פעמון איסלנד | גרזן אני מבין - ספרים - הארץ

פעמון איסלנד | גרזן אני מבין

הלדור לקסנס מתאר את זוועות האלימות ומראות גרוטסקיים כנגד היופי האדיש של הטבע, כאשר הוא מתעכב על חילופי העונות בו, גווניו וריחותיו (רובם ככולם של דגים)

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פעמון איסלנד

הלדור לקסנס. תירגמה מאנגלית: אביבה ברושי. הוצאת שוקן, 418 עמ', 99 שקלים

החלק הראשון בטרילוגיה הציורית "פעמון איסלנד", נפתח בתמונה של ניתוץ האוצר הלאומי האיסלנדי הראשון במעלה - הפעמון - שבו נהוג היה לצלצל בכל פעם שהתקיימו משפט או הוצאה להורג. המנתץ הוא יון רגווידסון, איכר עני ופרחחי, שנתפס בעת גניבת חבל, ומובל כעת בידי תליין מטעם מלך דנמרק לקבל את עונשו. בכלל, נראה שכולם גנבו חבלים באיסלנד של המאה ה-18 או לפחות חשקו בהם, עניין הגיוני, בארץ שניזונה בעיקר מדיג באמצעות רשתות. ובכל זאת, כשהסופר הלדור לקסנס, זוכה פרס נובל לספרות ב-1955, מתייחס שוב ושוב במשך הספר אל החבל כאל משאת נפשה של אומה שלמה, זה מעלה חיוך. החיוך, למרבה הצער, דוהה מעט בעת הקריאה, עם ריבוי ההיתקלויות בשמות איסלנדיים שאינם ניתנים להגייה, של הרים, אנשים וטרולים.

בראשית המאה ה-18 איסלנד נשלטה על ידי מלך דנמרק, שהמחיש את ריבונותו החוקית על הארץ הנחשלת בין היתר בניתוץ פעמוני האסיפה הלאומית שלה. מול התליין והעבריין ניצב, באותה תמונה פותחת, איש זקן, חסר-שם, שניסה להתנגד חלושות וללא סיכוי לשבירת הפעמון העתיק. בתמונה קצרה זו משתלבים יחד כל הגיבורים האמיתיים של הרומן: נופי הטבע עוצרי הנשימה של איסלנד, הגעגועים לימי העבר המפוארים שלה - כשצליל הפעמון היה צלול יותר ואיסלנד היתה עצמאית - והמפגש בין החוק והצדק לבין העונש והמוסדות האחראיים עליהם.

מכאן והלאה לקסנס שוטח את השתלשלות קורותיו של אותו רגווידסון, שפעם אחר פעם מסתבך עם החוק, אך ברגע האחרון מציל את צווארו. מסעותיו של האיכר העלוב, רוויי תגרות אלימות, הלקאות, מאסרים ורעב, ואלה מסתבכים בחלקו הראשון של הרומן בחייהן של שתי דמויות מרכזיות, העומדות בלב שני חלקי הרומן הבאים. הראשונה היא סנפרידור, בתו האצילה והיפהפייה של שופט השלום, הנשואה לבעל אחוזה שתיין והולל, שנוטה למכור רכוש רב ערך (בכללו את אשתו האהובה) תמורת שיכר זול.

סנפרידור, שמכונה "השמש של איסלנד", מתייחסת בסלחנות לבעלה המדדה הביתה עם שחר, וסועדת אותו פעם אחר פעם עד שהוא חוזר להכרה. אך הכל יודעים שהיא בכלל מאוהבת בגבר אחר: ארנס ארניאוס המלומד, הדמות השנייה. ארניאוס וסנפרידור הכירו והתאהבו עוד כשהיתה נערה צעירה, אך ארניאוס נטש אותה לטובת הגשמת ייעודו: הצלה ושחזור של כתבי היד האיסלנדיים העתיקים.

כאשר סנפרידור מבינה שלא תוכל להינשא לבחיר לבה האמיתי, בפעולה של הענשה עצמית ברורה, היא בוחרת לשאת את השתיין ההולל על-פני סיגורדור, כומר מכובד ומוסרני שמחזר אחריה. אך הכומר ממשיך ללוות אותה לאורך כל חייה הטראגיים, לעתים כמושיע אוהב, לעתים כמאהב דחוי קנאי ונקמן, ותורם, בכל אחת מן הדרכים, להתפתחות העלילה.

ההסתבכות מתחילה כאשר רגווידסון מואשם ברצח תליין המלך (אותו תליין שהטיל עליו לשבור את הפעמון). אף אחד, כולל רגווידסון עצמו, אינו בטוח מי האחראי האמיתי לרצח, שהתרחש בליל שיכרות גשום, אבל הרוב, כולל יון רגווידסון עצמו, מניחים שזה הוא. בזמן שהוא ממתין לביצוע גזר הדין, מופיעה לפתע סנפרידור ומשחררת אותו. בתמורה היא שולחת אותו למסור מסר לאהובה לשעבר, ארניאוס, המתגורר בקופנהאגן ונשוי לאשה דנית כעורה ביותר (הענשה עצמית, כבר אמרנו?).

ארניאוס עוסק, בנוסף לשימור כתבי היד העתיקים, גם בניסיון לשנות את פני מערכת החוק האיסלנדית המושחתת. המשפט האיסלנדי באותם ימים הטיל גזרי דין חסרי כל היגיון או מידתיות, ומערכת הענישה שלו היתה גחמנית, נקמנית ואלימה. ארניאוס מאשים את אנשי השררה המושחתים, מבקש לנקות את השיטה, לאחד בין החוק והצדק ולרסן את שרירותיות מערכת הענישה. הוא בוחר ברגווידסון כמקרה לדוגמה, ראשון בשרשרת של ערעורים על פסקי דין מרשיעים. כך נהפך ארניאוס לאויבם של הסוחרים, הפקידים ובעלי התפקידים הממלכתיים, ומקריב על מזבח הצדק המוחלט גם את ידידיו הקרובים, וביניהם משפחתה של אהובתו, סנפרידור.

תפישות שונות של מוסר, צדק וחוק, מופיעים בספר. כך, לעומת ארניאוס, מצהיר רגווידסון על כך שהוא כלל אינו שואף לצדק, מוחלט או יחסי, וזה נראה לו, בכל מקרה, רעיון מסוכן. הוא לא נאבק נגד גזר הדין שהוטל בשם הצדק וטיהור שמו, אלא פשוט כדי שיוכל להמשיך ולחיות: "אני אדם פשוט", הוא משיב לסנפרידור כשהיא שואלת אם אין זו התקווה לצדק שהנחתה את מסעותיו, "ואינני מבין אלא מה שאני יכול לגעת בו. גרזן אני מבין. ומים בתוך כד". אצל סנפרידור, אשה נטולת סמכות אך רבת כוח, נראה כי החוק נפרד מהצדק והצדק נקבע לרוב על פי שיקולים אישיים: לכל אורך הספר היא מתייחסת לאשמה ולזכות כאמצעים שבאמצעותם אפשר להשיג מטרות נעלות כמו כבוד ואהבה. קצת מאכזב שלקסנס מציג את המוסר הנשי כמוסר נחות, המובנה משיקולים פרטיים ורגשיים במקום משאלות כלליות ומופשטות.

עלילת הספר היא כפקעת סבוכה של אירועים וקשרים, שאת חלקם מבינים הקוראים רק בדיעבד, מתוך הערות שמופיעות בהמשך. הקריאה בספר מאמצת את הזיכרון והדמיון, והקוראים נדרשים לפרש, ולעתים אף לנחש, את האירועים החסרים ואת המניעים הסתומים לפעולת הדמויות. סגנון הכתיבה שבו הרהורים, אמירות ומעשים שלא מדווחים לקוראים, מתפרצים בפתאומיות לכדי פעולה קטסטרופלית, אופייני לסאגות האיסלנדיות הגדולות, ויצירתו של לקסנס אמנם מושפעת מהן מבחינות רבות. בדומה לסאגות ההיסטוריות, גם ברומן של לקסנס, העלילה הבדיונית, המיתית, חופפת פעמים רבות לאירועים היסטוריים, ורוב הדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים. דמותו של ארניאוס, למשל, מבוססת על דמותו של אספן הספרים המלומד ארני מגנוסון, ודמותה של סנפרידור מבוססת בקווים כלליים על שתי נשים שונות, שאחת מהן ניהלה עם מגנוסון פרשת אהבים.

העלילה הפתלתלה והפוליטיקה הפנימית התופסת מקום מרכזי בעלילה זו הופכות את הקריאה בספר לאטית. הערות השוליים הרבות המופיעות בתרגום אמנם תורמות לקוראים מידע רב, אך הן לא תמיד מוצדקות, ותכיפות הופעתן, בייחוד בפרקים הראשונים, מכבידה על הספר, ומקשה על ההיסחפות לתוכו.

אולם בסופו של דבר, לשונו הציורית, ואף הצילומית, של לקסנס, גוברת על הקשיים הללו, והוא מיטיב לתאר ולהמחיש באמצעותה את החיים באיסלנד של המאה ה-18; ארץ מוכת רעב ומגפות, תחת כיבוש זר הבוזז את מעט משאביה, ורוב יושביה הם עניים מרודים ומיואשים, המשתוקקים לשיכר ולאלימות, וסנטימנטליים רק ביחס לעבר המיתי של ארצם. לקסנס מתאר את זוועות האלימות והמראות הגרוטסקיים כנגד היופי האדיש של הטבע, כאשר הוא מתעכב על חילופי העונות בו, גווניו וריחותיו (רובם ככולם של דגים) ודולה תובנות מקהל של שוטים ונבלים.

תרגומה הקולח של אביבה ברושי הצליח לשמר את עוצמתו ודיוקו הלשוני של לקסנס, שזהו ספרו השני המתורגם לעברית, והעשיר את הספרייה העברית ביצירת מופת של ממש, הנחשבת למשובחת מבין יצירותיו הרבות של לקסנס.

\ Islandsklukkan Haldor Laxness

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ