בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביוגרפיה | נוויל צ'מברליין, האיש עם המטרייה

האם ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, היה פחדן וכנוע, או שמא פוליטיקאי קר רוח שאיפשר את ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה

תגובות

Munich: The 1938 Appeasement Crisis

8.99£ ,David Faber. Pocket Book, 352pp

ביום שמש נאה של 30 בספטמבר 1938 התאספו אלפים בנמל התעופה הקטן הסטון ממערב ללונדון, לקבל את פניו של ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, בשובו מוועידת הפסגה במינכן שבה נועד עם אדולף היטלר, בניטו מוסוליני וראש ממשלת צרפת, אדואר דלאדייה. לפי מה שנכתב בעיתונים, הוא, צ'מברליין, ולא אחר הציל את העולם בוועידה זו ממלחמה קשה ואכזרית, רצחנית והרסנית מקודמתה, זו שפרצה ב-1914 ועדיין עוררה טראומות בכל בית ביבשת.

הימים שקדמו לשיבה ההיסטורית הזאת היו מתוחים ומאיימים בכל אירופה. הפיהרר הגרמני תבע עוד ועוד ואיים להטביע את שכניו ואת העולם כולו בים של אש. באנגליה מרבית האוכלוסייה לא הבינה מדוע עליה לסכן את חייה למען צ'כוסלובקיה הרחוקה, או למען הפולנים העקשנים. ראש הממשלה שב עטור ניצחון והילה, הרי אמר להם שאין כל פגם מוסרי בתחושות שכאלה: הכמיהה של כל בריטי מן השורה לשלווה היא מוצדקת וראויה. ניתן עוד קצת להיטלר, והרי ממילא אנחנו לא משוכנעים שכל מה שכפינו על הגרמנים בוורסאי ב-1918 היה מוצדק ונכון. הקנצלר הגרמני הוא אדם גס ולא נעים, אבל גם הוא יירגע לאחר שיקבל את מה ש"מגיע" לו. אחרי ככלות הכל, יש משהו בטענתו כשהוא יוצא להגנת אחיו הגרמנים בחבל הסודטים של צ'כוסלובקיה, שסופח למדינה החדשה לאחר תבוסת גרמניה במלחמה הגדולה. הגדרה עצמית וחירות לפולין המעונה הן צודקות ויפות, ובלבד שהן מבטיחות שלום וביטחון. כשזה מתחיל לעורר בעיות ומצוקות, אפשר לדרוש מהפולנים, מהצ'כים ומכל אותם עמים זרים ומוזרים, שזה מקרוב באו למשפחת העמים, להתכווץ קצת. ובקצרה, צ'מברליין שב כגיבור מנצח. האנגלים גם היו אסירי תודה למנהיג הלא-צעיר, אשר עד לפני כחודש ימים לא טס מעולם, ועתה, למען שלום העולם, הוא מוכן להסתכן ולהתנייע בכלי המאוד מודרני הזה, להגיע אל היטלר, ובדרך למחול על כבודו.

בנאום קצר בשדה התעופה שלף צ'מברליין מכיסו את ההסכם שרק עתה חתם עליו במינכן והבטיח לכל רואיו, בשדה וביומני החדשות בבתי הקולנוע, כי הוא מביא לארצו ולעולם "שלום בזמננו" ו"שלום עם כבוד". הבריטים יצאו מגדרם. מאות אלפים שיגרו לדאונינג 10 מכתבי ברכה, תודה ואיחולים, עקרות בית טובות שלחו עוגות מעשה ידיהן, ורבים רבים העזו ושלחו לבית ראש הממשלה מטריות שחורות, שהרי נוויל השמרן והאנגלי כל כך לא יצא מעולם מביתו בלי מטרייה. (בניטו מוסוליני, התרנגול האיטלקי המגוחך, אמר פעם שאנשים שהולכים עם מטריות אינם בונים אימפריות, וחשף את חזהו הבולט לרוח ולגשם). בשדה התעופה בהסטון הוכיח בעל המטרייה למי ניתנה תהילת עולם.

*

אבל המטרייה נהפכה לסמל הפייסנות המסוכנת, והבטחות השלום בזמננו - לפארודיה נלעגת שלקחה בצדה: בסרט של חבורת "מונטי פייתון" נראה ג'ון קליז, בן דמותו של נוויל צ'מברליין, ניצב ליד כבש המטוס, וכשהוא פונה אל הנוכחים ומבקש להראות להם את מסמך השלום הנשלף מכיס מעילו, באה רוח גדולה ומניפה אל על את ה"שלום" של צ'מברליין. החגיגה לא נמשכה אפוא זמן רב. הגיבור הנערץ נהפך בתוך שנה-שנתיים לסמל הכניעות המתרפסת, למי שניצב מול הבריון ולא הצליח לרסנו.

מעטים מבני זמנו וקומץ פוליטיקאים ממתנגדיו התקשו להבין מה קרה למנהיג רב הניסיון, הקר והממולח, כיצד ולמה נפל ברשתו של הנוכל מברלין. היסטוריונים הצטרפו מאז לחבורת התוהים לפשר התנהגותו. ביוגרפים והיסטוריונים בני ימינו יודעים לכוון את קוראיהם ליותר מאשר הוכחה אחת המעידה על כך שצ'מברליין האמין באמת ובתמים לדיקטטור הגרמני. יתר על כן, הוא אף היה משוכנע שהצליח להשפיע עליו - ועתה, משקשרו קשרי ידידות והיכרות בלתי אמצעיים, יהסס הפיהרר להפר את הבטחות הג'נטלמן שלו. המבקשים להציג את נוויל צ'מברליין במלוא תמימותו הפושענית עושים שימוש במכתבים שנהג ראש הממשלה לשגר לשתי אחיותיו, רווקות זקנות, אנגליות מכף רגל ועד ראש, בתדירות מדהימה, ובהם סיכומי פגישות הפסגה שלו, דברי לעג למתנגדיו, ומלות רהב על תפקידו ההיסטורי. מכתבים אלה מעידים כאלף עדים על כך שצ'מברליין האמין בשלום שהבטיח לו היטלר.

*

בשנים האחרונות, לאחר שנחשפו יותר ויותר מסמכים, זכה צ'מברליין לפרשנויות ולתיאורים סבוכים ומגוונים יותר. צ'מברליין, טוענים אלה, מעולם לא האמין להיטלר, וגם הוא, כמו מגניו, ידע כי העולם צועד אל מלחמה קשה ונוראה. כל מה שרצה לעשות בוועידת מינכן ובניסיונות שקדמו לה בפיוס היטלר, תכליתן היתה אחת ויחידה: להרוויח זמן, לעכב את פרוץ המלחמה.

לצ'מברליין לא היו ספקות בנוגע ליכולתן הצבאית של בריטניה ובעלות בריתה לעצור את צבאו של היטלר ואת מדינות הציר. אחרי ככלות הכל, טוענים אלה, מי שהחל במרץ רב את תהליך ההצטיידות והבנייה מחדש של תעשיית הנשק האנגלית על כל סעיפיה, היה צ'מברליין ולא וינסטון צ'רצ'יל, שנסמך עליה וניצח באמצעותה. אלמלא צ'מברליין, לא היו לה, לבריטניה, בשעותיה הקשות, הספיטפיירים והטנקים הראויים למלחמה בחילותיו של היטלר. עם זאת, צ'מברליין הקר, המתנשא והאנטיפת, ידע מעל לכל כי בריטניה של 1938 אינה מוכנה דיה לצאת למלחמה. הוא קרא את כל המסמכים שהוגשו לעיונו, ומהם למד כי חלקים גדולים של העם הבריטי יראים מאוד מן המלחמה; הוא ידע כי תמיכת הנוער והסטודנטים במלחמה אינה מובטחת כלל. לא היתה לו האמונה הרומנטית בכוחו של העם הבריטי להתייצב בגבו אל הקיר כשהאויב ניצב בפתח, ולא היה לו ביטחון קלוש שבקלושים ביכולתם של הצרפתים, בעלי בריתו ביבשת, לעמוד בכל ההתחייבויות שנטלו על עצמם. מבחינה זו נוויל צ'מברליין היה אנגלי מאוד.

צ'מברליין של הגרסה הזאת הוא דמות טרגית, ולא טיפש קצר-ראות המעלים את עיניו ואינו רוצה להתבונן באמת הקשה והאכזרית הנחשפת לפניו. בגרסה זו גם מכתבי הווידוי המביכים לשתי אחיותיו מתפרשים בדרך שונה. לא דברי רהב של פייסן בכל מחיר, המוכן להשפיל את עצמו ואת ארצו ובלבד שיזכה במנוחה, אלא מדינאי פקוח-עין, המנצל כל רגע כדי לבצר את יכולותיו ולעמוד מוכן ככל האפשר נוכח אימתה של המכה הגדולה, כשתבוא.

צ'מברליין, כמו מבקריו, טוענים ההיסטוריונים המבקשים לשקם את כבודו של ראש הממשלה הבזוי, ידע כי לא יהיה מנוס מהתמודדות חזיתית וקשה עם היטלר ובעלי בריתו, אך עליו נפלה האחריות. בתיאור זה של 1938 נשמר לצ'מברליין התפקיד רב ההוד של המדינאי שבחר בתפקיד טראגי כדי להציל את עמו. צ'מברליין הוא האיש שידע, כי במעשיו ובהחלטותיו הוא מייצב את מעמדו בהיסטוריה כאיש רע וחלש, שלא עמד במשימה. גם את זה הוא ידע, ובכל זאת בחר להבטיח לבריטניה עוד שנה-שנתיים של התחמשות והתחזקות. גם כשהסתלק מן השלטון, במאי 1940, ופינה את מקומו לגיבור העם, וינסטון צ'רצ'יל, הוסיף צ'מברליין להפעיל את השפעתו מאחורי הקלעים. אך הוא היה אדם חלש ורצוץ, שמת בעיצומה של המלחמה כסמלה של הפייסנות הכנועה.

*

בספרו הקריא מאוד על "משבר הפייסנות" - שהוא בעיקרו של דבר סיפורה של 1938 והדרך למלחמת העולם השנייה - המחבר, דייוויד פייבר, אינו מקבל את הפרשנויות בנות זמננו להתנהגותו של צ'מברליין. הטענה שלו מחוללת מעין "קאמבק" לתיאוריית הפייסנות כרעה החולה של הפוליטיקה האירופית בשלהי שנות ה-30. נוויל צ'מברליין שלו, וגם הפקידים, הפוליטיקאים ועוזריו שהקיפו אותו, היו חבורה של מנהיגים מוכי אשליה, פחדנים שהתעלמו מן הסכנה, כשזו נחשפה לעיניהם במלוא כיעורה ואימתה. ובקצרה, ניתנה לו, לצמ'ברליין, ההזדמנות להציל את העולם מתוכניות ההתפשטות הרצחנית של היטלר, אך הוא לא ניצל אותה ונאחז בתקוות שווא שלא היה בהן ממש. קוצר ראות פוליטית, יוהרה אישית ופחדנות מן הסוג הפשוט והיסודי ביותר חברו בו יחדיו.

פייבר כתב ספר שהיסטוריונים רבים לא יאהבו. הם ייחסו לו ממד של דעתנות פשטנית ואפילו ניסיונות של קריצת עין מתחנפת לקוראיו. ועם זאת, כשבחר להתמקד בסיפורה של שנה אחת, פינה לעצמו מרחב רב ואפשרויות מרובות לפרוש כנפיים, לא להירתע מן הפרטים, ובעיקר להתמקד בסיפור ולא בדברי פרשנות והתמקחויות היסטוריוגרפיות. היריעה הרחבה והפרטים הם המקנים לחיבור את קסמו. פייבר הוא אמן של כתיבת היסטוריה נראטיבית, וקוראים היודעים להבחין בהתחמקויותיו ולאתר את חולשותיו (כמו, למשל, את העובדה שהוא אינו מספר לקוראיו ולו פעם אחת על תפקידו של צ'מברליין בהאצת ההתחמשות בשלהי שנות ה-30) ייהנו מן הסיפור עצמו ומיכולתו של הסופר לשלב את הסיפורים הקטנים במסכת הגדולה.

ואכן, ספרו גדוש בסיפורים הקטנים הנלווים לסיפור הגדול. פייבר קרא את המחקרים החשובים, את הביוגרפיות של היטלר, ולמד את חשיבות ההתפתחויות הפנימיות בגרמניה בתחילת פברואר 1938 - לאחר התפטרותם של שר המלחמה הנאמן, הפילדמרשל ורנר פון בלומברג, ושל הגנרל הוותיק ורנר פון פריטש, נטל היטלר לידיו את ההנהגה העליונה של הצבא. על המשמעות של הכרעה זו יכולים הקוראים ללמוד מכל ספר על מלחמת העולם השנייה ועל השפעתו של היטלר על ההכרעות הצבאיות של צבאו בכל מהלכיה. פיטוריהם וסילוקם של שני הגנרלים האלה באו בעקבות שערוריות אישיות, ששניהם היו מעורבים בהן. האחד הואשם כי נשא לאשה בחורה צעירה בשנים רבות ממנו, ולה עבר מפוקפק כדוגמנית של צילומי עירום פורנוגרפיים ובעלת מקום של כבוד ברשימת הזונות של המשטרה. האחר הואשם בהתרועעות עם זונה ממין זכר. אכן, שערוריות מסמרות שיער. ופייבר אינו נמנה עם המוכנים לוותר על סיפורים עסיסיים שכאלה. הוא מייחד להם פרק נפרד וגדול, והסקנדל, שכל היסטוריון מייחס להשלכותיו חשיבות מן המעלה הראשונה, זוכה בספרו למעמד של אירוע מחולל.

ועוד טעימה מכישרונו של המחבר לנצל את האנקדוטות העסיסיות: באחד משלבי המשא ומתן במינכן, לקראת חתימת ההסכם, זימן היטלר את אורחו הבריטי לדירתו הפרטית בעיר. בסיום הפגישה הדרמטית הצטלמו השניים ישובים על ספתו של היטלר, לטובת ההיסטוריה. דיוויד פייבר חיפש ומצא שלאחר שהתפרסם הצילום העירה אווה בראון - אשת חיקו של היטלר - כי לו ידע העולם משהו על ההיסטוריה של הספה הזאת, הוא היה מייחס לתצלום חשיבות רבה יותר.

המחבר נמנע מכל ניסיון להפוך את סיפורה של 1938 למקרה מבחן, שלקחיו עומדים ויפים לעולם ועד. אך נדמה שבגלל מסריו הברורים והפשוטים - ואולי אף הפשטניים - של ספר קריא זה, נעצרים הקוראים מדי פעם בפעם לתהות על הדרך הראויה והנאותה להתמודד עם בריונים המנסים לשתק את יריביהם ולהשליט את מרותם. בסיפור הזה, אומר פייבר, יש שני מחנות של גיבורים. בעלי האגרוף, התובעניים, הדורשים להשליט את חוקי הג'ונגל שלהם על העולם, אך אלה נדרשים תמיד לכנועים, לפייסנים, למבקשי השלום בכל מחיר; לאלה שכדי להקל על מצפונם יודעים תמיד למצוא נקודות של צדק, לפחות חלקי, בתביעות של קמוצי האגרוף הניצבים מולם. הסיפור של דיוויד פייבר פשוט מאוד.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון, עורך סדרת "אפקים" בהוצאת עם עובד



ספטמבר 1938, צ'מברליין חוזר מברלין ובידו ההסכם המבטיח שלום בזמננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו