בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע פילוסופי לחלם

בשלושה סיפורים המתורגמים לעברית בראשונה הרחיק וולטר, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18 את עדותו להודו או לכוכבים אחרים כדי להצביע על הרעות החולות שמקרוב: הדעות הקדומות והאמונה העיוורת באמיתות אבסולוטיות

תגובות

מיקרומגס, מאת וולטר, תירגם מצרפתית ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים, 2009, 103 עמודים

אחד הלוחמים הבולטים למען חברה טובה וצודקת יותר בשיאו של "עידן הנאורות" של המאה ה-18 היה הסופר והפילוסוף פרנסואה-מארי ארואה, הידוע בשם העט וולטר (1694-1778). סגנונו הפרובוקטיבי וביקורתו החריפה על הממסד הפוליטי, הדתי והמשפטי בצרפת, אילצו אותו לחיות שנים רבות מחוץ לארצו: גלותו הראשונה החלה ב-1726, כאשר נמלט ללונדון בעקבות הסתבכות משפטית. שם התוודע לספרות ולהגות האנגלית, ובין היתר לסאטירה פילוסופית עוקצנית שראתה אור בדיוק באותה שנה - "מסעי גוליבר", מאת הסופר האירי ג'ונתן סוויפט. יצירה זו, שגיבורה פוגש בה במסעותיו גמדים, ענקים ושאר יצורים מופלאים, היתה אחד ממקורות ההשראה לסיפור הפילוסופי "מיקרומגס", שפירסם וולטר ב-1752.

כמו הסופר האירי, גם עמיתו הצרפתי ברא אלגוריה בעלת צביון על-טבעי: החברה האנושית מתוארת דרך עיניו של מיקרומגס, חייזר מופלא, אדיר ממדים וחריף שכל, תושב הכוכב סיריוס. הוא נאלץ לגלות מכוכבו בשל תעוזתו האינטלקטואלית המופרזת (רמז אוטוביוגרפי ברור), ויוצא למסע ברחבי החלל. בכוכב שבתאי, שגם תושביו ענקים - אם כי פחות מאנשי סיריוס - הוא פוגש את "מזכיר האקדמיה" המקומית, שדמותו היא פרודיה על ברנאר דה-פונטנל (1657-1757), חבר האקדמיה הצרפתית ומזכיר האקדמיה למדעים של פאריס. יחסיו של וולטר עם מוסדות אלה היו אמביוולנטיים, והתקבלותו לשורות האקדמיה הצרפתית ב-1746 עלתה לו במאמצים רבים. בדיאלוגים בין מיקרומגס לבין עמיתו, שאינו אלא ננס לעומתו, ניכר היטב הלגלוג על נציג הממסד נשוא הפנים: לעומת רוחו הביקורתית והמבריקה של הענק הפיסי והאינטלקטואלי מסיריוס, מייצג הננס משבתאי איש רוח ממסדי, עקר והפכפך, הנוטה ללכת שולל אחר מראית העין ומוכן תמיד לשנות את דעתו.

המזכיר מתלווה להמשך מסעו של מיקרומגס, והשניים נקלעים לכדור הארץ. בתחילה, אין הם מבחינים כלל בבני האדם - יצורים מיקרוסקופיים לעומתם. לבסוף מצליח מיקרומגס לשלות חפץ זעיר מ"שלולית" הים הבלטי: ספינת מלומדים השבה מתצפית מדעית בקוטב הצפוני. מיקרומגס משתאה לנוכח בני האדם הזעירים, שתבונתם עולה בהרבה על גודלם, וסבור כי הם התגלמותם העילאית של חיי הרוח: "ודאי אתם מתענגים בכוכבכם על מנעמים טהורים מאוד, שהרי כמדומה אתם כל כולכם רוח, ורק קמצוץ חומר. חייכם ודאי עוברים עליכם באהבה ובמחשבה" (עמ' 44). אך המלומדים מגלים לשני החוצנים את האמת המרה: הם לא הגיעו לגן עדן אינטלקטואלי, אלא דווקא לחלם; שהרי רוב בני האדם מכלים את חייהם האומללים בהתאכזרות הדדית וביציאה למלחמות חסרות שחר.

ההבדל העצום בגודלן של הדמויות בסיפור מאפשר לוולטר להציג באור אבסורדי במיוחד את חשיבותו העצמית של האדם. ואמנם, לשני החייזרים הענקיים קשה להבין מדוע יצורים גמדיים אלה נלחמים והורגים זה בזה בגלל מחלוקת על "אי אלה רגבי בוץ" (עמ' 46). כמו כן, בעזרת תכסיס ספרותי זה מדגיש וולטר את עקרון היחסיות המושל ביקום: לגבי דידם של מיקרומגס וחברו, בני האדם אינם אלא חלקיקים מיקרוסקופיים; ואולם, הללו מספרים לשני בני שיחם על קיומם של החרקים, שלעומתם נחשבים בני האדם עצמם לענקים. גם מיקרומגס, שפירוש שמו ביוונית עתיקה הוא "קטן-גדול", הוא יצור מיקרוסקופי לעומת ענקים שמימיים אחרים. הדבר המשותף לכל היצורים, אם כן, הוא היותם אבק פורח במחזוריות העצומה של הטבע. מיקרומגס, המתנשא לגובה של 120 אלף רגל וחי למעלה מעשרה מיליון שנים, והאדם העלוב, שגובהו חמישה רגל וחייו נמשכים כמה עשרות שנים בלבד, ניצבים שניהם לפני גורל זהה: הפער הנצחי בין מאווייהם לבין יכולת מימושם, והמוות שאין ממנו מנוס.

הדגשת היחסיות שבטבע והגורל המשותף לכל בריה היא דרכו של הסופר לעורר בקורא ענווה פילוסופית. וולטר, שהאמין בקיומו של אל אך שלל מכל וכל את הדוקטרינות הדתיות למיניהן, מתייחס באירוניה להשקפה היהודית-נוצרית, שלפיה ברא אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו והעמיד אותו במרכז התבל. בין המלומדים המשוחחים עם מיקרומגס וחברו נמצא גם תיאולוג, המטיח בשני הענקים, על סמך תורתו של ההוגה הנוצרי תומס אקווינס, כי "הם עצמם, העולמות שלהם, השמשות שלהם, הכוכבים שלהם - כולם נוצרו אך ורק בשביל האדם" (עמ' 53). ננס זה, הסבור כי הוא נזר הבריאה, מצטייר כחלמאי גמור וגורם לבני שיחו לגעות בצחוק.

הנמשל של המפגש בין בני האדם לחוצנים, השונים מהם כל כך במידתם אך דומים להם כל כך במהותם, הוא כפול: ראשית, על האדם להכיר את מקומו האמיתי ביקום, ואל לו לראות את המין האנושי כגולת הכותרת של הטבע והבריאה. שנית, אין לחרוץ משפט על טיבו של הזולת לפי מראית העין של מעמדו או מוצאו, אלא רק לפי ערכו המוסרי והאינטלקטואלי; ואין לקבוע אפוא את עליונותה של קבוצה אנושית כלשהי על רעותה. משתי הבחינות הללו גם יחד, מעמיד וולטר את ערך היחסיות מעל לכל. מן האלגוריה הסאטירית שלו על הסכלות האנושית עולה התנגדותו של הסופר לדעות הקדומות, לאמונה העיוורת ולדבקות חסרת הפשרות באמת אבסולוטית כלשהי, שהן בעיניו הסיבות לקנאות ולשנאת האחר. ביצירותיו הרבות הביע וולטר ביקורת חריפה במיוחד על הנצרות, ואף על שורשיה היהודיים.

אולם תפישתו הביקורתית והרלטיביסטית אינה מכוונת רק נגד הדתות; כל דבקות דוגמטית בעיקרון כלשהו, ויהא זה אף עקרון התבונה האנושית, פסול מיסודו. וכך, במרכזו של הסיפור השני בקובץ שלפנינו, "ממנון או התבונה האנושית" (1748), מעמיד וולטר חכם מפוקפק למדי, ההוגה יום אחד "את הרעיון המטורף להיות לגמרי נבון" (עמ' 57). ממנון התמים, החי בעיר החטאים הקדומה נינוה, סבור שהסתגרות במגדל שן רוחני והינזרות מהנאות הגוף ומהבלי החומר תאפשר לו לחיות בשלווה מרבית עם עצמו ועם החברה.

אידיאליזם פשטני זה - פרודיה על התיאוריות האופטימיות של הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ (1646-1716) - מסמא את עיניו של הגיבור לנוכח רשעותה וטיפשותה של החברה הסובבת אותו. וולטר מעניש את ממנון האומלל ומוליך אותו מן הפח אל הפחת: מרמים אותו, עושקים אותו, מטילים בו מום, רומסים אותו. משל זה על סכלותו של החכם, נועד להזכיר לקורא שהתבונה האנושית ראויה לשמה כאשר יש בה יסוד ביקורתי, ואילו אמונה עיוורת בהרמוניה ובטוב שבאדם ובעולם היא חסרת ערך ואף מסוכנת. לפיכך, החכם האמיתי אינו צריך לברוח מן החברה בשל תחלואיה, אלא ליטול בה חלק פעיל ולמחות על עוולותיה.

זה גם נושאו של הסיפור השלישי והאחרון בקובץ, "מכתבו של טורקי על הפקירים ועל ידידו באבאבכ", שבו מעלה המספר הטורקי זיכרונות משהותו בהודו. בארץ הרחוקה הופתע לגלות את מנהגיהם של הברהמינים, בני מעמד הכוהנים, המבלים את זמנם במגוון סוגי מדיטציה. את סקרנותו משכה במיוחד דמותו של הפקיר באבאבכ, היושב עירום ומסגף את גופו במסמרים ובשלשלאות. בדו-שיח בין ידידו של המספר, אומרי, לבין הפקיר, מצטייר היטב הניגוד בין החכם האמיתי לבין החכם המדומה: בעוד אומרי מגן בלהט על ערכים אנושיים וחברתיים כגון נדיבות ונאמנות, אמן התענית הדוגמטי טוען בעיקשות שערכו הרוחני של אדם נמדד אך ורק לפי מספר המסמרים שהוא נועץ בישבנו.

המשותף לשלושת הסיפורים הפילוסופיים השנונים הללו הוא קודם כל ההקשר הזר והמרוחק שבו הם מתרחשים: הודו האזוטרית ב"מכתבו של טורקי" (המספר המוסלמי הוא כשלעצמו דמות אקזוטית למדי, במונחים אירופיים של המאה ה-18), העיר הקדומה נינוה ב"ממנון", והמפגש המופלא בין החייזרים אדירי הממדים לבין בני האדם ב"מיקרומגס". מיקום העלילה על רקע תפאורה מוזרה ואף על-טבעית - תכסיס פשוט ויעיל גם יחד - מאפשר לוולטר להשחיז את ביקורתו על תופעות בסביבתו הקרובה, ולמעשה בכל חברה אנושית.

בדומה ל"קנדיד" (1759), יצירת המופת שלו, הסיפורים הללו הם שלוש רשימות ממסע פילוסופי אל מחוזות האיוולת האנושית. את המחוזות הללו מאכלסים ההמונים הצייתנים, היוצאים בסך למלחמות "על אי אלה רגבי בוץ"; אך גם לחכמים המדומים מייחד וולטר מקום של כבוד בחלם.

"מיקרומגס", "ממנון" ו"מכתבו של טורקי" רואים אור בתרגומו של ניר רצ'ובסקי - תרגום מדויק ובהיר, קולח ועשיר. יש לברך גם על היוזמה שבמסגרתה מתפרסם תרגום מעולה זה: סדרת "קלאסי צרפתי קצר" של הוצאת נהר ספרים, המרימה תרומה חשובה להתהוותו של קורפוס תרגומים עבריים מן הספרות העולמית הקלאסית.



אדולף מנצל, וולטר (משמאל) בטרקלינו של המלך פרידריך הגדול


וולטר. עקרון היחסיות שביקום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו