בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדבר היה ככה | מאיר שלו חוזר אל זכרונות הילדות

שלו הרכיב מסיפור טראגי ספר זיכרונות נלבב. סיפור על אהבה בלי חושך. והחושך הוא האור שמאפשר את כתיבתה של ספרות גדולה ממש

תגובות

הדבר היה ככה מאיר שלו. הוצאת עם עובד, 226 עמ', 88 שקלים

כשהילד מאיר שלו בא מירושלים לנהלל וניצב ליד הרפת, נהגו בני המושב שלא ידעו מיהו לשאול אותו "של מי אתה?". עכשיו, כעבור עשורים רבים, הוא מנסה לענות על השאלה הזאת לעצמו ולקוראיו. ספרו החדש הוא תשובה מהנה, מבדרת וחלקית.

את הטון לספר כולו נותן שלו ממש במשפטים הראשונים: הוא מספר בהם על מה שאירע לו לפני כמה שנים בעת שהתבקש לשאת דברים לפני בני המושב בטקס להסרת הלוט מעל איזה סליק משוחזר של ההגנה: יש פה מעשייה, ויש פה הומור ויש פה מקום לפרשנות ולספק סביר. כן, לספר הביוגרפי הזה נתן שלו את הכותרת "הדבר היה ככה", על שם משפט הפתיחה של סבתו טוניה לכל סיפור שיצא מפיה, אלא שהוא עצמו כותב שבמשפחה שלו "הזיכרון והדמיון הם שני שמות שונים לדבר אחד". כדי לתת אמינות לסיפורו הוא מצד אחד מלווה אותו בתצלומים של רוב גיבורי הספר, אבל מצד שני מספק לפעמים יותר מגרסה אחת לאירועים, כך שהוא כל הזמן משרה על הקוראים תחושה קלה שיכול להיות שהדבר לא היה בדיוק ככה אלא דווקא ככה, ואם לא ככה אז ככה, ואולי לא היו הדברים מעולם.

בספר הזה שב שלו אל זירת ההתרחשות של "רומן רוסי", ספרו הראשון: עמק יזרעאל, או אם תרצו מאיר חוזר לאספסת שגדלה מאחורי הבית של סבתו, סבו, אמו וכל שבט בן-ברק מנהלל ומהיישובים שמסביב. במרכז ניצבת - כשסמרטוט לניקוי מונח לנצח על כתפה - טוניה, סבתו קשת העורף, ילידת אוקראינה, בת העלייה השלישית, שכל חייה היו מלחמה עיקשת בקשיי הפרנסה, בקשיי המשק, בקשיי המשפחה ובקושי הגדול מכולם - זה שגרם לה האבק. מבחינה זאת זה בוודאי אחד מהספרים המהנים והנחמדים ביותר שעוסקים בהפרעה אובססיווית-קומפולסיווית, ומי שחושבים שיש פה הגזמה מוטב להם לקרוא את תיאוריו של שלו עצמו על האופן שבו סבתו חולת הניקיון נהגה לתלות סמרטוטים על ידיות הדלתות, כדי שלא יתבלו; ונהגה שלא להכניס אורחים אליה הביתה, כדי שלא ימלאו אותו בלכלוך; ונהגה שלא לאפשר לאלה שכן הורשו להיכנס להתקלח בביתה (אלא שלחה אותם אל "המקלחת המצוינת" שהיתה צינור הצמוד לקיר החיצוני של הרפת); ונהגה לצבוע את קירות ביתה בצבע שמן כדי שאם ידבק בהם רבב תוכל להסירו תיכף ומיד, ועוד אינספור מנהגים וטקסים של ניקיון (שבשמם אף מנעה שינה ולימודים מבנותיה), והביטויים, המלים והפעלים שקשורים בהם.

למשל, כאשר הותר לילד מאיר להוציא כיסא מאחד החדרים שבהם איחסנה סבתו כיסאות שיועדו לשימוש רק בסדר הפסח, היא התרתה בו "אל תקרצרץ לי את הקיר", והוא מסביר ש"'לקרצרץ' הוא פועל משפחתי עתיק שעודנו שכיח במילון הניבים והביטויים שלנו. הוא נגזר מן המלה ?קראץ', שביידיש פירושה ?גירוד', אבל אצלנו משתמשים בו אך ורק לתיאור שריטות על קירות". ובכלל, הניבים והביטויים הללו מנקדים את כל הספר בחן, והם גם מבדלים ומייחדים בעיני הקוראים את המשפחה שמתוארת בו (הנה, יש להם שפת סתרים משלהם), וגם מקרבים את המשפחה אל הקוראים שמקבלים את המפתח לפיענוח שפת הסתרים, וגם עושים חשק להשתמש בהם מיד. או במלים אחרות: "כשבתיה תבוא", "אני אוריד ממך חתיכות"; "היא עושה גם מניקור" ו"הוא כבר איננה".

את כל המלים והמשפטים הללו גם צריך לומר בהטעמה הנכונה, למשל את המלה "סוויפר" צריך לבטא "בריש רוסית מתגלגלת וביוד רוסית עמוקה", והסוויייפררר הזה, שואב אבק ענקי מאמריקה, הוא אחד מגיבורי הסיפור ומחולליו, מין "מאכינה אקס מאכינה" - בפרפראזה על המושג הלקוח מן הדרמה היוונית - גם בגלל הופעתו הפתאומית והפלאית וגם בגלל השפעתו על העלילה ועל גיבוריה.

הסוויפר הכסוף הזה מתוצרת "ג'נרל אלקטריק", בעל "הצינור העבה והגמיש" (אפשר כמובן להיכנס עכשיו לפרשנויות פרוידיאנית, אבל אולי לפעמים שואב הוא רק שואב), בעל האריזה שעליה מצוירת "השטן בדמותה של אשה", כמו זו המצוירת להפליא על עטיפת הספר ביד האמן דוד פולונסקי - הוא כל המותרות והדקדנס הקפיטליסטי שנחת במרפסתה של טוניה אשר בנהלל המאובקת, הענייה, הפועלית, המושבית השיתופית, כמו ספינת חלל מאמריקה, כמו עצם בלתי מזוהה, וכל זה כנקמה בבעלה של טוניה, אהרן, מצד אחיו "הבוגד הכפול", שהיה לא ציוני ולא סוציאליסט. התעלומה הקשורה בסוויפר ופתרונה עלי משכב, הן המניעות את העלילה כולה.

וסביב הסוויפר הזה - באחד הפרקים היפים שבספר מאניש אותו הסופר ונותן לו קול, דעות ורגשות משלו - וסביב הבעלים החוקיים שלו טווה מאיר שלו סיפור על משפחה שלמה ועל קורותיה: על סבתו וסבו, הוריהם, אחיהם, בניהם ונכדיהם; ועל דור שלם של בני העלייה השנייה והשלישית וצאצאיהם; ועל מעמד שלם של אצולת הציונות, ההתיישבות העובדת, האנשים המתגאים בצניעות הליכותיהם והמתנשאים בסגפנותם. מלח הארץ, נו, ארץ ישראל הישנה והטובה. שלו ממקד את מבטו רק בהם: אולי חוץ מאחי-סבו ישעיהו, שחי בקליפורניה, ומאביו הירושלמי יצחק שלו ואהובה אמריקאית בשם אביגיל, אין עולם מעבר לעמק יזרעאל: זהו סיפור על ארץ ישראל ומדינת ישראל יפה כזאת שכמעט אין בה עירונים, דתיים, ימנים, עולים חדשים, מזרחים וערבים; ואין בה מאורעות מדיניים וטראומות לאומיות.

שלו לא פורץ את גבולות המעגל המושלם של נהלל. מבטו אוהב וחומל ולפרקים מעריץ. האנשים האלה ומנהגיהם, אורחותיהם, שגעונותיהם ושגיונותיהם, מאכליהם וריחותיהם בוודאי ראויים לעוד אנדרטה אחת, במיוחד שהם בני משפחה. ואכן אולי העמודים המרגשים ביותר בספר הם אלה שבהם כותב מאיר שלו על אביו יצחק ועל אמו בתיה. אולם מבט כזה נתפש לעתים כמין שיר געגועים נוסטלגי שבבסיסו הטענה: פעם החיים היו קשים יותר, אבל גם פשוטים יותר ויפים הרבה יותר. והנוסטלגיה, על כל ממתיקיה המלאכותיים, היא תחושה ערמומית ביותר שמצעפת את הזיכרון ומטשטשת את כל חלקיו הקשים והמורכבים של העבר.

"הדבר היה ככה" הוא גם ספר על משפחה שאוהבת מלים וסיפורים יפים ויודעת לספר אותם בפרטי-פרטים ובכמה גרסאות. מתוכם איפשר שלו לקוראיו ללמוד על עולמו הפואטי והפרוזאי: השורשים שמהם נבטו השקפת עולמו, אופיו, טעמיו (הנוטים בין היתר לחי ולצומח, למכוניות גדולות ולדג מלוח), הרגלי סחיטת הסמרטוט שלו, שנאותיו ואהבותיו של האיש שבהיותו ילד עבד יום אחד עם אמו בגינה עד שהודיע לה: "ועכשיו את תעבדי ואני אספר לך סיפורים". וכמובן, היסודות לאחדים מאותם סיפורים עצמם.

סבתא טוניה היתה ילדה יתומה שאביה נישא בשנית. מהרגע שבאה לכאן היא לא הפסיקה לנסות ולהוציא את הלכלוך של ארץ ישראל מביתה - וזו אולי המטאפורה המארגנת את הספר כולו. זהו סיפור טראגי. מאיר שלו מודע לו ומספר שיום אחד עוד ישב ויכתוב את כולו. בינתיים הוא הרכיב ממנו ספר זיכרונות נלבב. סיפור על אהבה בלי חושך. והחושך הריהו האור שמאפשר את כתיבתה של ספרות גדולה ממש.

טעמו של אנשואה

גם בחברה שכולה עקרונות לא יכלו הנוכחים להתכחש למה שחשו איש בלבו: שאת האמת אי אפשר להחביא. שמרוב אדמה ועבודה וחלב וחזון נפוגו מחייהם הזוהר, הנוחות, התענוג לשמו. שהידיים האלה, שחורשות וקוצרות ובונות וחולבות, רוצות להתבטל לפעמים, להתענג, לגעת במותניים חלקים. הציפורניים כאבו, ביקשו להיות צבועות ומטופחות. העיניים, שתרו כל היום אחרי אויבים ומזיקים, שביקשו הוכחות לצדקת הדרך, שחיפשו ענני גשם, ולו עב קטנה אחת - צרבו, ביקשו להיעצם בחשק ובהנאה, כמו שהיו עיניה של אמי נעצמות שנים רבות אחר-כך, כשסוף-סוף הרשתה לעצמה שחיתות שבועית אחת - כוסית של ליקר "דרמבואי", ביום שישי לפנות ערב, אחרי הבישולים ולפני הארוחה, ולפעמים את המעדן האהוב עליה, בשבת בבוקר - דג אנשובי אמיתי.

דווקא היא, נצר לשושלת של אוכלי דג מלוח, ומי שהפליאה להכין דג כזה, אהבה מאוד את טעמו של האנשובי. בילדותנו לא קנתה אותו כי היה יקר מכפי יכולתנו, ובמקומו הביאה מן הצרכנייה של השיכון תחליף אנשובי בשפופרת פח צהובה עם פקק אדום. על פרוסת לחם דקה מרחה שכבה דקה, ועליה הניחה פרוסות דקיקות, כמעט שקופות של עגבנייה, ולפני שנגסה אמרה לנו בחשיבות מאונפפת ומשועשעת: "אנשואה", לאמור: אנחנו, המוז'יקים אוכלי סליודקה, בני האיכרים מנהלל, טועמים עכשיו אנשובי אמיתי בחצר מלך צרפת, היזהרו נא, ילדים, לא ללכלך את אברקי המשי וצווארוני המלמלה.

עתה, כשכבר יכלה לקנות לה אנשובי אמיתי, היתה אוכלת אותו עם קפה שחור ופרוסת חלה, ונהנית, כדבריה, "כמו שלושים חזירים" אבל לחכי הוא לא ערב כמו התחליף ההוא, כי עליו לא אמרה "אנשואה".

מאיר שלו, מתוך "הדבר היה ככה"



סבתא טוניה בדרכה ל'מקלחת המצוינת', ראשית שנות ה-30


מאיר שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו