רחמי האל הם הדבר הראשון שמת בשנה גרועה - ספרים - הארץ

רחמי האל הם הדבר הראשון שמת בשנה גרועה

רוח של אגדה עתיקה מרחפת על ספרו של הלדור לקסנס, חתן פרס נובל, אף-על-פי שנכתב במאה העשרים. זה הסיפור על דמעותיה של איסלנד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פעמון איסלנד, מאת הלדור לקסנס, תירגמה מאנגלית אביבה ברושי, הוצאת שוקן, 2009, 417 עמודים

"פעמון איסלנד", מאת חתן פרס נובל לספרות הלדור לקסנס, הנחשב לאחד הגדולים בסופרי המאה העשרים, הוא רומאן קלאסי שנכתב כרומאן קלאסי והתכוון להיעשות לקלאסיקה. עלילתו מתרחשת במפנה המאות ה-17 וה-18, תקופה של סבל נורא בחיי איסלנד ובני עמה, ומפני שהוא כתוב במתכונת הסאגות הקדומות; בסאגות הללו וברומאן הזה עמדת המספר היא של אלמוני המספר סיפורים, מתאר את מעשי הגיבורים ודיבוריהם אך אינו יודע דבר על מחשבותיהם. זה רומאן אפי ארוך נשימה, אשר עמוד התווך שלו הוא המאבק לצדק של גיבורו יון רגווידסן, הקלוע בסיפור אהבה בלתי אפשרי, שהוא חוט השני המוליך את העלילה.

יון רגווידסון, איכר חצוף ובער, שבעת צרה חוזר ושר בלדה אחת, וגם מודע לערכם של גווילים עתיקים שעליהם נכתבו סיפורי העלילה הנורדיים העתיקים, הוא גיבור פיקרסקי מובהק, אדם בעל תושייה שעובר הרפתקאות מחרידות ומשעשעות ועומד בכל הצרות הנוחתות עליו. את מאבקו ונדודיו מלווה כאמור סיפור של אהבה אסורה. הגיבור מופיע ונעלם חליפות. הוא נידון למוות בתלייה על רצח תליין המלך, אף על פי שהאשמה לא הוכחה באופן משכנע. סנפרידור היפה משחררת אותו.

בימים ההם, איסלנד מזת הרעב (יש האוכלים את נעליהם), משועבדת לדנמרק. הארץ מנוצלת על ידי נוכלים, ענייה להחריד, מגיפות מכלות את תושביה הגוועים ברעב, ושוררת בה מערכת משפט אכזרית, שעונשיה הם מוות בתלייה, כריתת ידיים או אברים אחרים, הצלפות או התוויית אותות קלון בברזל מלובן על גוף האשמים כביכול. אנשים נענשים על לא כלום, ואין להתפלא שהבידור היחיד שלהם הוא שתייה לשוכרה. האיסלנדים אינם נחשבים בעיני הדנים כבני אדם; הם מסריחים, מלוכלכים, מכוערים, דוחים, מצולקים בגלל צרעת או אבעבועות שחורות מעבירי מחלות. בקצרה, בני אדם מסוג נחות.

לקסנס פורש יריעה אדירה, הומנית וקיצונית באכזריותה, קודרת באין שמש. היריעה עשירה בעלילות ועלילות משנה, ומלווה בדמויות צבעוניות ובתיאורי טבע יפהפיים.

הספר בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון, "פעמון איסלנד", זה שנלקח מן האיסלנדים על ידי הדנים, נפתח כך: "היו ימים, כך כתוב בספרים, שלבני העם האיסלנדי היה רק אוצר לאומי אחד: פעמון. הפעמון היה תלוי מן הקצה העליון של הגמלון בבניין בית המשפט (...) צילצלו בו להודיע על משפטים ועל הוצאות להורג". הפעמון היה עתיק וסדוק, והוא נלקח על ידי הדנים, שציוו על בני איסלנד למסור לידיהם את כל כלי הפליז והנחושת שלהם כדי שיוכלו לבנות מחדש את קופנהגן לאחר שנהרסה במלחמה.

חלק זה מספר את סיפורו של יון רגווידסון העני ומלחמתו ברשויות, המבקשות לקיים את פסק הדין שניתן במשפטו, מוות בתלייה. הסיפור מזכיר קצת את הנובלה "מיכאל קולהאס" מאת היינריך פון קלייסט. אבל אחרי שנחרץ פסק דינו הוא מצליח לברוח לדנמרק בעזרת סנפרידור היפה, "השמש של איסלנד", ומקווה שיצליח להביא את טיעוניו לפני המלך ולבקש חנינה.

הפרק החמישי של חלק זה נפתח באחד ממשפטי הפתיחה היפים שיש: "אשה זקנה מבקשת לצאת למסע". הפרק הפיוטי הזה הוא אחד היפים והחזקים ברומאן. הוא מתאר את נופה הפראי של איסלנד, על אופי תושביה, דתיותם ומסורותיהם. האשה הזקנה היא אלמונית והיא נותרת אלמונית עד סוף הפרק, אם כי הקורא הקשוב יכול לנחש את זהותה. גם הדמויות שהיא פוגשת בדרכה הן חסרות שם, וכמו במחזות של ימי הביניים הן מזוהות כזקנה, פייטן, עיוור, אנשים חשובים למראה, קבצן, מצורע, איכר, שייט.

כך למשל: "'שני עורבים קירקרו במשך זמן רב מאוד ממזרח לנהר', אמר הילד כחול העיניים שהוביל את העיוור. והפייטן אומר לו: ?העורב הוא ציפור האלים'". ובסוף דבריו: "כל מי שעורב חג מעליו זוכה לישועה". כאן ראוי להביא את דברי הפייטן לזקנה: "את אינך קבצנית זמן רב, אשה טובה, אם את עדיין חושבת שרחמי האל קיימים. רחמי האל הם הדבר הראשון שמת בשנה גרועה. מה אפשר לעשות כדי להפחית את הדמעות שנשפכות באיסלנד? לא רק להניח לקבצנים לעבור את הנהר בסירה, אלא לאפשר להם לרחף על כנפיים מעבר לימים". הפיסקה הזאת מגלמת את רוחו של הספר כולו - רוח של אגדה עתיקה. זה הסיפור על דמעותיה של איסלנד.

חלקו השני של הרומאן, "העלמה הנאווה", נפתח בתיאור טבע וממשיך בתיאור עלמה תכולת עין היושבת בחדרה באחוזה הגדולה ורוקמת על יריעה אגדה עתיקה שבמרכזה גיבור המנצח דרקון. אנשי האי מצטיינים בסיפור סיפורים, וההון הלאומי שלהם הוא הסאגות העתיקות. חלק זה של הספר מתרכז בסיפורה של סנפרידור היפה כשלג. בסופו של הרומאן היא בוחרת להינשא לכומר קנאי וחסר רחמים, ואז שוקעת "השמש של איסלנד" - ארץ מוכת גשם העורגת לשמש. היא היפוכו של יון הבער והחצוף. היא מאוהבת בארנס ארניאס, אספן של כתבי יד עתיקים מטעמו של המלך הדני, אך נישאת לשיכור שהיא מתעבת.

הרומאן כולו מגולל תמונה טראגית של המצב הנורא ששרר באיסלנד, ויש בו תערובת של פשטות ומורכבות. זהו ספר בעל יופי נדיר, אך הוא אינו קל לקריאה. השמות הזרים והארוכים של הגיבורים והמקומות, ההרמזים לסאגות שהקורא העברי אינו מכיר כי לא ראו אור בעברית (אף כי ידוע לי על ניסיון לתרגם אחת מהן לפחות על ידי פרופ' איתמר אבן זוהר, וחבל שמשך ידו מכך), הריחוק מן התרבות הלא מוכרת וההזדקקות הבלתי פוסקת להערות, הן מתחת לטקסט והן בסוף הספר, מכבידות על הקריאה. על כן כדאי אולי להתחיל בקריאה מן הסוף (עמ' 409). שם, תחת הכותרת "הערות", מוסבר הרקע ההיסטורי (סוף המאה ה-17, ראשית המאה ה-18) של התקופה והדמויות. ידע זה יקל עליו את ההתמצאות והקריאה. המתרגמת אביבה ברושי עשתה מלאכה ראויה לציון, וכך גם היועצים שליוו את הספר, ד"ר יעקב שריד ורועי אוניקובסקי.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ