בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף בן | פרדוקס השבי

תגובות

מה חשוב יותר לביטחון ישראל? הפצצת כור גרעיני, או החזרת חייל בודד מהשבי? יציאה למלחמה, או כתובתם הבאה של האסירים הפלסטינים שישוחררו תמורת השבוי? קביעת גבולות המדינה, או כליאת טרוריסטים בכירים?

התשובה התיאורטית ברורה: החלטות על מלחמות ושלום חשובות יותר מחילופי שבויים. אבל במציאות היחס הפוך. לראשי ממשלה קל הרבה יותר לחלק את ירושלים, או להרוס את ביירות, מאשר להסכים לשחרור עשרה טרוריסטים פלסטינים בכירים לגדה המערבית, בתמורה להחזרת גלעד שליט מעזה. יותר מבכל החלטה מדינית או ביטחונית אחרת, הדיונים על עסקות השבויים גורמים לפוליטיקאים לשתף את הציבור בייסוריהם, כאילו נבחרו בשביל להתפייט ולא בשביל להנהיג.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נחשב מנהיג קשה החלטה, שמרבה לשתף אחרים ולקרוא סקרים לפני שיכריע. אין פלא שהוא מכנס את "פורום השביעייה" יומם ולילה להתלבטויות קבוצתיות על עסקת שליט. אבל גם קודמו, אהוד אולמרט, שהתגאה ביכולתו "לחתוך מהר", סבל מאותם היסוסים בפרשת החייל השבוי. אולמרט יצא למלחמת לבנון השנייה, הציע למחמוד עבאס הסדר קבע וחידש את השיחות עם סוריה, כמעט בלי להיוועץ באחרים. אבל את החזרת שליט גילגל ליורשו.

לאריאל שרון היה קל יותר להחליט בעד חילופי שבויים. הוא דגל בעיקרון, שאסור להשאיר יהודי שבוי בידי ערבים. אבל גם מנהיג חזק כמוהו נזקק למאמץ גדול, כדי להעביר בממשלתו את "עסקת טננבוים" עם חיזבאללה ("מפת הדרכים" והנסיגה מעזה אושרו ברוב גדול יותר). כיורשיו, גם שרון עטף את ההחלטה בשמאלץ: "מעטות הפעמים שבהן ממשלה מתמודדת עם התלבטויות כה ערכיות ומוסריות". שש שנים אחרי, אלחנן טננבוים נשכח מלב ואיש לא מתעניין במאות הפלסטינים והלבנונים ששוחררו תמורתו. השמות התחלפו, וההתלבטות נותרה כשהיתה.

הפוליטיקאים מתקשים להחליט על עסקת שליט, מכיוון שלהחלטות על חילופי שבויים יש פרצוף. גם לשבוי שלנו, וגם לאסירים שלהם. ברגע שהדיון עובר מהכללי לאישי, הוא נהפך לרגשי. כל אחת ואחד יכולים לשים את עצמם, או את בנם, במקומו של שליט ולדמיין את סבלו הנורא. בדיוק כפי שקל יותר לגייס תרומות לילדה אחת שזקוקה להשתלת מוח עצם, מאשר לאלף חולים אנונימיים.

שפה מעורפלת מקילה על דיונים בענייני ביטחון. מושגים כמו "שיקום ההרתעה", או "פגיעה בתשתיות הטרור", מבודדים את חדר ישיבות הממשלה מהסבל האנושי שגורמות החלטותיה. השרים שאישרו לפני שנה את מבצע "עופרת יצוקה", כדי "להחזיר את אורח החיים הנורמלי לדרום", היו בוודאי מתלבטים יותר אילו צפו בתמונות שלוש בנותיו של הרופא העזתי, ד"ר עז אל-דין אבו-עיאש, ויודעים שהחלטתם תעמיד את חייהן בסכנה.

גולדה מאיר היתה שוקלת בוודאי שוב את סירובה לנהל שיחות שלום עם מצרים לפני מלחמת יום הכיפורים, אילו השאלה היתה: "מה תעשי כדי למנוע מלחמה, שבה ייהרגו אלפי לוחמים?" או אילו הראו לה את תמונות המחזור של אותה שנה בתיכונים, עם מסגרות שחורות סביב אלה שלא ישובו. אבל הדיון במטבח של גולדה התנהל בשפה מופשטת, כמעט ברמזים, והתמקד בשאלה איך לרמות את הממשלה, את הציבור ואת האמריקאים ולהסוות את ההחלטה האמיתית.

אותו דבר קרה בעסקת שליט. המו"מ התנהל במהירות כל עוד דיברו במספרים, ונתקע כשעברו לשמות. הפוליטיקאים כמהים לקבוע עקרונות לעסקות חילופים כאלה, כדי לשחרר את עצמם מההתלבטות הפרסונלית ולהעביר בחזרה את הדיון מהשמות ומהפרצופים למושגים מופשטים. זה לא יעזור להם: גם אחרי שהעסקה הנוכחית תושלם, וגלעד שליט ישוב הביתה, אותו דיון יתעורר מחדש אם ישראלי אחר ייפול בשבי. וגם אז, החזרתו תעסיק את דעת הקהל ואת ראש הממשלה הרבה יותר מבעיות יסוד אסטרטגיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו