בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום העשור | כך הפך סיימון קאוול למולטי מיליונר טלוויזיה אמריקאי

כך הפך סיימון קאוול ממפיק בריטי קטן, למולטי מיליונר טלוויזיה אמריקאי

תגובות

זה היה רגע טלוויזיוני שמומחים חשבו שכבר לא יקרה יותר, בטח לא בעולם של טלוויזיה רב-ערוצית. כשליש מתושבי בריטניה, קרוב ל-20 מיליון איש, צפו ברגעי השיא של תוכניות הסיום של "אקס-פקטור" ששודרה בערוץ ITV ביום ראשון לפני שבועיים. רייטינג כזה לא נרשם בבריטניה שנים - מאז הספיישלים של שנות השבעים והשמונים - והביא להכתרת המנצח הגדול של התוכנית: סיימון קאוול.

הוא השופט הבולט, מפיק התוכנית ובעל חברת התקליטים שמחתימה את הזוכה בתחרות - אחד, ג'ו מניוקאסל, שאולי יהפוך לכוכב ואולי ייעלם לגמרי. הוא האיש ששיחרר לעולם את סוזן בויל במסגרת תחרות גילוי הכישרונות שלו בקיץ, והאיש שעיצב את הטלוויזיה של העשור. שני בהכנסותיו רק לאופרה וינפרי ואחד האנשים החזקים בעולם הבידור והתקשורת.

הנוסחה מוכרת: בהתחלה נערכים אודישנים עם האומללים, חסרי הכישרון והמטורפים בעליל. לאחר מכן המשתתפים נחלקים לקבוצות, ואז מתקיימת סדרת תחרויות, עם חוות דעת ומריבות בין השופטים, ניפויים וסערות רגשיות על הבמה. בין ביצועי פס ייצור לשירים של מייקל ג'קסון וג'ורג' מייקל, מלווה המצלמה את המתחרים כשהם חוזרים לשכונתם ולבית הספר שלהם כדי לגלות שהם כבר סלבריטיז לכל דבר. ג'ו מקאלדרי מניוקאסל הוא כבר "ג'ו" מ"אקס-פקטור" עם סבתא אוהבת במיוחד, ומורה גאה שתמיד ידעה שהוא יגיע רחוק. כרגע, לפחות עד לקיץ שבו תשודר "Britain's got Talent", שגם עליה חולש קאוול, "אקס-פקטור" היא המותג החזק בבריטניה, תוכנית שמכניסה לו עשרות מיליוני ליש"ט מדי שנה, מחזיקה בחיים את ערוץ ITV, וגם, יש להודות, מניבה רווחים לתעשיית המוסיקה הגוועת. לא רע לערב קריוקי.

במסגרת סיכומי העשור בבריטניה, קשה למצוא רשימה של אנשי העשור שאינה כוללת את קאוול. התוכניות שלו קובעות סדר יום לאומי, מגלגלות מחזור של מאות מיליונים, משפיעות ומעצבות את תעשיות הטלוויזיה והמוסיקה, ומייצרות אינספור כוכבים לרגע. וזהו רק שלב א' בתוכניתו. אחרי שהשתלט על האיים הבריטיים והפך לכוכב ענק באמריקה בזכות היותו השופט הנחרץ ב"אמריקן איידול", הוא מתכנן להשתלט על העולם ולייצא את "אקס-פקטור" לאמריקה, כולל הופעות בלאס וגאס, משחק וידאו, מרצ'נדייז ומחזמר. לא פלא שלקאוול יש גם מקום ברשימת הדמויות המרושעות בטלוויזיה של העשור, לצד טוני סופראנו למשל.

את העשור הוא דווקא החל בטעות נדירה וגסה. קאוול, בן 50, יליד ברייטון, החל את דרכו בחברת התקליטים EMI, שם עבד אביו, אריק קאוול, בן להורים יהודים. קאוול הבן החל לעבוד בתפקיד זוטר, אבל פילס את דרכו במהירות למחלקת גילוי הכישרונות. שם, כבר בגיל צעיר, הוכיח שיש לו עין ואוזן לזיהוי להיטים מסחריים. קאוול ייסד חברת תקליטים משלו יחד עם שותף, עזב אחרי שנה והצטרף כשותף לחברת התקליטים "פנפר". החברה הצליחה והוא חבר מאוחר יותר למייק סטוק, מאט אייטקין ופיט ווטרמן, חבורת המפיקים ויצרני הלהיטים הבולטים של תחילת שנות השמונים. ב-1989, חברת האם של "פנפר" פשטה את הרגל, וקאוול נאלץ לחזור לבית הוריו.

סיגריות בשרוול

הוא לא נותר שם זמן רב כדי להרהר בכישלון. הוא הצטרף לסוני, ובמשך שנות התשעים פיתח כישרון לזיהוי מגמות וגימיקים. בעוד עולם המוסיקה הבריטי קיפץ ביצירתיות בין בריט-פופ וטריפ-הופ, קאוול הביא לעולם סינגלים מאוסים של כוכבי תוכניות טלוויזיה, הטלטאביז ומתאבקי ה-WWF. הוא הפך לאדם עשיר. וממילא, מוסיקה היא רק כלי בעבורו להגיע למטרה הפיננסית שהציב לעצמו: "כמה כסף שאני יכול להשיג".

היום מוערך הונו ב-120 מיליון ליש"ט, סכום שרחוק מלספק אותו. אבל הוא לא הגיע אליו בזכות הסינגל של הפאואר ריינג'רס. ההזדמנות הראשונה לפרוץ מגבולות שוק המוסיקה נקרתה בדרכו ב-2000, אבל אז, האיש שאמר באחד האודישנים השנה שהוא לעולם אינו טועה - טעה, ואף התוודה על כך בראיון שנתן למגזין GQ. קאוול הוזמן לשמש כשופט בתוכנית חדשה של ITV בשם "פופסטארז", אחד המודלים הראשונים של ז'אנר תחרות גילוי הכישרונות בגרסתו המודרנית.

"זה היה טירוף גמור", אמר קאוול על החלטתו לדחות את ההצעה. במקומו, קיבל את משבצת השופט הרע נייג'ל ליתגו. התוכנית הפכה ללהיט, נייג'ל המרושע הפך לסלבריטי, וקאוול, כמו תמיד, הבין לאן פני השוק מועדים וידע שהוא צריך ליצור פצצת רייטינג משל עצמו.

"חשבתי לעצמי, אני חייב להגיב", הוא סיפר. "רציתי להעיף את פופסטארז מהשוק ורציתי להיות בתוכנית שתעיף אותם מלוח השידורים". ב-2001 עלתה לשידור "פופ איידול", שם היה קאוול השופט הבולט. שנתיים מאוחר יותר היא הפכה ל"אקס-פקטור", הפעם בהפקתו. יחד איתו ישב בחבר השופטים המנטור שלו מתחילת הדרך, פיט ווטרמן. הם שנאו את הדרך שבה הציגו בפופסטארז את תעשיית המוסיקה ורצו ליצור תוכנית מציאותית יותר. לקחו לווטרמן שתי עונות כדי להבין איך טלוויזיה עובדת, והוא עזב.

"העונה הראשונה התעסקה במוסיקה", אמר ל"גרדיאן", "אבל משם הטלוויזיה השתלטה, ולכן פרשתי". כל מי שחושב שהצבעות הצופים מכריעות את גורל התחרות, מוזמן לבדיקת מציאות בחסות ווטרמן. הוא גילה שם איך מאחורי הקלעים יושבים ומנתחים את מגמות השוק, אותן הן מקבלים יחד עם הכנסה נאה מהצבעת הקהל, ומנווטים את התוכנית על ידי אופן שיבוץ המתחרים ומניפולציות אחרות.

"מהרגע הראשון", אמר ווטרמן, "כל מי שראה את סיימון מגיע לאולפני 'טופ אוף דה-פופ' עם וסט וחפיסת סיגריות בשרוול ידע שהוא יגיע רחוק, הוא נחוש וחסר פשרות. הוא באמת מאמין שהוא יכול ללכת על מים. האיש יודע לבצע דברים".

יש לו גם צדדים אפלים ונטיות לדיכאון מדי פעם, כשהלחץ מכריע אותו. במקרים כאלה, "אני יושב לבדי במשך ימים שלמים", מספר קאוול, "לפעמים יש רגעים שבהם אני חושב שלעולם לא אהיה מאושר". ואז הוא מתחיל עונה חדשה.

עם הנחישות הזו יצר קאוול מערכת סגורה. לכאורה הוא מתחרה בשופטים האחרים ובבני טיפוחיהם במריבות בלתי פוסקות במהלך השבוע, אבל למעשה הוא מחכה לזוכה, זה עם פוטנציאל השוק הגדול ביותר, שיצטרף לחברה שלו עם סיום התוכנית. "אני מצדיע לו, כאיש עסקים אין לי בעיה עם זה", אומר ווטרמן, "אבל לא רציתי חלק בכך".

קאוול יצר ז'אנר מוסיקלי שניתן לכנות אותו "אקס-פקטור" - מופק להחריד, עמוס וסינתטי. אבל קאוול לא מוכר מוסיקה. מתחרה אירי צעיר שהגיע בשנה שעברה לגמר ב"אקס-פקטור" על משבצת הנער החמוד וקיבל כפרס הפקת אלבום משלו, קיבל שאריות פושרות שנותרו באולפן ההקלטות. האלבום של אותו בחור, ששמו כבר נשכח כזמר, זכה בעיתונות האנגלית לכותרת "האלבום הגרוע ביותר בתולדות הקול המוקלט". ישנם כמה סיפורי הצלחה - לא רק של זוכים - בתולדות התוכנית, אבל הרוב נשכחו. מעטים הופכים לכוכבים, אבל לא לאמנים חשובים.

קלפים מסומנים

סיפורה של סוזן בויל חשף את שיטות העבודה של קאוול. הוא לא מוכר זמרים ואמנים, אלא תחרות ואופרות סבון קצרצרות. האיש שהפיק שיר למתאבקי ה-WWF למד מהם משהו: זה לא על היאבקות או מוסיקה, אלא על העלילות הפשוטות שמתפתחות בזמן קצר עד לשיא רגשי, ועל מכירות המרצ'נדייז. בויל יודעת לשיר, אבל לא בשל כך היא הפכה לסנסציה עולמית. היא שווקה לקהל בתור הקורבן הרגיל של השלבים המוקדמים: מבוגרת, לא מטופחת, מעט יוצאת דופן ומעולם לא נושקה, כך נטען בתחילה. העסקה פשוטה: אותם חולמים יתבזו מול המצלמות, ושאר האומה, כאלו שיש להם עבודה, שאיפות, בת זוג או לפחות מרכיב אחד מבין השלושה, יצחקו עליהם וירגישו טוב יותר. אם הנבחנים יתייחסו לכישלון כאל אסון, נרגיש מעט רחמים, לפחות עד למוזר הבא.

מרגע שבויל נכנסה לטווח המפיקים של התוכנית, היא נועדה להטעות את הקהל. לתוכנית יש כבר מיתולוגיה שלמה של המתחרים הגרועים ביותר שיודעים לצחוק על עצמם, כמה דמויות טרגיות וגם רגעי "אאוריקה" של גילוי המנצח הגדול ברגע שפתח את פיו באודישן. בויל שילבה את כל המרכיבים הקלאסיים של עולם ה"אקס-פקטור". השיחה שלה עם המגישים ועם קאוול נועדה לטעת את התחושה שהנה עוד כישלון עושה את דרכו לשלוש דקות של התבזות.

"הקלפים היו מסומנים", חשף מקס קליפורד, אשף יחסי הציבור האנגלי ואיש סודו של קאוול. "אין ספק שאנשים היו מודעים לבויל. סיימון סיפר לי עליה במשך שבועות. הוא אמר לי שאני חייב לראות את התוכנית ובאמת ברגע שראיתי את בויל ידעתי שיש בסיפור שלה את כל המרכיבים הנכונים". העולם קנה את הסיפור של בויל בשקיקה, הסלבריטיז הזילו דמעה בטוויטר וגם תקלה בעלילה - היא הגיעה רק למקום השני בתחרות לאחר שהפסידה לחבורת רקדני רחוב - לא פגמה בייצור. החודש יצא אלבום בנאלי ושדוף שלה, ששבר שיאי מכירות באמזון. "רוב הרווחים יגיעו לחברת התקליטים", סיפר קאוול, "אבל סוזן תתעשר".

השיר האהוב על קאוול הוא "מקי סכינאי" של ברטולט ברכט. חוויית הפאנק שלו היתה צפייה בהופעה של "הסטרנגלרז" בחור נידח. הצופים ירקו אחד על השני וקאוול הנגעל הבין שזה לא בשבילו. את הביטלס הוא היה שמח להחתים "אבל רק בשביל התמלוגים". לידו, גם פיט ווטרמן, מפיק הפופ המסחרי של ריק אסטלי וג'ייסון דונובן, נראה כמו אושיית תרבות בסדר הגודל של ברי גורדי ג'וניור או כריס בלקוול, האנשים שהקימו את חברות התקליטים מוטאון ואיילנד.

צמד תוכניות הסיום של "אקס-פקטור", 20 מיליון צופים וכל זה, אירחו את אצולת הפופ. ג'ורג' מייקל ורובי וויליאמס שרו, הנסיך הארי נכח באולם ונציג בית המלוכה המוסיקלי, פול מקרטני, ביצע כמה שירים. קאוול, אדם רגיש לסיפוריות של כל צעד שלו, ראה בכך, יש לשער, מעין העברת שרביט וקבלת חותם איכות מצד הביטל האחרון (סליחה רינגו). "סאנדיי טיימס" זיהה סגירת מעגל אחרת. "בשנות השישים", נכתב במוסף התרבות, "אמנים כמו הביטלס, הביץ' בויז ובוב דילן הפכו את הפופ ממוצר נחות לאמנות. אדם אחד בלבד הצליח להחזיר את המצב לקדמותו".

הם לא היחידים. קאוול הופך בחלקים נרחבים של הציבור לאיש ששונאים, להבדיל מ"האיש שאוהבים לשנוא". דיימון אלברן, מייסד וסולן "בלר", "גורילאז" ופרויקטים נוספים, וקרוב לוודאי המועמד הראוי ביותר לתואר איש העשור במוסיקה, הסביר מה הבעיה עם סיימון: "אנחנו צריכים לפרק חלקים מהותיים בתרבות שלנו ולבחון אותם מחדש. צעד ראשון הוא להיפטר מ"אקס-פקטור" בדחיפות. התוכנית משדרת את המסר הלא נכון. אנחנו יוצרים מצב שבו ניתן לחשוב שאפשר להשיג הכל עם כלום. שקל להשיג מעמד ותהילה. אלו שטויות. אלו צריכים להיות הדברים הקשים ביותר להשגה".

הצעד הראוי ביותר והאנגלי ביותר היה התארגנות עממית להדיח את קאוול והזוכה שלו, ג'ו מניוקאסל או מי שזה לא יהיה השנה, מהמקום הראשון הסמלי של טבלת המכירות בחג המולד, מקום שקאוול ניכס לעצמו בארבע השנים האחרונות. ברשתות החברתיות התבקשו כל אלו שנמאס להם מקאוול להוריד את השיר Killing in the Name של להקת .Rage Against the Machine ההתקוממות העממית הצליחה להדאיג את קאוול. "זהו קמפיין ציני שמכוון נגדי ויהרוס לזוכים את החגיגה", הוא אמר. קמפיין ציני? או, סיימון, מפיך זה נשמע כמו מחמאה.

חזרה לדף הראשי של סיכום שנת 2002




סיימון קאוול. כמה כסף שאני יכול להשיג


קלארקסון, למברט למעלה ובויל. פס הייצור. צילומים: רויטרס, אי-פי, אימג' בנק / Getty Images



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו