בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום העשור | האובססיה של מותי

פגישת בוקר עם דרידה, בביקורו האחרון בישראל

תגובות

ביוני 2003 הגיע הפילוסוף ז'אק דרידה ארצה כדי לקבל תואר דוקטור כבוד מן האוניברסיטה העברית בירושלים שהצדיעה לו "על מאמציו הבלתי פוסקים לפרש מחדש את המחשבה המערבית המסורתית". נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם מגידור, הוסיף ואמר בטקס: "בכל עבודותיו הרבות הצליח דרידה לשלב בין איכויות בלשניות גבוהות ביותר לבין תובנות פילוסופיות פורצות דרך".

הראיון עם דרידה התקיים בחדרו שבמלון המלך דוד בירושלים. הפילוסוף הנערץ, שרבים בעולם חיכו למוצא פיו, היה אז בן 73. למרות השעה הבעייתית (שמונה וחצי בבוקר), דרידה, שהתגלה כגבר מרשים ואלגנטי, הושיט יד בחמימות ועיניו הבהירות הישירו מבט.

ההוגה המבריק והעדין לא איבד את חומו האנושי אף שהגיע לירושלים במצב פגיע. כמה ימים קודם לכן נודע לו שהוא חולה בסרטן הלבלב. הוא נראה עייף למדי בתוך ים הפעילויות והמחויבויות, מה גם שבעשר וחצי הוא היה אמור להרצות.

השיחה עמו, שהתמקדה בכמה וכמה עניינים, נישאה ביוזמתו אל מושג המוות. דרידה סיפר שהמחשבה שלו על המוות היא תמידית. "אני כפייתי ביחס לרעיון המוות", הוא אמר. "אני חושב עליו מאז ומתמיד, כל הזמן ובכל רגע. אני יכול לחייך, כמו ברגע זה כאן בירושלים, אבל אני לא מפסיק לחשוב על העובדה שאני יכול למות בעוד דקה או שתיים. זו לא בדיחה, כמובן. זו התנסות אמיתית, ואני שבוי באובססיה של מותי ובאובססיה של מותם של אחרים".

כעבור שנה וקצת, ב-8 באוקטובר 2004, דרידה, הפילוסוף היהודי-צרפתי יליד אלג'יר, שנחשב לאחד ההוגים המשפיעים בעולם ולאבי אסכולת ה"דקונסטרוקציה", מת בפאריס.

במהלך קריירה אקדמית-אינטלקטואלית יוצאת דופן, שהשתרעה על פני ארבעה עשורים, הוא פירסם יותר מ-60 ספרים. "אני לא פילוסוף. אני מישהו שמציב שאלות על פילוסופיה מנקודת מבט חיצונית, וכנראה שזה קשור ליהדות האלג'ירית שלי, לעובדה שאינני אירופי אמיתי", אמר באותו ראיון. "כמובן, למדתי באירופה ובפאריס, אבל המקורות שלי הם יהודיים-אלג'יריים וזרים לתרבות האירופית. זה משהו בלא-מודע שלי. כך שהיחסים שלי עם הפילוסופיה מתאפיינים במשהו חיצוני. אני זר. אני אאוטסיידר בפילוסופיה, והשאלות שלי על פילוסופיה באות מעמדת הזר. אולי לכן מתייחסים אלי כאל פילוסוף חשוב, כי הזר הזה חולל שינויים בפילוסופיה בגלל זרותו".

באותה עת נחשב דרידה להוגה הדעות המשפיע ביותר באוניברסיטאות של אירופה וארצות הברית, נצר לשושלת של דגולים כסארטר, מישל פוקו ורולאן בארת. אבל הוא תמיד חש זר, כמי שלא גדל בצרפת אלא בפרבר אל-ביאר באלג'יר, והגיע אליה רק בגיל 19. לתודעה האינטלקטואלית הוא פרץ ב-67' כשפירסם שלושה ספרים בו-בזמן, "הקול והתופעה", "הכתב וההבדל" ו"על הגרמטולוגיה". בחלוף כחמש שנים יצא מקבץ נוסף של שלושה ספרים. בעבודותיו החשובות הללו הוא פירש באופן חדשני את כתביהם של אפלטון, רוסו, ניטשה, היידגר ולוינס.

דרידה התמקד בקשר שבין לשון לפילוסופיה, ניתח מבני שפה כדוגמת דו-משמעות, משחקי מלים ודימויים, והניח גישה חדשה לקריאת טקסטים שנודעה בשם דקונסטרוקציה ועם הזמן הפכה למעשה לתנועה אינטלקטואלית שעוררה עניין עצום ומחלוקות רבות. ביסוד הגישה עומד פירוקו לגורמים של "טקסט", כחלק מחיפוש אחר הדרכים שבהם אותו טקסט - שיכול להיות פואמה, תצלום, הצהרת העצמאות של ארצות הברית, או ציור - נופל קורבן לעצמו, כלומר אינו ער למה שחבוי בו.

"קשה להגדיר בכמה משפטים מהי הדקונסטרוקציה", הוא הקדים ואמר לפני שהתוודה שהוא בכלל רצה להיות משורר וסופר ולא פילוסוף. "איפה להתחיל? כמובן שאני פילוסוף, והוכשרתי כפרופסור לפילוסופיה והתמחיתי בהיסטוריה של הפילוסופיה המערבית, מאפלטון ועד היידגר והוסרל, וכשהתחלתי לכתוב בעצמי זה היה במסורת הפנומנולוגיה של הוסרל והמתודולוגיה של היידגר. אבל העניין שלי תועל בהתחלה אל הכתיבה. התשוקה האמיתית הראשונה שלי היתה שירה ולא פילוסופיה. רציתי לכתוב שירה ולהיות סופר-משורר וזאת עדיין תשוקתי העמוקה ביותר. לא להיות פילוסוף ולא להיות כותב על ספרות".

למה הכריע על דרך הפילוסופיה, שאלתי, ועל כך השיב: "באמצעות שאלות על כתיבה אני משכלל את מה שנקרא 'דקונסטרוקציה', שם שאני נתתי לתיאוריה שלי, שהיא דרך לנתח את הגניאולוגיה של המושגים ושל השכבות של המושגים. דקונסטרוקציה אינה הרס שמשמעו שלילי, אלא זו דרך לחשוב מחדש על החלוקה ועל פירוק המגבלות של ההיסטוריה של המושגים באופן גניאולוגי. לא כל מושג הוא טבעי. כל מושג הוא מבנה והוא בר פירוש. ניתחתי כמה טקסטים של אפלטון, דקארט, קאנט, הוסרל והיידגר וכתבתי הרבה על משוררים צרפתים כבלאנשו, צלאן, ז'נה, מלרמה, ארטו ואחרים. הדקונסטרוקציה אינה מתודה ואינה דוקטרינה אלא היא תיאוריה, ולפעמים אני אומר שהדקונסטרוקציה היא מה שמתרחש ומה שקורה.

"הדקונסטרוקציה אינה מערכת של הצהרות או אורתודוקסיה שיש לכבדה. זו תנועה, זו התרחשות, ויש פרשנויות ככל שהאנשים הם דקונסטרוקטיבים. אני ער לעובדה שיש מקומות שבהם התיאוריה עוררה עניין רב. היא התקבלה טוב יותר מחוץ לצרפת, בגרמניה ובארצות הברית. בישראל היא התקבלה באופן אטי. אטי מאוד. אני לא יודע למה, אולי את יודעת?"

חזרה לדף הראשי של סיכום שנת 2004




ז'אק דרידה. רציתי להיות משורר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו