היה על הנורמליזציה, על מדינה שלמרות בעיותיה הרבות מצבה טוב משהיה בעבר. השיקום נרחב ואמיתי. אשר לאימה, איש מידידי או מאנשי הארגונים הלא ממשלתיים בצ'צ'ניה - להוציא אנשי "ממוריאל", שעוסקים במקרי היעלמות, בעינויים או בהוצאות להורג מחוץ למערכת המשפטית - אינו מוטרד ממנה יותר מדי. בני שיחי ידעו, במעורפל, שמקרי ההיעלמות והעינויים נמשכים קצת, בהרים, אבל לא הכירו איש שהעניין נגע לו ישירות. הם היו מוטרדים הרבה יותר מהשחיתות שלא תיאמן. הדיבורים על הנורמליזציה היו אמיתיים במידה מסוימת. זו שאלה של פרספקטיבה, של זווית ראייה.

עבדתי בצ'צ'ניה בתקופה של שתי המלחמות. בהתחלה ב-96' ואחר כך, במשך כ-15 חודשים, מתחילת המלחמה השנייה בסתיו 99'. כמו הצ'צ'נים עצמם, אני זוכר היטב את השנים שבהן חיי צ'צ'ני לא היו שווים קופייקה, שבהן אדם היה נעלם, מעונה ונרצח רק מכיוון שהביט ישירות בעיניו של חייל שיכור במחסום, שנערות נאנסו ולאחר מכן נרצחו וגופותיהן הושלכו ככלי אין חפץ בו, שגברים צעירים שנלקחו מבתיהם במבצעי הטיהור הנרחבים, ה"זאשיצקי", נכבלו בחוטי תיל והועלו באש בעודם בחיים. באותן שנים, משפחות אחוזות אימה ניסו נואשות לגייס כמה אלפי דולרים כדי להחזיר גברים שנעלמו בטרם יהיה מאוחר מדי, ורבות מהן שילמו כסף בתמורה לגופות קטועות איברים.

אלה היו שנים שבהן ילדים גדלו במחנות עלובים, ללא חינוך כמעט, אם לא נהרגו או נפצעו בהפצצות. ה"שאחידקי", "האלמנות השחורות", התאבדו בעזרת חומרי נפץ ונטלו עמן את חייהם של כמה רוסים לא בשל אמונה דתית אלא מתוך ייאוש, מכיוון שלא נותר בסביבתן ולו גבר אחד, אפילו לא ילד. עבור רוב הצ'צ'נים, שלא שכחו את כל זה, ברור שכעת המצב "טוב יותר".

תחזוקת הפחד

אנשי "ממוריאל" מסכימים להשקפה זאת במידה מסוימת. ביוני, במוסקבה, שמעתי מפיו של אלכסנדר צ'רקסוב, שעוקב אחר ההתרחשויות בצפון הקווקז מאז המלחמה הראשונה ב-94'-96', תיאור של ה"צ'צ'ניזציה", הכינוי שהוענק להחלטה שקיבל ולדימיר פוטין ב-2002, לכונן ממשלה צ'צ'נית פרו-רוסית חזקה. הממשלה הורכבה בעיקר ממורדים לשעבר ובראשה עמד המופתי הבלתי תלוי אחמד חאדג'י קדירוב. הממשלה הזאת נועדה לשמש כלי שיתפקד לצורך "העברת הסמכויות המלאות לביצוע מעשי אלימות לא חוקיים של גופים פדרליים נגד המקומיים". צ'רקסוב, כעמיתיו, הסכים שהצ'צ'ניזציה הביאה לשינוי אמיתי. עם זאת, הוא אמר כי האלימות אינה אכזרית פחות אבל "יש ניפוי של מקרים אלימים".

אולג אורלוב, יו"ר "ממוריאל", אישר את הדברים: "עם עלייתו לשלטון של רמזאן קדירוב, ב-2007, הצטמצם לפתע מספר מקרי העינויים וההיעלמויות, ובצורה חדה". "ממוריאל" הוא הארגון היחיד שאוסף באופן שיטתי מידע סטטיסטי על מקרי ההיעלמות ומעשי הרצח בצ'צ'ניה, גם אם המספרים פחותים בהרבה מהנתונים האמיתיים. "אנחנו סבורים שמדווחים לנו על 30 אחוז מהמקרים", אמר אורלוב.

ב-2006, השנה האחרונה לנשיאותו של אלו אלחאנוב, הנשיא הזמני שמונה בהוראת פוטין לאחר שאחמד חאדג'י קדירוב נרצח במאי 2004, דיווח "ממוריאל" על 187 מקרי חטיפה. לאחר זמן, נמצאו גופותיהם של 11 מהחטופים, ו-63 נעדרים עד היום. כל השאר שוחררו, ברוב המקרים לאחר שעברו עינויים או לאחר שהופיעו לפתע בבתי המשפט והועמדו לדין. ב-2007 דווח על 35 מקרי חטיפה. אדם אחד מת ותשעה נעלמו. כששוחחתי עם אורלוב ועמיתיו במאי וביוני, הם אמרו שב-2009 היתה עלייה משמעותית במספר ההיעלמויות ומעשי הרצח. מספר האירועים מסוג זה בארבעת החודשים הראשונים של השנה השתווה למספר ההיעלמויות ומעשי הרצח בכל 2008.

גם אם היקף האימה עשוי להיראות סטליניסטי, כשבודקים את המספרים הוא עדיין רחוק מכך. לפי הנתונים של "ממוריאל", בין ינואר ליוני היו 74 מקרי היעלמות, או ליתר דיוק מעצרים לא חוקיים. 57 ממקרי ההיעלמות האלה הסתיימו בשחרור, גם אם ברוב המקרים היה זה אחרי מסכת עינויים. ארבעה מהעצורים הוצאו להורג ו-12 מהם נעלמו בלי להשאיר עקבות. סביר להניח שגם הם מתים. 16 הרוגים ונעדרים בשישה חודשים. אלה מספרים רחוקים מאלה של שנות המלחמה הראשונות, או אפילו מאלה של תקופת אלחאנוב. רמזאן קדירוב, כאדוניו במוסקבה, יודע היטב שמספיקים מקרים ספורים כדי לתחזק את הפחד.

רק לעתים רחוקות אנו מבינים באיזו מידה התפיסות שלנו מתנות את חוויותינו. כאשר אלכסנדר צ'רקסוב אמר לי ביוני ש"הגיהנום נהפך לנוח, אבל הוא עדיין גיהנום", או כשאולג אורלוב אמר כי "תוצאת המלחמה הזאת שאין לה קץ, של כמויות הדם העצומות שנשפכו, של האלימות, היא שכיום נבנית שם מערכת טוטליטרית", חשבתי שאולי הם מגזימים קצת. הטעות שלי היתה כשחשבתי שהתפיסה שבה החזקתי קרובה למציאות יותר משלהם. ומי מכיר את המציאות? המציאות היא שני כדורים בראש.

ב-15 ביולי, בשעות הבוקר, נדחפה נטליה אסטמירובה, אחת מפעילות "ממוריאל" בגרוזני, אשה בעלת קשרים רבים שהיתה מקור למידע רב, בכוח למכונית 2107-VAZ לבנה שעברה ליד ביתה. לפי "ממוריאל", היא צרחה שחוטפים אותה. באותו ערב מצאו את גופתה ביער, לא הרחק מהגבול עם אינגושטיה, ירויה בראש ובגוף. היא חשה בודדה להחריד בדקות הארוכות שבהן הובלה על רצפת ה-2107-VAZ הלבנה, לרגלי האנשים שהתכוונו לחסל אותה. כשהוציאו אותה מהמכונית, במוסך או ביער, כשחבטו בה והידקו את החבלים לידיה עד שזרימת הדם אליהן נעצרה, היה רגע שבו הבינה שכעת הגיע תורה, בדיוק משום שהתעסקה בדברים שבהם לא היתה אמורה להתעסק.

גם אם לא היתה זו חובה לשיר מזמורי הלל לרמזאן קדירוב מעל כל גג, צריך היה להניח לו לענות ולהרוג בשקט את מי שהיה צריך לענות ולהרוג, לא היה צריך להתערב בענייניו. מי שעשה זאת הפך לאויב, לעוד מישהו שיש להעלים מעל פני האדמה. על כן היה עליה לחשוב על בתה בת ה-15, שחששה לגורלה זמן רב. איש לא יידע מהן המחשבות שחלפו בראשה בדקות ההן. איש אינו יודע אם היא שוחחה עם האנשים שבאו להרוג אותה, אם ניסתה לדבר על לבם כשחבטו בה. אבל אם אנסה להעלות בדמיוני דבר אחד, הרי זה שברגעיה האחרונים היא חשבה על בתה, וקרביה התהפכו מעצם המחשבה שעליה לנטוש אותה כך. היא נרצחה בצורה מחרידה וגופתה הושלכה ביער כשק ישן ומחורר, "כדי לעודד את האחרים".

בשנה שעברה מתחה אסטמירובה ביקורת, בטלוויזיה הרוסית, על מדיניות כיסוי הראש שהנהיג קדירוב. היא אמרה שכיסתה את ראשה מתוך רגשי כבוד כשביקרה משפחות בכפרים, אבל סירבה לעשות זאת בעבודה או כשהגיעה למשרדי ממשלה. היא הוסיפה שהממשלה "אינה אמורה להתערב בחייהם הפרטיים של האזרחים". לאחר ימים ספורים זומנה אסטמירובה לפגישה עם קדירוב, שהעליב אותה ואיים עליה. הוא אמר לה ששיער גלוי מגרה אותו ושאם רצתה לגרותו, היא אינה אלא זונה - לא אשה. על פי "ממוריאל", קדירוב אמר: "נכון, ידי מגואלות בדם. איני מתבייש בכך. הרגתי את הרעים ואמשיך להרוג אותם. אנחנו נלחמים באויבי הרפובליקה". ברור שאסטמירובה השתייכה לרעים, לאויבי הרפובליקה.

אורלוב אינו אדם שמאבד בקלות את קור רוחו. לכן כשקראתי את מה שכתב בליל הרצח, הייתי מסוגל לאמוד את הזעם והמרירות שחש. "אני בטוח, אני יודע את מי יש להאשים ברצח נטליה אסטמירובה. כולנו מכירים את האיש הזה. שמו רמזאן קדירוב. הוא נשיא הרפובליקה הצ'צ'נית. רמזאן כבר איים על נטליה, העליב אותה, הגדיר אותה אויבת אישית שלו. איננו יודעים אם הוא אישית נתן את ההוראה, או שזו הגיעה מאחד ממקורביו כדי לגרום לו נחת. הנשיא מדוודב, זה ברור, מרוצה שרוצח עומד בראש אחת ממדינות הפדרציה של רוסיה". אורלוב חש אשמה על מותה של חברתו, אבל הוא יודע מי האחראי לרצח ואומר זאת בקול רם, כדי שהעולם כולו יידע שגם אם רמזאן קדירוב הוא דמות מורכבת, בראש וראשונה מדובר ברוצח.

הבנאי הגדול בעולם

כשביקרתי בצ'צ'ניה חודשים ספורים קודם לכן, כל זה לא היה מורגש. כבר מהמטוס, כשחלפנו מעל סטארופרומיסלובסקי שוס שמצפון לגרוזני, יכולתי לקלוט את היקף הבנייה. כל הבניינים לאורך השדרה נראו חדשים, גגותיהם הירוקים וקירותיהם, בגוון צהוב-קנרי, ייפו את הסביבה העגומה. אפילו שם, בפרברי העיר, צריך לדעת מה לחפש כדי להבחין בצלקות שהותירו החפירות הישנות, או בעמדות כלי הרכב המשוריינים על הגבעות. במרכז העיר הכל חדש ובוהק. הכל. לא רק הבניינים האלגנטיים מהמאה ה-19, אלא גם המדרכות, הכבישים, המדשאות הירוקות והממטרות האוטומטיות, העצים הקטנים שניטעו על איי התנועה, השלטים, הרמזורים. רחוק יותר, בקצה השדרה, מול פסל הארד של קדירוב האב שנחנך באחרונה בטקס מרהיב, ניצב המסגד הפרעוני הגדול של גרוזני, העתק של המסגד הכחול באיסטנבול, בנוי כולו שיש ומעוטר בציורים שיצר צבא של אמנים טורקים. במרחק זוהרות הנורות הזהובות של הקתדרלה האורתודוקסית, ששופצה בהוראת רמזאן וברוח הגלובליזם, בעוד אנשיו ממשיכים לרדוף או לחסל את מעט האזרחים הרוסים שמתעקשים להמשיך לחיות בצ'צ'ניה.

"רמזאן הוא היחיד שצודק", אמר לי בנימה רטורית "מוסא", פעיל זכויות אדם צ'צ'ני. "הוא החוזיאיין (המנהל), ועל כולם לעשות כרצונו". אבל גם אם קדירוב הוא אכן רודן כל-יכול בממלכתו הזעירה, הוא אינו רודן ששואב את כוחותיו מעצמו. בדומה לאביו, רמזאן הוא שליחו של פוטין, וכוחו מבוסס על ההגנה האישית שמעניק לו ראש הממשלה הנוכחי. "אין זה סוד שרמזאן מנהל מערכת יחסים מיוחדת עם פוטין", אמר דוברו של ראש הממשלה, דמיטרי פסקוב. "יש ביניהם כבוד מיוחד". מערכת יחסים זו נולדה מתוך המערכת שנוצרה בין פוטין לאחמד חאדג'י קדירוב ב-2000. "פוטין", הסביר פסקוב, "גילה שלאחמד קדירוב יש עולם פנימי עשיר ביותר, שהיה לו חזון ברור ביותר בנוגע לעתידה של צ'צ'ניה". "פרויקט קדירוב" נראה כעונה בצורה מושלמת לתפיסה שייצגה את ההשקפה הרוסית. אולם ב-9 במאי 2004, בעת חגיגות הניצחון באיצטדיון של גרוזני, התפוצץ מטען שהוטמן מתחת למושבו של אחמד קדירוב והרג אותו. כשהגיעה הידיעה לאוזניו זימן פוטין את רמזאן, שהיה באותו יום במוסקבה. הצילום המפורסם מפגישתם, שבו נראה פוטין מסווה בקושי את הבעת פניו המוטרדת מול רמזאן הלום הצער, הלבוש עדיין בגדים ספורטיביים, הפך לתמונה המזכירה טקס הענקת אבירות.

רמזאן עוקב במדויק אחר הקו שהתווה אביו. "אין לי תוכנית. התוכנית הוכנה עוד בימיו של אבי", אמר הבן בתחילת אוגוסט לכתב רדיו ליברטי, שביקש ממנו לתאר את תוכניותיו. "אנחנו נבצע כל מה שתיכנן הנשיא הראשון שלנו". ה"תוכנית" כוללת, כמובן, דיכוי חסר רחמים של הלוחמים האיסלאמים ושל מתנגדי המשטר, אבל יש לה גם צדדים "חיוביים". קדירוב ממקד את מאמציו בשלושה תחומים: שיקום ופיתוח כלכלי, פיוס הלוחמים הבדלנים הוותיקים והשבתם לצ'צ'ניה וקידום האיסלאם המוגדר "מסורתי".

אפשר לומר שתמיכת פוטין היא העמוד המרכזי שעליו עומד המבנה כולו. ביום שפוטין ינטוש אותו, מסיבה זו או אחרת, רמזאן ייעלם במהירות. העמודים האחרים התומכים במשטר הם האימה, השיקום, שיתוף הפעולה והאיסלאם. אבל כל אחד מהם ממוקש מבחינה מסוימת. האימה יוצרת אויבים חדשים ודוחפת דורות חדשים "לברוח ליערות". מאמצי הפיתוח הכלכלי טובעים בבצת השחיתות הענקית. שיתוף הפעולה מאלץ רבים מהלוחמים-הבדלנים להיות שותפים בדיכוי חבריהם לנשק לשעבר. האיסלאם המחודש מופיע בדרך כלל כמלחמה סמויה נגד החדשנות ובעיקר נגד מעמד הנשים.

בשיחות עם תושבי גרוזני על בעיותיהם, הפחד והדיכוי לא היו הנושאים שהועלו ראשונים, אלא השחיתות. "הכל רקוב, רקוב, רקוב", קונן "עיסא", ידיד צ'צ'ני. "הטרגדיה הגדולה ביותר היא שהצעירים מכירים רק את זה. הם הולכים לבית הספר, והוריהם משלמים. הם לומדים באוניברסיטה, והוריהם משלמים. הם עוברים את הבחינות, והוריהם משלמים. הם רוצים עבודה, הוריהם משלמים. הם אינם מכירים משהו אחר. עבורם, אלה החיים. זה מעולם לא היה כך כאן, וכולם יאמרו את זה", סיכם עיסא במרירות.

הנה כמה דוגמאות: מי שרוצה להיות נהג "מרצ'רותקה" - אחת ממוניות השירות בגרוזני שנמצאות בשליטתו של רמזאן - צריך לשלם 1,100 דולר. קבלה לעבודה כאחות עולה בין 1,300 ל-2,000 דולר ומי שמעוניין להיות כבאי משלם 3,000 דולר. הסכומים האלה שווים שלושה עד ארבעה חודשי משכורת.

גם עובדי המדינה, אלה שהרוסים מאז פטר הגדול מכנים "צ'ינובניקי", חייבים במעשר. מדי כמה חודשים כל עובדי המדינה, כולל שוטרים, רופאים ומורים, נדרשים לתרום חלק ממשכורתם לקרן אחמד חאדג'י קדירוב. זו קרן פרטית שמנהלת איימאני, אמו רבת הסמכויות של רמזאן. ברור שבלתי אפשרי לנהל פעילות כלכלית כלשהי ברפובליקה, בלי שתעבור דרך רמזאן. אם עסק כלשהו מצליח, או אם הבעלים נהנה מהגנה, רמזאן משאיר לו את העסק ומטיל עליו מס. אם העסק פורח ממש, הוא מנכס אותו לעצמו. סיפור טיפוסי הוא סיפורם של תשעת האחים אוזדייב מבאשי-יורט. כמו משפחות אחרות באזור שהתברכו בבנים רבים, גם האוזדייבים הם משפחה חזקה. בבעלותם רשת של תחנות דלק בדגסטן ובצ'צ'ניה. אבל הסכסוך עם רמזאן החל לא בגלל תחנות הדלק, אלא בגלל קרקעות של המשפחה שבהן חשק השליט כדי להקים את ה"ברקאט", שוק מרכזי ענק שאליו דרש להעביר סוחרים מכל השווקים.

ביתו של אחד מתשעת האחים נהרס מול מצלמות הטלוויזיה, בשל "בנייה לא חוקית", וכל התחנות שלהם בצ'צ'ניה סגורות כיום. ידיד צ'צ'ני שסיפר לי את הסיפור אמר: "כאן אין לך זכות להחזיק בכסף. רק לו מותר". רמזאן, כך נראה, אינו יודע גבולות. באפריל, כאשר נדרש להגיש הצהרת הון ורכוש בהתאם לדרישת החוק, אמר כי יש ברשותו רק דירת שלושה חדרים בשטח של 36 מ"ר בגרוזני וז'יגולי, הפיאט-פנדה הסובייטית. כשכתבי רשת הטלוויזיה הרוסית TV-REN ביקשו ממנו להתייחס להצהרת ההון של קדירוב, אמר סרגיי סטפאשין, יו"ר בית המשפט לפיקוח כלכלי ברוסיה, כי "צ'צ'ניה כולה היא רכושו. אל תדאגו לו".

זנב הצפרדע

ואליד קורואייב, סגן המופתי של צ'צ'ניה, קיבל אותי באחד מימי שישי אחר הצהריים במשרד קטן שממוקם באחת מפינות המסגד הגדול שבו ניהל את התפילות באותו יום. האסטרטגיה הדתית של המשטר הצ'צ'ני שקופה והיא מתמקדת בקידום האיסלאם ה"מסורתי", לכאורה, ובאיזונים עדינים בין העדות במדינה. ההתנהלות הפוליטית הזאת, שקוברת אחת ולתמיד סכסוכים שהתנהלו במשך שנים, היתה ללא ספק רעיון של אחמד חאדג'י, שכמופתי שלט להפליא בסבך הפוליטיקה הדתית בצ'צ'ניה.

אבל תהליך האיסלאמיזציה של צ'צ'ניה מתקדם בצורה לא מאוזנת. דוגמה טובה היא האלכוהול, שלמרות הניסיונות לאסור על מכירתו, אין קושי להשיגו ורבים צורכים אותו. את מחיר המאמצים של רמזאן לחזור למסורת משלמות בעיקר הנשים. "הרודנות נבנית גם על בסיס השפלת הנשים", אמרה נטליה אסטמירובה מול המצלמה של מפיקת הטלוויזיה הצרפתית מילן סולואה. הרעלה הפכה ללבוש-חובה בכל בנייני הציבור ובאוניברסיטה. שלט חדש המתנוסס בכניסה לבית העיתונות, למשל, אומר: "נשים יקרות! כדי להפגין כבוד למסורות ולמנהגים הלאומיים, אנו מבקשים מכן בכל תוקף להיכנס לבניין 'דום פשאטי' בכיסוי ראש". רמזאן ומקורביו מטיפים לריבוי נשים ומיישמים זאת בגלוי. הם מסבירים שאחרי המלחמה נוצר מחסור בגברים צ'צ'נים, ואילו על הנשים מוטלת החובה "להתנהג כיאות". לכך נוסף איום בנוסח "עדיף לנשים להיות הרעיה השנייה או השלישית מאשר למות" (בגלל התנהגותן הנלוזה כמובן), כפי שאמר קדירוב באפריל, בראיון ל"רוסיסקאיה גאזטה".

הנשים הצ'צ'ניות חיו מאז ומעולם תחת פיקוח חברתי מחמיר, אבל השליטה בהן היתה בידי הגברים במשפחתן - האב, הבעל או האחים. התנהגותן של הנשים היתה סוגיה משפחתית בלבד, וכל משפחה יכלה לקבוע מהו המרחב שמוענק לנשותיה. היום בני שיחי בלשכת המופתי ובממשלה, אינם מבינים מה הבעיה בפוליטיזציה של הפיקוח על הנשים. סגן המופתי ואליד קורואייב מתפלל לאללה כדי שהממשלה תעביר חוק שיחייב נשים לעטות רעלה. "אם הנשים יכסו את עורן, לא יהיו יותר מקרי אונס, לא כך?" הסביר. "בעבר, כשגבר נראה בחוץ, אשה לא העזה ללכת באותו רחוב! כשהיתה רואה קשיש, היא נהגה לחזור על עקבותיה! זו היתה הפגנת כבוד לזקנים, לגברים. כעת, תראו. חצאיות צרות שסועות... דה-וינצ'י... איך קוראים לו? ארמאני, ורסאצ'ה... כל אלה אינם מיועדים לצ'צ'נים. בממשלה כולם מוסלמים, לא? גם הם לא היו רוצים שבנותיהם יסתובבו ככה". קורואייב סיכם בהגיג עמוק, שלפיו "שכל של אשה הוא כמו זנב של צפרדע".

צ'צ'ניה, בשל המלחמה וההרס החברתי שהביאה עמה, עברה ישירות מהתקופה המסורתית לתקופה הפוסט-מודרנית, לתקופה הגלובלית העכשווית, ודילגה למעשה על התקופה המודרנית. זה לא מדויק. לצ'צ'ניה היתה תקופה מודרנית, אבל בסגנון הסובייטי. גם אם חדרה לכפרים רק בקווי יסוד כלליים, ומעולם לא התבססה במלואה, היא נמהלה באטיות בתשתיות החברתיות הארכאיות והחלישה אותן. אם שנות המלחמה תרמו להתחדשות התחושה הדתית, הן גם גרמו לקריסת הקודים החברתיים החזקים, קודים של התנהגות והתנהלות אישית, שהיו בסיסה של ה"צ'צ'ניות".

הצעירים שהתבגרו באותן שנים, אלה שאבותיהם נהרגו, הוכרזו נעדרים או נותרו משותקים מאימה נוכח חוסר האונים שלהם, לא זכו לחינוך החברתי שקיבלו הבוגרים מהם. הם לא למדו אפילו את כללי הנימוס הבסיסיים, כמו זה שדורש מצעיר לקום כשאדם מבוגר נכנס לחדר. אולם כאשר רואים את הנשיא תוקף ומכה בפומבי אנשים מבוגרים ממנו, לעתים כאלה שהיו מקורבים לאביו, מה הפלא? כך התעורר הצורך לטייח הכל בנאום על המסורת המשופצת, המתוקנת, ולהסיט לצדדים את האיסלאם שהיה מזוהה עם צ'צ'ניה. המבנה הארכאי נשאר במעמקי קוד ההתנהגות, אולם מעליו נערמה שכבה גבוהה שמורכבת מכסף, עסקים, טלפונים ניידים, העדפת קרובים בסגנון מזרחי, דת מומצאת למחצה ורדיקלית למחצה וקיטש ניאו-מסורתי שמפוזר מעל הכל. וכל זאת, בברכת הקרמלין.

ביער

ניצחון הוא לעתים מושג סובייקטיבי ולעתים מונח ביורוקרטי. הניצחון שהוכרז רשמית ב-16 באפריל שעבר, של רוסיה על צ'צ'ניה, כולל את שני המושגים. מי בעצם "ניצח" כאן? מאז תום ה-KTO (המבצע נגד הטרור בצ'צ'ניה, שהסתיים באפריל 2009), חזרו המורדים האיסלאמים-צ'צ'נים להיות פעילים יחסית, ומאז תחילת הקיץ לא חלף שבוע ללא פיגוע או פעולה שהפילו קורבנות בקרב כוחות הביטחון הפדרליים או כוחות המשטרה של רמזאן. לראשונה זה שנים אחדות נוצר הרושם, כי השלטונות מתחילים לאבד שליטה בצ'צ'ניה. אורלוב, מנהל "ממוריאל", אמר לי עוד לפני חיסולה של אסטמירובה, שלדעתו העלייה במספר ההיעלמויות השנה קשורה ישירות לחוסר היכולת של קדירוב להכריז על ניצחון "סופי" או לעצור את נהירת הצעירים לתנועות ההתנגדות. האירועים שעליהם דווח באחרונה מחזקים הנחה זו, מכיוון שברור שלמרות כל המאמצים של רמזאן ומשטרו, למרות התפקידים שהוענקו למפקדי המורדים לשעבר במשטרה ולמרות קידומו של איסלאם מושלם לכאורה, הצעירים ממשיכים "לצאת ליערות". השרירותיות, השחיתות והקשרים המשפחתיים-השבטיים מעוררים גועל אצל רבים; כך הסביר לי אולג אורלוב במוסקבה. "בחברה המסורתית הצ'צ'נית היה מאז ומעולם כוח-נגד. היום יש רק כוח אחד, שנגדו גם הזקנים וגם הקשרים הבין-שבטיים אינם יכולים לעשות דבר". ההתנגדות לרמזאן קיימת בקרב הכפריים העניים, אבל לא רק שם. מקורות אחדים, במוסקבה ובגרוזני, אישרו באוזני שבאפריל 2008 ניצל קדירוב מניסיון התנקשות בחייו, שבוצע בידי צעירים מכפר הולדתו, צנטורוי. הפרשה לא נחשפה והפרטים מעורפלים. מספרים שהקושרים ניצלו מסיבת חתונה כדי להתקרב למטרה (בדרך כלל צנטורוי מוקף וסגור לזרים, וכל תושביו שלא היו ראויים לאמון גורשו לפני זמן רב. אולם, לרגל נישואים או הלוויות מאפשרים כניסת מוזמנים), אבל לדברי כל המקורות, אחד האחראים היה בנו של בכיר בנומנקלאטורה של רמזאן, אחד מראשי המינהל האזורי, באימוראדוב שמו. כתב "נובאייה גאזטה" כינה אותם "זולוטאייה מולודיוז'" - "נוער הזהב". שמועות אחרות מספרות על ניסיון התנקשות נוסף, שהתרחש הקיץ בגרוזני עצמה.

החוזיאיין

עבור הרוסים, קדירוב הוא חרב פיפיות. המעט שאפשר לומר עליו הוא שיחסיו עם הקרמלין נמצאים תחת מסך של ערפל. שאלתי את דמיטרי פסקוב, אם מדיניותו של פוטין בנוגע לצ'צ'ניה - מינוי נשיא רב סמכויות העומד בראש צבא של 20 אלף איש, שבידיו משאבים משמעותיים ושלמוסקבה כמעט אין השפעה עליו - אינה עומדת בסתירה למאמציו להנהיג ברוסיה "שליטה אנכית" (רודנות על פי חוק). פסקוב התפתל מעט, לפני שהודה שרמזאן "מנסה לכונן שליטה אנכית משלו. כך זה נראה". הצ'צ'נים, ברוב המקרים, משוכנעים שהם ניצחו במלחמה. באחת השיחות בינינו צעק ידידי ואחה: "מה רוסיה הרוויחה מכל זה? רוסיה הפסידה. אנחנו עצמאים למעשה. רמזאן יכריז תמיד על נאמנותו לרוסיה, אבל כאן הוא בעל הבית. החוק הרוסי אינו תופס כאן. הרוסים לא יוכלו אף פעם לחזור לחיות בגרוזני". כשחזרתי על הדברים באוזני פסקוב, עלה על פניו חיוך מוזר. "זה נכון? טוב, שיהיה. מעולם לא שמעתי זאת". אבל עבורו, כמו עבור פוטין, יש שאלה אחת חשובה באמת, שאלת הבדלנות. כל השאר פתוח למשא ומתן. הקו האדום של הרוסים סמלי, מקודש כמעט - "זיהום הבדלנות". יישומו בעולם המציאותי, לאחר שהצ'צ'נים יוותרו באופן רשמי על רעיון העצמאות המשפטית, נותר עניין לפרשנות. רמזאן נראה כמי שאינו חדל לבדוק את הגבולות שמוצבים סביבו, לראות עד היכן הם נמתחים. לעת עתה, לפחות בפומבי, איש לא הציב לו גבולות מדויקים. נראה גם שקדירוב, על המרץ, המגלומניה והאלימות שבו, פועל מתוך מניעים עמוקים יותר מאשר השררה. "לאביו היתה שליחות. הוא האמין ששליחותו היא להציל את העם", אמר העיתונאי הרוסי אנדרי בביצקי. בביצקי, העיתונאי הרוסי היחיד כמעט שנשאר בצ'צ'ניה עם תחילת המלחמה השנייה, נאלץ לגלות ממנה ב-2000, לאחר שהיה קורבן למבצע של שירותי הביטחון הצ'צ'ניים, ה-FSB, שכמעט עלה לו בחייו. מאז הוא מסקר את ההתרחשויות בקווקז ברדיו ליברטי ומפעיל אתר מידע ברשת, "פראג ואצ'דוג", שנהנה מתרומותיהם של צ'צ'נים רבים. לדברי בביצקי, "רמזאן נטל את השליחות על עצמו. זו שליחות שהוא קיבל ישירות מאלוהים... הצלת עמו, הענקת עתיד לצ'צ'ניה..."

נותר רק לראות כיצד הרוסים יוכלו לנהל את צ'צ'ניה בטווח הארוך. גם אם הם מרוצים מהמצב כעת, גם אם נראה להם שהכל בשליטה, הם יודעים שהכל יכול להתמוטט ברגע. ברור להם שבצ'צ'ניה הכל נבנה למען אדם אחד. כולם בצ'צ'ניה חייבים להתפלל למען רמזאן קדירוב. אם יקרה לו משהו, הם יפסידו הכל. למוסקבה אין ברירה, אלא לתת אמון ברמזאן. הוא עצמו מבין זאת.

* * *

ידוע שהבלתי מודע נמצא בקשר ישיר יותר למציאות מאשר ההיגיון המודע. בתחילת מאי בצ'צ'ניה, נדמה היה שהמצב נורמלי כמעט לגמרי. המדינה שוקמה באופן נראה לעין, שלטון האימה נראה רחוק והשפעתו מורגשת רק בכמה כפרים. ידידי רטנו בעניין השחיתות, אולם לא נראו מוטרדים יותר מדי. ובהרים, ה-FSB הרשה לכתבים לארגן פיקניקים. לא חשתי בפחד או בדאגה כששוטטתי בגרוזני או בהרים. וכי איזו בעיה יציב כתב זר לקדירוב? מה הוא יוכל ללמוד, אפילו בשבועיים, בעצמו, שטרם למד מאנשי "ממוריאל"? שיכתוב מה שהוא רוצה. לנו זה לא משנה...

זה מה שהם אמורים לומר. זה מה שחשבתי שהם אמורים לומר. ואז, באחד הלילות האחרונים שלי בצ'צ'ניה, חלמתי על רמזאן. שכבתי בשדה גדול וירוק שמשתפל במדרון מתון ומוקף עצים, אולי בפארק, והבטתי בשמים. מעל ראשי, מאחור, ניצב עגורן גבוה, גדול כעגורני המכולות בנמלים, כחול, חלקים ממנו צבועים באדום כהה. רמזאן היה למעלה, בקצה הזרוע האופקית, והשליך למטה אנשים קשורים זה לזה, שניים שניים, אחדים במדים, אחדים בלבוש אזרחי.

ראיתי אותם מסתחררים, נעלמים משדה הראייה שלי ולפתע מתרסקים סביבי בצליל עמום, ששמעתי בזוועה, בפחד אילם. בזמן שהם נפלו חשבתי לעצמי, "שם הם עוד בחיים. ברגע שהם פוגעים באדמה, הם מתים". הם היו רבים ורמזאן, שם למעלה, הביט בהם מתרסקים וצחק. בסוף, כשנשאר לבדו, קפץ גם הוא ופתח מצנח שעירסל אותו בעדינות, כשהוא ממשיך לצחוק, לעבר האדמה.*

תרגום: יעל גרינפטר מתוך Tch?tch?nie An ,III, Jonathan Littell


גלות, עצמאות ושתי פלישות

שורשי הסכסוך בצ'צ'ניה, אזור הררי בצפון הקווקז המוקף כמעט כולו בטריטוריה רוסית, נטועים במאה ה-19, אז דיכאו הרוסים ניסיון של המנהיג הדתי אימאם שאמיל להקים מדינה איסלאמית, וכוחות הצאר כבשו את הקווקז. "האזור האוטונומי הצ'צ'ני" הוקם על ידי הבולשביקים ב-1920, וב-1934 הוא אוחד עם "האזור האוטונומי האינגושטי". במלחמת העולם השנייה האשים מנהיג ברית המועצות יוזף סטאלין את הצ'צ'נים בשיתוף פעולה עם הנאצים, ועם סיום המלחמה הוא ביקש לנקום בהם על ידי גירוש המוני לסיביר ולמרכז אסיה. הם הורשו לחזור רק ב-1957, תחת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב.

לאחר קריסת ברית המועצות ב-1991 הכריז ג'והאר דודאייב, קצין לשעבר בחיל האוויר הסובייטי, על עצמאותה של צ'צ'ניה מהפדרציה הרוסית. במשך שלוש השנים הבאות הרטוריקה האנטי-רוסית של דודאייב הלכה והחריפה, ויחד איתה גבר הטון הלאומני. מוסקבה, שלא הכירה בעצמאות הצ'צ'נים, החליטה ב-1994 לעשות מעשה: בדצמבר של אותה שנה שלח בוריס ילצין 40 אלף חיילים להפיל את שלטונו של דודאייב ולמנוע מהאזור לפרוש מרוסיה.

הפלישה הצבאית, שהיתה אמורה להיות פעולה מהירה והחלטית, הפכה ל-13 חודשים של מלחמה עקובה מדם. הכוחות הרוסים כבשו אמנם - והרסו עד עפר - את הבירה גרוזני, אך ההתנגדות הצ'צ'נית היתה עזה, ובין 50 ל-100 אלף בני אדם משני הצדדים נהרגו בעימות. ב-1996, שלושה חודשים אחרי שדודאייב נהרג בהפצצה, חתמו הצדדים על הסכם שלום, רוסיה נסוגה וצ'צ'ניה זכתה למעמד של אוטונומיה, אך לא עצמאות. מנהיג הגרילה לשעבר אסלאן מסחאדוב נבחר לנשיא צ'צ'ניה, ושלטונו אופיין בפריחה של הפשיעה המאורגנת, חטיפות וניסיונות התנקשות.

ב-1999 שבו החיילים הרוסים לצ'צ'ניה בשנית, בתגובה לפלישת כוחות גרילה צ'צ'ניים לדגסטן השכנה וגל פיגועים במוסקבה, שיוחס להם. הכוחות הרוסיים הצליחו לכבוש את המדינה, והקרמלין הציב את אחמד קדירוב בראש ממשל המזוהה עם מוסקבה. עם זאת, המורדים הצ'צ'נים השיבו מלחמה בלבה של רוסיה: ב-2002 השתלטו קיצונים צ'צ'נים על תיאטרון במוסקבה ולקחו כ-700 בני אדם כבני ערובה. במבצע החילוץ נהרגו 130 מהם.

קדירוב נרצח במאי 2004, ובנו רמזאן תפס את מקומו. שלוש שנים מאוחר יותר מינה פוטין את רמזאן, שנשבע לנקום את מות אביו, לנשיא. ארגוני זכויות אדם מאשימים אותו בחטיפות, מעשי רצח ועינויים של מתנגדים פוליטיים, אך קדירוב, שזוכה לתמיכה מלאה של הקרמלין, מכחיש כל קשר (עם זאת התבטא בעבר בזכות "שלטון ברזל" שנחוץ לדבריו לשמירה על היציבות).

בשנים האחרונות חווה צ'צ'ניה צמיחה כלכלית, אם כי האלימות עדיין לא שככה לחלוטין, ופעילי זכויות אדם עדיין נופלים קורבן לחטיפות ולמעשי רצח. באפריל השנה הודיעה מוסקבה שהמצב בצ'צ'ניה יציב דיו, לכן הכריזה על סיום רשמי למבצע הצבאי נגד המורדים. בשבוע שעבר חזר לצ'צ'ניה עוד סמל של נורמליות - הטיסה הבינלאומית הראשונה זה 15 שנה יצאה מנמל התעופה בגרוזני, כשעליה 200 עולי רגל לאתרים הקדושים בסעודיה. ישי הלפר


בארמון של רמזאן

גורדמס, ספטמבר 2008. משלחת של כ-25 מעצבי דעת קהל מהעולם - פוליטיקאים, חוקרים ועיתונאים - שהגיעו לצ'צ'ניה בהזמנת הקרמלין, עושה דרכה לאחוזה הנשיאותית של רמזאן קדירוב. ביניהם, לראשונה, עיתונאי ישראלי. הם חולפים על פני שער רחב שלצדו שני עמודי אובליסק ושני אריות שיש גדולים. בפנים חונה מרצדס שחורה ונוצצת. חלונותיה משוריינים. מאחוריה ג'יפ גדול וממוגן.

מבט ימינה חושף היפודרום למירוצי סוסים. משמאל - גבעה מלאכותית שעל פסגתה הוצב פסל ענק של נשר פרוש כנפיים. הוא חולש על גן החיות הפרטי של הנשיא הצ'צ'ני. בגן, בין היתר, גם נמרים ודובים. "בזמני הפנוי אני נהנה לשוחח איתם", יספר קדירוב מאוחר יותר. "חיות הפרא משרות עלי אווירה מרגיעה".

סמוך לגן הוקם אגם מלאכותי. שני אופנועי ים חונים בגדת האגם. בפנים מסתובבים טווסים ועופות שונים. אחד האורחים נזכר בדיסנילנד. אחר בספרי גרהם גרין. אנחנו מעדיפים לחשוב על תפאורה של סרט הוליוודי זול, ונתקלים במסגדו הפרטי של קדירוב, הנמצא בבנייה. באופק הקרוב, על גבעה צמודה למתחם, אנחנו מזהים כתובת אבן: אללהו אכבר, נכתב שם בערבית.

כעבור כחצי שעה מגיע הנשיא מלווה במאבטחים. את מדי הצבא המיר בחליפה כהה מחויטת. לרגע מזכיר הילוכו המגוחך את זה של הנמרים שמסתובבים אצלו במתחם. רגע אחר מתנגן לנו בראש פס הקול של נינו רוטה, מתוך "הסנדק". הוא מורה לנוכחים לשבת וכולם מתיישבים מסביב לשולחן עגול. גם דוברי הרוסית מצמידים לאוזנם אוזנייה. "הרוסית שלו נוראה. יש לו אוצר מלים של ילד בבית ספר יסודי", יסבירו אחר כך.

קדירוב פותח במתקפה שלוחת רסן על ארצות הברית ו"הפרובוקציה" שלה בדרום אוסטיה: "האמריקאים דירבנו את נשיא גיאורגיה לצאת למתקפה", הוא אומר. ניתן לשמוע את קול פטרונו, ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין, בוקע מגרונו. קדירוב לועג למיכאיל סאאקשווילי ש"רקד לפי החליל האמריקאי": הנשיא הגיאורגי פתח, לדבריו, ב"מלחמה ברברית" שנועדה לבחון את תגובת רוסיה. אבל זו הגיבה בנחישות. והיא לא היתה לבד: קדירוב מגלה שיחידות צ'צ'ניות נשלחו לשורות הראשונות בחזית בדרום אוסטיה כדי להדוף את ההתקפה הגיאורגית. "הצ'צ'נים הרי ידועים באומץ לבם הנדיר", הוא מתרברב.

ארצות הברית, אומר עוד קדירוב, אינה רק האויבת של רוסיה וצ'צ'ניה אלא של העולם המוסלמי כולו. "היא המקור לאיומי הטרור הגוברים". העיתונאי הישראלי זע בחוסר נחת. הוא בכל זאת מרים את ידו, מבקש לשאול שאלה. זכות הדיבור לא ניתנת לו. "ארצות הברית הוציאה להורג את סדאם חוסיין, והשפילה את כל המוסלמים", ממשיך קדירוב. "היא עשתה זאת בכוונה. כך עשתה גם באפגניסטן ויוגוסלביה".

שוב ושוב חוזר הנשיא הצ'צ'ני על חשיבות האיסלאם עבורו. הוא מבקש לפעול כ"מנהיג הרוחני של האומה הצ'צ'נית". ברוח זו, שלח לרחובות את נאמניו, חברי מועדון פטריוטי הנושא את שמו הפרטי, "רמזאן". הם יחלקו לעוברים ושבים כיסויי ראש ודיסקים שמכילים דרשות דתיות.

בתיק היד של אחד הנוכחים מאמר מערכת של "וושינגטון פוסט": "קדירוב מנהל את הרפובליקה הקטנה שלו כדיקטטורה שנשענת על שיטות סדיסטיות", נכתב שם. "את ראשיהם הערופים של המורדים במשטרו, הוא נוהג להציג לראווה בכניסה לכפרי הולדתם. למען יראו וייראו".

כשעה וחצי ארכה השיחה עם נשיא צ'צ'ניה. ידו של העיתונאי הישראלי התרוממה שוב ושוב. לשווא. אללהו אכבר. אדר פרימור



קדירוב ובת ארצו חוגגים את ההודעה הרוסית על סיום המלחמה עם צ'צ'ניה, מוקדם יותר השנה. רמזאן הוא היחיד שצודק


קדירוב ופוטין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו