בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממזריו של מיכלאנג'לו

תגובות

"מה רוצה פיסול?" אוצרת רותי דירקטור, בצלאל בתל-אביב

עבודת האוצרות של רותי דירקטור מבצעת מיפוי אישי, מודע ואינטואיטיבי, של הפיסול העכשווי והמקומי (ככל שהמקומי הוא מקומי). זה פיסול שהוא ממזר של הפיסול המסורתי, מפסלי העבדים של מיכלאנג'לו ועד למלאכי הברזל של יחיאל שמי, וזו בבירור חזרה אל הפיסול - לאחר פריחת המיצב שבלע את הציור, אחרי הווידיאו והחזרה לציור. אך זו חזרה אל פיסול סוטה, פיסול גבולי לעתים העושה שימוש במיידיות לא לו. אלו הם פסלי אמנים שהחלו לפעול בשנות האלפיים, וחלקם הגיעו אל הפיסול כהמשך המיצב, מתוך תפישת החלל של המיצב. מעבר ליופי יש בתערוכה הרבה הנאה ועניין.

פסלו הנאה של ליאור מודן "אני גנבתי את הפסל, אל תקרא לי מתרומם" מאפיין יותר מכל השאר את הרגע הזה בפיסול. זה תצלום שחור-לבן השעון על מפולת של צינורות ברזל שחורים. בתצלום עצמו יש חיבור לפיסול: תקריב על חזהו של גבר צעיר, שעליו מקועקעים שלושת עיגולי פסלו האיקוני של מנשה קדישמן בכיכר "הבימה" (יש לקוות מאוד שיחזרו לשם בתום השיפוץ) - מחווה נבונה והומוריסטית. כנגד הפסל הקטן הזה מוצג העץ הגדול של אפרת קליפשטיין, אך המונומנטליות שלו מתעתעת ופגיעה. זו "אהבתה של הערבה הביישנית", עשויה מצורות מוארכות שנדמה כי פוסלו מניירות כסף של ממתקים מואדמים. בפינה, מאחורי הערבה, חבוי ארגז האוצרות של יואב מילר - ארגז מדומיין שנותרו רק מתאריו, וכל צופה-ילד יכול להעלים בו את סודותיו. שלד הארגז מצופה חומר אורגני, רסק עלים ודבק, המוסיף לו כוח מאגי. גם אוריאל מירון הותיר רק את מתארי הכיסאות ב"סידור ישיבה" - אך דווקא בקלילות הזאת אפשר לקרוא את שרירי "אזרחיה של קאלה", פסלו ההומני והמונומנטלי של רודן, סגורים זה בזה ומבודדים.

אריאל שלזינגר ממשיך לבנות מכונות של מעשי קסם יום יומי, משרדי, שבריריות. מנוע המוסתר בתוך קופסת קרטון מסובב זרוע דקיקה כעיפרון המותחת ומשחררת חוטים הקשורים לדף נייר שעל חזהו של פקיד - דמיונו של ביורוקרט השואף לחופשי. חזהו של הגבר המעונב מופיע עוד ארבע פעמים בפסל אחר של שלזינגר "מאחז גרביים", הלוקח את שפת חלונות ראווה של חנויות קמעונאים: גרביים תלויים במקצב אלכסוני במקום עניבה אלגנטית - הומור ושאריות של שיגרה גרובים זה בזה. "פוף" הוא פסל מצחיק ומצמרר של רוית משלי. מתוך שקית נפילית של פופקורן (היוצר רעש של "פוף") נשפכים שלדי אדם שעצמותיהם עשויות מגרגירי פופקורן, פסלי שלדים המעלים בזיכרון את אלה מפומפיי. פסלים אחרים של ליאור מודן חושפים את הנביבות מאחורי הקלעים של החלום האמריקאי, בעבודה ידנית של העולם השלישי - נושאת מטוסים מקרטון גזור על מכשיר אלקטרוני שיצא מכלל שימוש.

יש פיסול המתמסר לפן הדקורטיבי, למלאכת היד, כפסליו של גבי קריכלי. "בבל" הוא דגם של מגדל בבל המגולף בגליל גבס. על המגדל נוזל רוטב בגוון דובדבן, כדם קרוש וממותק המקושט בפלחי פרי מצויר - עוגת נשף שנקטע. "בלינג-בלינג" של רוית משלי מקים לתחייה את תכשיטי משכית בגלגול גרוטסקי: על טורסו מקטיפה שחורה ענודות שרשראות עם מוטיבים ארץ-ישראליים מוגזמים של קיטש שופרא דשופרא. "מאורת הצלופח" של איתן בן-משה נראה כאיור משובש מספר ילדים: צלופח סובב על צירו במאורה העשויה מפגז של תותח. ארעי ושביר, זניח ורזה הוא פסלה של איילה לנדאו: סורג של משענת כיסא שעון לעצמו בפינה על קרש צבוע, וביחד עם פיסת דיקט הם מאלתרים משולש. בין האנשים שגדשו את הגלריה היו נטועים במקומם, כשלושה ילדים אבודים, פסליהם של ליאור מודן ויונתן סואן "מודל לסופר בגובה מטר": שלושה העתקים קטנים של המחזאי יהושע סובול, מביטים קדימה. הניגוד שבין ריאליות הפרטים לגודל הילדותי בורא מין סוריאליזם קומי של ילד מזדקן. אלה הם רק חלק מהפסלים המשתתפים. חבל שאנג'לה קליין - אמנית ופסלת חשובה, במיוחד של הפיסול הזה, המצוי במצב צבירה נזיל - נעדרת מהתערוכה.

"כל קוף בעיני אמו צבי", דוד עדיקא, גלריה ברוורמן, תל-אביב

יש פתגמים שקשה לעמוד במתיקות תבונתם. כאלה הם גם תצלומיו של דוד עדיקא, המפתים אותך בסופו של דבר ביופיים. בתערוכה הזאת עדיקא סוטה מגבולות היופי ובוחן את מחוזות ההפקר שבין הכיעור ליופי, יופי המצוי בעיני המתבונן, המצלם, המצליח להעביר אותו אל המתבונן המשני, לפתותו להאמין שהקוף יפה כצבי. עדיקא אינו חושש לגעת בשאלות של טעם - מזרחי ומערבי-אשכנזי; כזה הוא השיטוט הצילומי שלו ברחוב אלנבי, ברחובות עכו ופאריס, המתחברות למרחב מנטאלי אחד.

בתצלום של בניין שבנייתו לא הסתיימה מעולם נפרשים שטיחים ססגוניים על קירות הבטון; היופי צומח מההשלמה והניגוד והחיים ממשיכים הלאה. בעכו עדיקא מצלם פיתות נקביות הנגלות מבעד לשקית ניילון כחולה, המונחת יחד עם מזלג זכרי על מפה בדוגמת יער של עצי מחט מכוסי שלג. צמוד לקרירות החושנית של התצלום הזה, על הקיר שנצבע ורוד, תלוי צילום ורדרד-מתקתק של כלה מסולסלת שיער העושה עיניים כחולות לצלם אלמוני. בהמשך, תקריב על ורדים - מה יותר קיטש מצילום של ורדים? אך עדיקא מצליח להזין את הנדוש ביופי רגעי וחולף. כנגד זה, זר פרחים מלאכותיים בחלון ראווה ברובע בלוויל בפאריס, שבו הכיעור היה ליופי ממין אחר. ב"תבליט" דקורטיבי של עלים הנשזרים אלה באלה, עדיקא בורא תמונה של נוקטורנו אקזוטי.

תצלום אחר מציג פינה מיותמת של אולם שמחות באור יום, ומתחת למפה המופשלת נגלה העוני. בחלון ראווה לילי של חנות תכשיטים ברחוב אלנבי עדיקא מקים לתחייה, בצילום שחור-לבן מסוגנן, את יופיו האבוד של העולם הקלאסי: העדיים הוסרו כבר מהצוואר המלאכותי, והיופי המרוקן שהוסרו ממנו תכשיטיו הוא כיהלום אפל המשתקף בדפנות החלון, כפל סימטרי השואף אל עידן אחר, שאף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה.



מתוך התערוכה "מה רוצה פיסול?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו