בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום העשור | המירוץ המסוכן לצמרת של ולדימיר פוטין

המירוץ לצמרת של ולדימיר פוטין התחיל בסדרת פיצוצים מסתורית. חיטוט בפרק הזה בקריירה שלו הוא סכנת חיים של ממש

תגובות

הבניין הראשון שנפל היה בבסיס בבוינאקסק ואיכלס חיילים רוסים ומשפחותיהם. זה היה מבנה חסר ייחוד בן חמש קומות בשולי העיר, וכשמשאית התופת התפוצצה בשעת לילה מאוחרת ב-4 בספטמבר 99', הקומות צנחו זו על גבי זו עד שהבניין הצטמצם לכדי גל הריסות בוער. בין ההריסות נקברו גופותיהם של 64 בני אדם, גברים, נשים וילדים.

חמישה ימים אחרי, ב-9 בספטמבר 99', המפגעים היכו במוסקווה. הפעם זה קרה בבניין מגורים בן שמונה קומות ברחוב גוריאנובה, בשכונת פועלים בדרום-מערב העיר. מטען הונח בקומת הקרקע, והפיצוץ מוטט את המבנה וגרם למותם של 94 דיירים בשנתם.

עם שחר, ב-13 בספטמבר שעבר, יצאתי מבית המלון במרכז מוסקווה שבו שהיתי ופניתי לכיוון שכונת פועלים בקצה הדרומי של העיר. 12 שנים חלפו מאז ביקורי האחרון בבירה הרוסית. בכל מקום צמחו בניינים חדשים מזכוכית ופלדה, קו הרקיע נחתך על ידי מנופים, ואפילו בארבע לפנות בוקר בתי הקזינו הססגוניים שסביב כיכר פושקין פעלו במלוא המרץ ורחוב טברסקאיה היה עמוס בדגמים החדשים ביותר של מכוניות ספורט וב-מ-וו. הנסיעה היתה הצצה לא פשוטה אל שינוי הצורה העצום שרוסיה עברה בתשע השנים מאז שוולדימיר פוטין עלה לשלטון.

אבל יעד המסע שלי באותו בוקר היה מקום במוסקווה "הישנה", גן קטן שבו עמד פעם בניין מגורים מוזנח בן תשע קומות הידוע כ"קשירסקויה 6/3". בשעה 5:03 בבוקר ה-13 בספטמבר 99' קשירסקויה 6/3 נחרב כליל על ידי פצצה שהונחה במרתף; 121 מדיירי הבניין נהרגו בשנתם. היה זה השלישי מתוך ארבעה פיצוצים בבנייני מגורים ברוסיה שהתרחשו במהלך 12 ימים באותו ספטמבר והותירו אחריהם כ-300 הרוגים.

בממשל הרוסי טענו כי טרוריסטים מצ'צ'ניה אחראים לפיצוצים, והאומה נכנסה לכוננות גבוהה. בזמן שאלפי שוטרים נשלחו לחקור או לעצור כל מי שנראה כצ'צ'ני, דיירים ברחבי רוסיה התארגנו ויצרו משמרות סיור בשכונה. קריאות לנקמה נשמעו מכל קצות הקשת הפוליטית. פוטין, שאך נבחר לכהן כראש ממשלת רוסיה, הורה לפתוח במתקפת הרס על הרפובליקה הצ'צ'נית. לנוכח הצלחת אותה מתקפה הפך פוטין לגיבור לאומי ונטל שליטה מלאה על המדינה הרוסית, שליטה אותה הוא ממשיך לנצל עד היום.

במקום שבו קשירסקויה 6/3 עמד סדורים כעת משטחי פרחים בשתי וערב המקיפים מצבת זיכרון עשויה אבן שעליה חרוטים שמות המתים, לצד הצלב הרוסי-אורתודוקסי. לציון יום השנה התשיעי לפיצוץ הגיעו שלושה-ארבעה עיתונאים מקומיים ושוטרים שתצפתו עליהם ממכונית משטרה בקרבת מקום. קצת אחרי חמש בבוקר כ-20 איש - רובם צעירים, קרוביהם של המתים, ככל הנראה - ניגשו להניח נרות וציפורנים אדומים לרגלי המצבה ונסוגו במהירות. המבקרים הנוספים היחידים באותו בוקר היו שני גברים קשישים שהיו עדים לפיצוץ.

ראיתי שאחד מהם היה נרגש, ומחה שוב ושוב את הדמעות מלחייו. כמה פעמים פנה לאחור והלך, כאילו ניסה לאלץ את עצמו לעזוב, אבל הוא לא התרחק הרבה. הוא דישדש בין העצים בקצה הגן ואז חזר אל האנדרטה. לבסוף, ניגשתי אליו.

"גרתי מאוד קרוב לכאן", הוא סיפר, "והתעוררתי בגלל הרעש. באתי הנה בריצה ו..". הוא היה אדם גדול, מלח לשעבר, ונופף בידיו בחוסר אונים מעל משטחי הפרחים. "שום דבר. שום דבר. הם שלפו ילד קטן ואת הכלב שלו. זה הכל. כל השאר כבר היו מתים".

גם בתו, בעלה ובנם גרו בקשירסקויה 6/3. הוא הצביע על שמותיהם החקוקים באבן כשהוא מוחה נואשות את עיניו, ולחש בזעם: "הם אומרים שהצ'צ'נים עשו את זה, אבל זה שקר. אלו היו אנשיו של פוטין. כולם יודעים את זה. אף אחד לא רוצה לדבר על זה, אבל כולם יודעים".

זאת תעלומה שטמונה בלב המדינה הרוסית המודרנית, ולא נפתרה עד עצם היום הזה. האם רוסיה מצאה באירועים הנוראים של ספטמבר 99' את מלאך הנקם שלה בדמותו של ולדימיר פוטין, שכתש את תוקפי ארצו והוציא את עמו מתקופת המשבר? או שמא המשבר נוצר לתועלתו של פוטין, מזימה של המשטרה החשאית הרוסית שנועדה להציב אחד משלה בשלטון? לשאלה זו יש חשיבות משום שלולא הפיצוצים וכל מה שאירע כתוצאה מהם, קשה להגות תרחיש אחר שבו פוטין היה יכול להגיע למעמד ממנו הוא נהנה היום: שחקן בזירה הגלובלית, שליט של אחת המדינות החזקות ביותר בעולם.

זה מוזר, אם כך, שרק מעטים מחוץ לרוסיה ביקשו לקבל מענה על שאלה זו. האמונה הרווחת היא שסוכנויות ביון בריטיות ואולי צרפתיות ערכו חקירות בנוגע לפיצוצי הבניינים, אבל אף לא אחת מהן פירסמה את ממצאיה. מחוקקים אמריקאים ספורים הביעו עניין בפיצוצים. בשנת 2003 ג'ון מקיין הכריז בקונגרס ש"קיימות טענות מהימנות שלשירות הביטחון הפדרלי הרוסי (אף-אס-בה, פ-ס-ב) היה חלק בפיגועים הללו". אבל מעבר לכך הממשל והתקשורת האמריקאיים לא הביעו כוונה לחקור בעניין.

חוסר העניין הזה התרחב גם לרוסיה. מיד אחרי הפיצוצים, הושמעו ספקות גלויים בגרסת הממשלה לאירועים שקרו. הקולות ההם נאלמו בזה אחר זה. בשנים האחרונות כמה עיתונאים שחקרו את התקריות נרצחו - או מתו בנסיבות מסתוריות - כמו גם שני חברי פרלמנט שישבו בוועדת חקירה. כיום, נראה כי כל מי שיצא נגד גרסת הממשלה בנוגע לפיגועים מסרב לדבר, מתכחש להצהרותיו הקודמות או מת.

בשהותי ברוסיה בספטמבר 2008 פניתי לכמה אנשים - עיתונאים, עורכי דין וחוקרים מתחום זכויות האדם - שהיו מעורבים בחיפוש אחר תשובות. רבים סירבו לשוחח איתי. אחרים עשו זאת בחוסר רצון והגבילו את הצהרותיהם לדקלום חוסר העקביות הידוע בכל הנוגע למקרה. אפילו הקשיש בגן בקשירסקויה, שנאות להיפגש איתי שוב והבטיח להציג בפני בני משפחה נוספים של קורבנות שפיקפקו בגרסת הממשלה, שינה את דעתו. "אני לא יכול לעשות את זה", אמר כשהתקשר אלי כמה ימים לאחר מכן. "דיברתי עם אשתי ועם הבוס שלי ושניהם אמרו שאם אפגש איתך, אני גמור", אמר וניתק.

אין ספק שחלק מהרתיעה הזאת נבע מהזיכרון של גורלו של אדם שהפך את חשיפת האמת שמאחורי הפיצוצים למסע צלב פרטי: אלכסנדר ליטוויננקו. מגלותו שבלונדון הקצין לשעבר בק-ג-ב ניהל מסע תעמולה חסר פשרות נגד משטרו של פוטין, והאשים אותו בפשעים ושחיתויות ובעיקר בכך שניצח על הפיגועים בבנייני המגורים. בנובמבר 2006 ליטוויננקו הורעל על ידי חומר רדיואקטיבי, פולוניום-210, ככל הנראה במהלך פגישה עם שני סוכני ביון רוסים לשעבר בבר של מלון בלונדון. לפני שהרעל הרג את ליטוויננקו - לאחר 23 ימים של ייסורים - הוא חתם על הצהרה שבה הטיל את האשמה ברצח שלו על פוטין.

אבל ליטוויננקו לא עבד לבדו על המקרה של פיצוצי הבניינים. כמה שנים לפני הירצחו הוא גייס עוד סוכן לשעבר בק-ג-ב לחיפוש אחר תשובות, חוקר פלילי לשעבר ששמו מיכאיל טרפשקין. לשניים היתה היסטוריה אישית מסובכת למדי - בשנות ה-90 הוטל על אחד מהם להתנקש בחייו של השני - אך טרפשקין, שעבד בשטח ברוסיה, היה זה שחשף רבות מהעובדות המטרידות בקשר לפיצוצים.

גם טרפשקין הסתבך עם הרשויות. ב-2003 הוא נשלח למתקן כליאה בטחוני בהרי אוראל לארבע שנים. בעת ביקורי במוסקווה הוא כבר יצא לחופשי.

דרך מתווך למדתי שלטרפשקין יש שתי בנות צעירות וגם רעיה שרצתה נואשות שיתרחק מהפוליטיקה; כששילבתי בין הגורמים הללו ובין מאסרו והרצחו של עמיתו לשעבר, הגעתי למסקנה כי קרוב לוודאי שהפנייה שלי אליו לא תצלח.

"הוא ידבר", הבטיח לי המתווך. "הם יעצרו את טרפשקין רק אם יהרגו אותו".

לא שחיתות. בגידה

לבקשת טרפשקין, פגישתנו הראשונה התקיימה בבית קפה הומה במרכז מוסקווה. אחד העוזרים שלו הגיע ראשון, ועשרים דקות לאחר מכן הגיע טרפשקין בלוויית שומר הראש שלו, צעיר שרירי עם שיער קצוץ ומבט אטום.

טרפשקין הוא גבר נאה, בן 51. לא גבוה, מבנה גופו מוצק - עדות לכך שעסק כל חייו באמנויות לחימה - והמאפיין המצודד ביותר שלו היה גיחוך משועשע תמידי שנח על פניו. הוא העניק לו הילה של חביבות, של ידידותיות, למרות שיכולתי לתאר לעצמי שמי שישב מולו בחדר החקירות בימיו בק-ג-ב חש אחרת נוכח הגיחוך הזה.

במשך כמה דקות פיטפטנו על מזג האוויר הקר באופן יוצא דופן במוסקווה באותם ימים וחשתי שטרפשקין מנסה לפצח אותי ולהחליט כמה לספר. ואז הוא התחיל לדבר על הקריירה שלו בק-ג-ב.

רוב השנים הוא עבד כחוקר פלילי שהתמחה בהברחת עתיקות. בימים ההם הוא היה נאמן לחלוטין למדינה הסובייטית ולק-ג-ב, ואף תמך בקבוצה שהתנגדה לעליית בוריס ילצין לשלטון ב-91' על מנת לשמר את השיטה הסובייטית. "הבנתי שזה עומד להיות הסוף של ברית המועצות", הסביר טרפשקין בבית הקפה. "אבל מעבר לכך, מה יקרה לק-ג-ב, לכל אלו שהק-ג-ב היה חייהם? צפיתי אסון ממשמש ובא".

והאסון התרחש. עם פירוק ברית המועצות, רוסיה צללה לכאוס כלכלי וחברתי. אספקט הרסני שלו נבע מהמוני קציני הק-ג-ב שנכנסו לפתע למגזר הפרטי. כמה מהם הקימו עסקים פרטיים או הצטרפו למאפיות שבהן לחמו בעבר. אחרים עבדו כ"יועצים" או שומרי ראש של אוליגרכים חדשים וראשי המפלגה הקומוניסטית הישנה שהיו להוטים לתפוס כל דבר בעל ערך ברוסיה, למרות שהביעו כניעה אל מול "הרפורמות הדמוקרטיות" של הנשיא ילצין.

טרפשקין עבד כחוקר בשירות הביטחון הפדרלי של רוסיה (פ-ס-ב), יורש הק-ג-ב, ומצא שקשה מאוד להפריד בין עבריינות ובין מדיניות הממשל. "בתיק אחר תיק", הוא אמר, "היה הערבוב הזה. גיליתי מאפיות שעובדות עם טרוריסטים, אבל העקבות הובילו לקבוצה עסקית או למשרד ממשלתי. ואז, האם זה עדיין מקרה פלילי, או סוג של מבצע חשאי בתמיכה רשמית? היה קשה לקבוע מי האחראי".

לבסוף, בקיץ 95', התחיל טרפשקין לעבוד על חקירה ששינתה אותו לעד. היא הציבה אותו על מסלול התנגשות עם מפקדיו בפ-ס-ב, ולדבריו הובילה לפחות אחד מהם לתכנן את ההתנקשות בחייו. כמו חקירות רבות אחרות, גם זו התמקדה באירועים ברפובליקה הצ'צ'נית המתבדלת שמדרום לרוסיה.

בדצמבר 95' מורדים שלחמו למען עצמאות צ'צ'ניה הובילו את הצבא הרוסי למבוי סתום משפיל ורווי דם אחרי שנה שלמה של לחימה. גם במהלך העידן הסובייטי מאפיות צ'צ'ניות שלטו ברוב עולם הפשע התחתון הרוסי, וכשהתפתחו מאפיינים קרימינליים בחברה הרוסית כולה, זה שיחק לטובת הצ'צ'נים. כדי לקבל אספקה שוטפת של כלי נשק מתוחכמים למלחמה ברוסים המורדים פנו לקצינים מושחתים בצבא הרוסי, כאשר המימון הגיע מארגוני פשע צ'צ'ניים שפעלו ברחבי המדינה.

עד לאילו דרגים הגיע ההסדר הנוח הזה? טרפשקין קיבל תשובה לכך בליל ה-1 בדצמבר 95', כשצוות קציני פ-ס-ב פשט באקדחים שלופים על סניף מוסקוואי של בנק סולדי. הפשיטה היתה שיאו של מבצע עוקץ מורכב שטרפשקין סייע לפקח עליו, ומטרתו היתה להפיל כנופיה שעסקה בסחיטה בנקאית ונקשרה למנהיג מורדים צ'צ'ני בשם סלמן ראדויב. המבצע נחל הצלחה אדירה: בבנק נתפסו כ-24 קושרי קשר, כולל שני קציני פ-ס-ב וגנרל בצבא הרוסי.

אבל אנשי הפ-ס-ב מצאו בבנק דבר נוסף: קושרי הקשר שתלו מכשירי ציתות בכל הבניין, ואלו שידרו לרכב שחנה בחוץ. "לכל המכשירים מהסוג הזה יש מספרים סידוריים", הסביר טרפשקין, "אז הלכנו בעקבות המספרים. גילינו שכולם הגיעו או מהפ-ס-ב או ממשרד הביטחון".

ההשלכה של הגילוי הזה היתה מרעישה, משום שעל הגישה לציוד שכזה הוטלה הגבלה חמורה. זה הצביע על כך שקצינים בדרגים גבוהים בפ-ס-ב ובצבא קשרו קשר עם כנופיה שהיתה לא רק עבריינית, אלא גם בעלת כוונה גלויה לגיוס כספים למלחמה נגד רוסיה. זאת לא היתה רק שחיתות, זאת היתה בגידה.

אבל ברגע שטרפשקין המשיך לחקור בכיוון הזה, הופסקה עבודתו על תיק בנק סולדי בהוראת ניקולאי פטרושב, ראש מחלקת ביטחון פנים בפ-ס-ב. אף אישום לא הוגש נגד הקצינים הרוסים שהיו מעורבים בפרשה, וכמעט כל אלו שנתפסו במבצע הראשוני שוחררו במהירות ובשקט. במקום זאת, פטרושב הורה לפתוח בחקירה נגד טרפשקין.

החקירה נמשכה כמעט שנתיים ובסופה החליט טרפשקין לעשות מעשה. במאי 97' הוא כתב מכתב גלוי לנשיא ילצין ובו פירט את מעורבותו במקרה והאשים את מרבית המנהיגות הבכירה של שירות הביטחון הפדרלי בפשעים שונים, כולל יצירת בריתות עם מאפיות וגיוס חבריהן לשירות הביטחון. "חשבתי שאם הנשיא יידע מה קורה", אמר טרפשקין, "הוא יעשה משהו בנוגע לזה. זאת היתה טעות".

ילצין, כך התברר, היה בעצמו מושחת להפליא, והמכתב רק התריע בפני ראשי הפ-ס-ב שיש בין שורותיהם מורד. חודש לאחר מכן טרפשקין התפטר משירות הביטחון הפדרלי, אחרי שנשבר, לדבריו, מההטרדות, והגיש תביעות משפטיות נגד ראשי הפ-ס-ב, כולל ראש שירות הביטחון עצמו. הוא עדיין האמין שניתן לגאול את כבוד השירות. עיקשותו לא התקבלה באדישות. ככל הנראה, היא שיכנעה אי אילו קצינים בכירים שהגיע הזמן לפתור באופן סופי את בעיית טרפשקין. אחד האנשים הראשונים שאליהם הם פנו היה אלכסנדר ליטוויננקו.

עלינו להשתיק אותו

על הנייר ליטוויננקו הצטייר כאדם המתאים למשימה. כשחזר למוסקווה לאחר שהות בשדה הקרב האכזרי בצ'צ'ניה שם פעל כסוכן בסיכול טרור, הוא הועבר ליחידה חשאית חדשה שנקראה "המשרד לניתוח הפשע המאורגן" (URPO), שנועדה ככל הנראה לשמש כיחידת חיסול. כפי שפורסם בספר "מותו של מתנגד" שנכתב על ידי אלכס גולדפרב ואלמנתו של ליטוויננקו, מרינה, ליטוויננקו גילה זאת כאשר מפקד ה-URPO זימן אותו לפגישה באוקטובר 97'. "ישנו בחור אחד, מיכאיל טרפשקין", אמר המפקד לליטוויננקו. "הוא המטרה החדשה שלך. קח את התיק שלו ותלמד אותו".

ליטוויננקו לא ידע מה עליו לעשות עם טרפשקין. "אתה יודע, הוא לוקח את המנהל לבית המשפט ומתראיין", כך ציטט ליטוויננקו את דברי מפקדו, "עלינו להשתיק אותו, זאת בקשתו האישית של המנהל". זמן קצר לאחר מכן, לדברי ליטוויננקו, רשימת החיסול שלו התרחבה וכללה את בוריס ברזובסקי, אוליגרך ובעל קשרים בקרמלין. ליטוויננקו התמהמה ולא ביצע החיסולים.

לפי טרפשקין, נעשו לפחות שני ניסיונות התנקשות בחייו במהלך אותה תקופה: מארב כושל באזור נטוש בכביש המהיר של מוסקווה, וצלף שעמד על גג ופיספס. במקרים אחרים, לדבריו, הוא הוזהר על ידי חברים שעדיין עבדו בשירות הביטחון.

בנובמבר 98', הקנוניה של שירות הביטחון הפדרלי נגד טרפשקין וברזובסקי נחשפה באופן דרמטי כשליטוויננקו וארבעה מעמיתיו ב-URPO הופיעו במסיבת עיתונאים במוסקווה וסיפרו על פקודות החיסול שקיבלו. בין הנוכחים היה גם טרפשקין.

ושם היה נדמה כי העניין הגיע לסיומו. ליטוויננקו פוטר ונשלח לכלא. באשר לטרפשקין, לאחר זכייתו המפתיעה בתביעה נגד הפ-ס-ב, הוא התחתן בשנית והשתקע בעבודתו החדשה במשטרת המס הרוסית, נחוש לעשות את תפקידו בשקט.

אבל אז, בספטמבר 99', פיצוצי הבניינים זיעזעו את יסודות הפוליטיקה הרוסית עד היסוד. הפיגועים ההם גם דחפו את טרפשקין וליטוויננקו בחזרה לעולם הצללים, הפעם כשלשניהם מטרה משותפת.

ארבעה ימים אחרי הפיצוץ ברחוב גוריאנובה, נקראו הרשויות לבדוק דיווחים על פעילות חשודה בבניין מגורים בקצה הדרום-מערבי של העיר. לאחר שלא נמצא דבר, סיים צוות האבטחה את הסיור בקשירסקויה 6/3 בשעה שתיים בלילה ועזב. שלוש שעות אחר כך, הבניין התפוצץ. שלושה ימים לאחר מכן המטרה היתה בניין דירות בוולגודונסק, עיר ממזרח למוסקווה. הפעם זאת היתה משאית תופת. 17 בני אדם נהרגו.

בבית הקפה במוסקווה, טרפשקין הקדיר ובהה בחלל זמן ממושך. "זה לא ייאמן", הוא אמר לבסוף, "זה היה הדבר הראשון שחשבתי. המדינה שרויה במהומה, אנשים לוקחים את החוק לידיים ועוצרים זרים ברחובות, יש מחסומי משטרה בכל מקום. איך ייתכן שהמפגעים עדיין מסתובבים חופשי, ויש להם זמן לתכנן ולבצע את הפיצוצים המתוחכמים הללו? זה נראה בלתי אפשרי".

היבט בעייתי נוסף בעיני טרפשקין היה שאלת המניע. "בדרך כלל", הוא הסביר, "מדובר בכסף או שנאה או קנאה. אבל בפיצוצים ההם, מה היה המניע של הצ'צ'נים? רק מעטים חשבו על זה". ואולי זה היה מובן. הסלידה מהצ'צ'נים טבועה בעמקי החברה הרוסית, והיא החריפה במהלך מלחמת הבדלנות שלהם בשנות ה-90, כשהצ'צ'נים הרחיבו את מאבקם גם לשטח רוסיה ותקפו אזרחים. אבל המלחמה ההיא הסתיימה ב-97', כשילצין חתם על הסכם שלום שבו הכיר באוטונומיה הצ'צ'נית. "אז למה?" המשיך טרפשקין, "למה שהצ'צ'נים ירצו להתגרות ברוסיה אחרי שכבר קיבלו כל מה שנאבקו עבורו?"

והיה דבר נוסף שגרם לחוקר הפלילי לשעבר לעצור ולחשוב: הרכב הממשלה הרוסית החדשה.

חייבים לטפל בצ'צ'נים

בראשית אוגוסט 99', שבועות ספורים לפני הפיצוץ הראשון, הנשיא ילצין מינה את ראש הממשלה השלישי שלו בתוך פחות משלושה חודשים. הוא היה אדם רזה, נטול חוש הומור, לא מוכר לציבור הרוסי ושמו ולדימיר פוטין.

כמה שנים לפני כן, פוטין היה רק עוד קצין בינוני בק-ג-ב/פ-ס-ב. בשנת 96' הוא קיבל משרה במחלקה לניהול נכסי הנשיאות, תפקיד מפתח שאיפשר לפוטין להעניק או למנוע הטבות מבעלי קשרים בקרמלין. במהלך שלוש השנים הבאות, פוטין קודם לתפקיד סגן ראש הצוות הנשיאותי, ואז לראש שירות הביטחון הפדרלי. ב-99' מונה לראשות הממשלה.

על אף שפוטין עדיין לא היה ידוע לציבור בספטמבר 99', לטרפשקין היה מושג טוב למדי מי האיש. פוטין היה ראש הפ-ס-ב כששערוריית ה-URPO התפרסמה והוא פיטר את ליטוויננקו באופן אישי. מבחינת טרפשקין, מינויו של ניקולאי פטרושב לתפקיד ראש הפ-ס-ב במקום פוטין היה מדאיג באותה מידה. כראש מחלקת ביטחון פנים בפ-ס-ב פטרושב היה זה שהפסיק את עבודתו של טרפשקין על מקרה בנק סולדי, וכעת היה אחד מפקידי הממשל הנחושים ביותר לטעון כי הצ'צ'נים היו מעורבים בפיצוצי הבניינים. "יכולת לראות את הדינמיקה הזאת נבנית", אמר טרפשקין, "והממשלה קידמה אותה. 'הצ'צ'נים עומדים מאחורי זה, אז עכשיו אנחנו חייבים לטפל בצ'צ'נים'".

אבל אז קרה משהו מוזר מאוד. בעיר המנומנמת ריאזן, כ-190 קילומטרים דרומית-מזרחית למוסקווה, הבחינו כמה דיירים ברחוב נובוסיולוב 14/16 ברכב ז'יגולי לבן שעצר ליד הבניין שלהם בערב ה-22 בספטמבר. הם נבהלו כשראו שני גברים מוציאים שקים גדולים מתא המטען, מכניסים אותם למרתף ונמלטים מהמקום. הדיירים התקשרו למשטרה.

במרתף התגלו שלושה שקים במשקל 50 קילוגרם האחד, מחווטים למרעום ולשעון עצר. בזמן שהמשטרה פינתה את הבניין מומחה לחומרי נפץ מטעם הפ-ס- המקומי נקרא לנטרל את הפצצה; הוא קבע כי השקים הכילו RDX, חומר נפץ בעוצמה שהיתה מספיקה למוטט את הבניין. במקביל, נפתח מצוד נרחב אחר הז'יגולי ונוסעיו.

באחר הצהריים שלמחרת השמועה על התקרית בריאזן נפוצה בכל רחבי רוסיה. ראש הממשלה פוטין בירך את הדיירים על ערנותם ושר הפנים שיבח את ההצלחות האחרונות של כוחות הביטחון, "כמו סיכול הניסיון לפוצץ את הבניין בריאזן".

העניין היה עשוי להסתיים בכך, אבל באותו לילה נתפסו שני חשודים בריאזן. לתדהמת הרשויות המקומיות, לשניהם היו תעודות מזהות של הפ-ס-ב. זמן קצר לאחר מכן, התקבלה הוראה ממטה הפ-ס-ב במוסקווה לשחרר את השניים.

בבוקר המחרת, ראש הפ-ס-ב פטרושב הופיע בטלוויזיה ומסר גרסה חדשה לגמרי של האירועים בריאזן. זה לא היה פיגוע שסוכל, הוא הסביר, זו היתה "פעולת אימון" של הפ-ס-ב שנועדה לבחון את ערנות הציבור. ולראיה, השקים במרתף לא הכילו חומר נפץ, אלא סוכר.

הסתירות בדו"ח שהגיש שירות הביטחון היו מרובות. איך ליישב בין סיפור שקי הסוכר ובין הבדיקה הכימית שמצאה בהם RDX? אם זאת באמת היתה פעולת אימון, מדוע השלוחה המקומית של שירות הביטחון לא עודכנה מבעוד מועד, או שפטרושב עצמו לא ראה לנכון להכריז על כך במשך יום וחצי לאחר שהכוננות לפיגועי טרור עלתה? ולמה רצף פיצוצי הבניינים נקטע לפתע אחרי ריאזן? אם הפיגועים נעשו על ידי צ'צ'נים, הפרסום השלילי שקיבל שירות הביטחון הרוסי בעקבות הפרשה היה מעודד אותם לבצע פיגועים נוספים.

אבל הרגע להעלות שאלות שכאלו כבר חלף. בשעה שראש הממשלה פוטין נאם בערב ה-23 בספטמבר ושיבח את הדיירים מריאזן על ערנותם, מטוסי קרב רוסיים פתחו במתקפה על גרוזני, בירת צ'צ'ניה. כמה ימים לאחר מכן נכנסו לצ'צ'ניה גדודי צבא רוסי ששהו לאורך הגבול במשך חודשים, ומלחמת צ'צ'ניה השנייה החלה.

השתלשלות האירועים היתה מהירה. ב-31 בדצמבר 99' הפתיע ילצין את האומה כשהכריז על פרישתו המיידית מהנשיאות, מה שהפך את פוטין לנשיא בפועל עד לבחירות הבאות. במקום לקיים אותן בקיץ, כפי שתוכנן במקור, נקבע כי הבחירות ייערכו בתוך עשרה שבועות, מה שהותיר למתחריו של פוטין רק זמן קצר להתכונן.

בסקר על הנשיאות שנערך באוגוסט 99', פוטין זכה לתמיכה של פחות משני אחוזים. במארס 2000 הוא כבר רכב על גל פופולריות בעקבות מדיניות המלחמה הכוללת בצ'צ'ניה, וזכה בתפקיד עם 53 אחוז מהקולות. שלטונו של פוטין החל, ורוסיה השתנתה לעד.

הוועדה נרצחת

לפגישה הבאה טרפשקין הפתיע אותי והזמין אותי לדירתו, שבקומת הקרקע בגורד שחקים בדרום מוסקווה. נאמר לי שמטעמי בטיחות טרפשקין קיבל אורחים רק לעתים רחוקות. בחיוך קצת נבוך, טרפשקין אמר שקיימת סיבה נוספת לכך שלא ערך פגישות עבודה בביתו: אשתו. "היא רוצה שאני אפסיק עם כל העניינים הפוליטיים, אבל מכיוון שהיא איננה הבוקר..." החיוך שלו נעלם. "זה בגלל הפשיטות. הם הסתערו מכאן", הוא החווה כלפי דלת הכניסה, "עם אקדחים, צעקו פקודות. הילדות היו מבועתות".

הפשיטה הראשונה התרחשה בינואר 2002. בשעת לילה סוכני שירות הביטחון פרצו פנימה והחלו לסרוק את הדירה. טרפשקין טוען שהם לא מצאו דבר אלא שתלו ראיות - כמה מסמכים מסווגים מארכיון שירות הביטחון, חופן קליעים - לטובת אישומים בעתיד. "זאת היתה הדרך שלהם להבהיר לי שהם ירדפו אחרי אם לא אתיישר". והיתה להם סיבה: ימים ספורים לפי הפשיטה הוא החל לקבל שיחות טלפון מאדם ששלטון פוטין החשיב כאחד הבוגדים הגדולים ביותר ברוסיה: אלכסנדר ליטוויננקו.

סגן-אלוף ליטוויננקו ירד מגדולתו במהירות. אחרי מסיבת העיתונאים ב-98' הוא נשלח לכלא לתשעה חודשים בגין "ניצול לרעה של סמכות" ולאחר מכן נמלט מרוסיה. בעזרת האוליגרך הגולה בוריס ברזובסקי ליטוויננקו ומשפחתו התיישבו באנגליה, שם הוא איחד כוחות עם ברזובסקי בניסיון לחשוף בפני העולם את פשעי פוטין ולהגיע לאמת שמאחורי פיצוצי הבניינים. "בגלל זה הוא התקשר", הסביר טרפשקין. "הם נזקקו למישהו מפה שיעזור להם בחקירה".

אבל הגשת העזרה היתה כעת מסובכת בהרבה. בשנתיים שחלפו מאז שפוטין נבחר לנשיאות התקשורת העצמאית נעלמה כמעט לחלוטין, ביחד עם מפלגות פוליטיות מהאופוזיציה. גם סימני השאלה בעניין גרסת הממשלה לגבי "פעולת האימון" של הפ-ס-ב בריאזן נמוגו. בשנת 2002 מפקד שירות הביטחון בריאזן, שפיקח על המצוד אחר ה"טרוריסטים", תמך בהסבר של פעולת האימון. המומחה לחומרי נפץ שטען שהשקים הכילו חומר נפץ נעלם מהשטח. אפילו כמה מדיירי הבניין בריאזן שהופיעו בטלוויזיה והתעקשו שהפצצה היתה אמיתית, סירבו לומר דבר מלבד שהם כנראה טעו.

"אמרתי לליטוויננקו שהדרך היחידה שבה אוכל להיות מעורב היא בתפקיד רשמי כלשהו", הסביר לי טרפשקין בסלון דירתו. "אם הייתי פועל כעצמאי, הרשויות היו פועלות נגדי באופן מיידי".

התפקיד הרשמי עוצב בפגישה שהתקיימה במשרדו של ברזובסקי בלונדון בתחילת מארס 2002. אחד המשתתפים בפגישה, חבר הפרלמנט הרוסי סרגיי יושנקוב, יארגן ועדה בלתי-תלויה לחקירת הפיצוצים וימנה את טרפשקין לחוקר. משתתפת נוספת בפגישה היתה טטיאנה מורוזובה, גולה רוסייה בת 31 שחיה במילווקי, ויסקונסין. אמה נהרגה בפיצוץ ברחוב גוריאנובה ולפי החוק הרוסי זה הקנה לה את הזכות לסקור את מסמכי הממשלה הנוגעים למקרה. מאחר שטרפשקין קיבל זמן קצר לפני כן רישיון לעסוק בעריכת דין, הוחלט כי מורוזובה תמנה אותו לעורך דינה ותבקש גישה לתיק של הפ-ס-ב.

"הסכמתי", אמר טרפשקין, "אבל השאלה היתה איפה להתחיל. רבים מהדו"חות לא היו אמינים, אנשים רבים שינו את הגרסאות שלהם, והמטרה הראשונה שלי היתה לקבל גישה לראיות שנאספו בזיהוי פלילי". אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. רשויות רוסיה פינו את ההריסות ברחוב גוריאנובה בחיפזון וכל ראיות זיהוי פלילי שנשמרו - אם נשמרו - היו ככל הנראה מאוחסנות במחסני הפ-ס-ב.

טרפשקין החל לחקור. למחסנים הוא לא הגיע, אבל הוא מצא משהו אחר. גילוי שלא היה לו קשר ישיר לפיצוצים, אך היה בו עניין רב.

אחת מהערות השוליים המוזרות ביותר בכל הפרשה היתה הצהרה שגנאדי סלזניוב, דובר הדומה (הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי), השמיע מעל במת הפרלמנט בבוקר ה-13 בספטמבר 99'. "קיבלתי הרגע דיווח", הוא הודיע למחוקקים, "בניין מגורים בעיר וולגודונסק התפוצץ אמש".

סלזניוב צדק בקשר לפרט הבסיסי - בניין מגורים אכן התפוצץ - אך הפיצוץ באותו בוקר התרחש במוסקווה. טעות זו העמידה את הדובר במבוכה כשבניין מגורים בוולגודונסק התפוצץ שלושה ימים לאחר מכן. לפחות חבר אחד בדומה חשב שזה תמוה.

"אדוני הדובר, הסבר לנו בבקשה", הוא פנה לסלזניוב מעל במת הפרלמנט, "איך זה ייתכן שסיפרת לנו ביום שני על הפיצוץ שהתרחש ביום חמישי?" במקום לקבל תשובה, המיקרופון של מציג השאלה נותק במהירות. בעקבות החקירה שניהל כמעט שלוש שנים לאחר המקרה, טרפשקין אמר שהוא בטוח בכך שסלזניוב קיבל דיווח שגוי מקצין בשירות הביטחון.

ההתקדמות בחקירה הביאה עמה גם סכנה לטרפשקין. אחד ממשתתפי הפגישה בלונדון, אלכס גולדפרב, פעיל זכויות אדם וסגנו של ברזובסקי, חשש לשלומו של טרפשקין עד כדי כך שקבע איתו פגישה באוקראינה בתחילת 2003. "הוא היה אחד האנשים המוזרים ביותר שפגשתי אי פעם", סיפר גולדפרב. "לא היה לו כל עניין במשמעות הפילוסופית או הפוליטית של מה שעשה. מבחינתו כל זה היה רק תיק פלילי. חשבתי לעצמי: האיש הזה משוגע? הוא לא קולט נגד מה הוא מתמודד? אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא פשוט נחוש לעשות את הדבר הנכון". גולדפרב חש שמחובתו להזהיר את טרפשקין, שלא יהיה הרבה מה לעשות אם הרשויות יתפסו אותו. "לא היה לו אכפת", נזכר גולדפרב. "אני חושב שהוא עדיין האמין שהוא נלחם לשינוי המערכת, ולא קלט שהוא נאבק במערכת עצמה".

אבל המכה הראשונה נחתה במקום אחר. באפריל 2003, סרגיי יושנקוב, חבר הדומה שמינה את טרפשקין לוועדת החקירה, נרצח ביריות מול ביתו במוסקווה. שלושה חודשים לאחר מכן חבר אחר בוועדה מת בנסיבות מסתוריות. שני מקרי המוות הללו חיסלו את החקירה הבלתי-תלויה, וטרפשקין נותר בודד במערכה. אבל ביולי 2003 היתה פריצת דרך.

בשעות שאחרי הפיצוץ ברחוב גוריאנובה פירסם הפ-ס-ב קלסתרון של חשוד בהתבסס על מידע שנמסר ממנהל הבניין. זמן קצר לאחר מכן, וללא הסבר, הוחלף הקלסתרון באחר, שונה לגמרי. האדם השני זוהה כאחמז גוצ'יאיב, איש עסקים מצ'רקסיה, שנמלט למקום מסתור. באביב 2002 ליטוויננקו ועמית נוסף איתרו בגרוזיה את גוצ'יאיב, שטען כי הופלל על ידי הפ-ס-ב וברח משום שהיה בטוח שיהרגו אותו.

טרפשקין היה סקרן לגלות את זהותו של האדם בקלסתרון הראשון, שלא נמצא בתיקים עבי הכרס של שירות הביטחון. כמוצא אחרון הוא ביקר בארכיונים של עיתונים כדי לבדוק אם אחד מהם הספיק לפרסם את הקלסתרון. ושם הוא מצא אותו. טרפשקין היה משוכנע שהוא מכיר את האיש, ושהוא עצר אותו שמונה שנים לפני כן: ולדימיר רומנוביץ', סוכן הפ-ס-ב שתיפעל את רכב ההאזנה בעבור הכנופיה בבנק סולדי.

הוא חשב לאתר אותו, אך איחר. זמן קצר לאחר הפיצוצים דווח כי רומנוביץ' עזב את רוסיה לקפריסין, שם נהרג בתאונת פגע וברח בקיץ 2000. טרפשקין חזר למקור של הקלסתרון, מנהל הבניין ברחוב גוריאנובה. "הוא אמר לי שזה הקלסתרון המדויק לפי התיאור שמסר למשטרה", אמר טרפשקין. "אבל אז לקחו אותו ללוביאנקה (מפקדת הפ-ס-ב), שם הראו לו את הקלסתרון של גוצ'יאיב והתעקשו שזה האדם שהוא ראה".

טרפשקין תיכנן לרשויות הפתעה קטנה. בשנת 2000 שירות הביטחון פירסם את שמותיהם של תשעה גברים שלטענתו היו האחראים לפיצוצים. למרבה האירוניה, בהתחשב בכך שהפיצוצים היו הסיבה העיקרית לפרוץ מלחמת צ'צ'ניה השנייה, אף לא אחד מהחשודים היה צ'צ'ני. עד קיץ 2003 דווח על מותם של חמישה מהחשודים. שניים נוספים לא נעצרו, אבל המשפט נגד השניים שנעצרו נועד להיפתח ב-31 באוקטובר 2003. עורך הדין טרפשקין התכוון להופיע במשפט ולהציג להגנה את הקלסתרון של רומנוביץ' כראיה.

הוא נקט משנה זהירות. זמן קצר לפני תחילת המשפט הוא נפגש עם איגור קורולקוב, עיתונאי שעבד במגזין העצמאי "מוסקווסקיה נובוסטי", ותיאר בפניו את מזימת רומנוביץ' בפרוטרוט. "הוא אמר, 'אם הם יתפסו אותי, לפחות כולם יידעו למה'", אמר קורולקוב.

ואכן, זמן קצר אחרי פגישתו עם קורולקוב, טרפשקין נעצר. בזמן שישב במעצר סוכני פ-ס-ב פשטו שוב על דירתו. עילת המעצר היתה עבירה ישנה - אחזקת אקדח ללא רשיון - והשופט ביטל את האישום. התובעים פנו לאישומים מהפשיטה הקודמת על דירתו, שבה נשתלו מסמכים מסווגים. במשפט שנערך בדלתיים סגורות טרפשקין נדון לארבע שנים בגין "טיפול בלתי נאות בחומר מסווג" ונשלח למתקן כליאה בטחוני בהרי אוראל.

בהיעדרו, שני הגברים שנשפטו על פיצוצי הבניינים נמצאו אשמים ונידונו למאסרי עולם. לאחר שהכריזה כי התיק נסגר באופן רשמי, הממשלה הורתה לחתום את כל תיקי החקירה בנושא ל-75 שנה.

בלדה לנאיבי

השאלה האחרונה שלי למיכאיל טרפשקין נראתה לי מיותרת. עמדנו על המדרכה מחוץ לביתו ושאלתי אותו האם, לנוכח 15 השנים האחרונות, היה נוהג אחרת.

במקום להשיב, טרפשקין פלט צחוק קצר. "כן", הוא אמר, "הייתי נוהג אחרת. אני מבין כעת שאחד החסרונות שלי הוא שאני בוטח יותר מדי. תמיד חשבתי שהבעיות היו קשורות רק לכמה אנשים רעים, לא למערכת עצמה. אפילו כשהייתי בכלא, אף פעם לא האמנתי שייתכן שפוטין עומד מאחורי זה. תמיד האמנתי שברגע שזה ייוודע לו, אני אשוחרר מיד". חיוכו של טרפשקין נמוג. הוא משך באיטיות בכתפיו החסונות. "נאיביות מסוימת, אני מניח, שהובילה לטעויות".

לא הייתי לגמרי משוכנע בכך. מעבר לנאיביות, חשדתי שה"חיסרון" שלו נבע למעשה מתחושת נאמנות מיושנת. בפגישתנו הראשונה טרפשקין נתן לי עותק של קורות החיים הרשמיים שלו, והדבר הראשון שקלטתי היה החשיבות שנתן לאותות הרבים והציונים לשבח שקיבל במהלך השנים שבהן עבד בשירות המדינה: כמומחה בצי, כקצין בק-ג-ב, כחוקר בפ-ס-ב. מוזר או משונה ככל שזה יישמע, הוא עדיין היה מאמין אמיתי. איך ניתן להסביר אחרת את השנים שבהן תפקד כחוקר הבונה בדקדקנות תיקים נגד ארגוני פשע מאורגן או פקידי ממשל מושחתים, ומסרב בעיקשות לקבל את העובדה שברוסיה החדשה, הגנבים הם אלו שניהלו את ההצגה?

אפילו שינוי מקום הפגישה שלנו אל המדרכה שבחוץ העיד על עיקשותו של טרפשקין; אשתו, שחזרה הביתה מוקדם מהצפוי, התרגזה כשמצאה אותו משוחח עם עיתונאי מערבי וסילקה את שנינו מהבית. "מה אפשר לעשות?" לחש טרפשקין כשנמלטנו.

אבל אולי המתח של אשתו באותו יום, ה-25 בספטמבר 2008, נבע ממשהו אחר. באותו אחר צהריים טרפשקין נסע העירה להפגין עם תומכיו בכיכר פושקין ולדרוש חקירה חדשה בנושא הפיצוצים. "תבוא", הוא אמר בחיוך הרגיל שלו. "זה יכול להיות מעניין".

בשנים שחלפו מאז שטרפשקין נשלח לכלא חלו שינויים רבים ברוסיה, אבל לא מבשרי טובות. במארס 2004 פוטין נבחר לנשיאות בשנית כשזכה ב-71 אחוז מהקולות, וניצל את כוחו כדי להגביל עוד יותר את החופש הפוליטי וחופש העיתונות. באוקטובר 2006 אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית רוסייה שחקרה את הקשר שבין הפ-ס-ב לבין "טרוריסטים" צ'צ'נים, נורתה למוות במעלית ביתה במוסקווה. ליטוויננקו נרצח חודש אחריה.

אבל הדבר המייאש מכל הוא שנראה כי הציבור הרוסי לא מוצא בכל זה סיבה לדאגה. במקום זאת, לנוכח הפריחה הכלכלית שמקורה בסחר בנפט, רוב הציבור מרוצה מהתדמית הקשוחה של פוטין, מהעמדה הלוחמנית שהציג כלפי העולם, מאותו ניחוח של כוח-על שנישא עמו. הדימוי הזה לא נפגע במאי 2008 כשפוטין, שהחוקה מנעה ממנו כהונה שלישית כנשיא (למרות שהמשיך לכהן כראש ממשלה), העניק את רסן השלטון ליורש אותו בחר בעצמו, דמיטרי מדוודב. אפילו המעורבות של רוסיה במלחמה בדרום אוסטיה באוגוסט 2008, מעשה שהמערב גינה נמרצות, הביאה לפרץ חדש של גאווה לאומית רוסית.

לא מפתיע, אם כך, שההפגנה בכיכר פושקין היתה אומללה למדי. עשרות בודדות של אנשים עמדו בדממה על המדרכה ואחזו בשלטים או בתמונות דהויות של הרוגי הפיצוצים. על החבורה הקטנה צפו שמונה שוטרים במדים. מתוך ההמון הרב שחלף במקום בשעת העומס, רק מעטים העיפו במפגינים מבט נוסף.

כשצפיתי בטרפשקין באותו ערב היה נראה שאולי יש דרך להבין מדוע מישהו כמוהו עדיין בחיים. חלק מהעניין, ללא ספק, הוא שטרפשקין תמיד נמנע מלהפנות אצבע מאשימה ישירות כלפי פוטין או כל אחד אחר בקשר לפיצוצי הבניינים. זה הולם את הלך רוחו כחוקר פלילי: אפשר להאשים רק על סמך עובדות, על סמך מה שניתן להוכיח.

אבל חלק נוסף בכך הוא התמקדותו בחקר פיצוצי הבניינים. ליטוויננקו ופוליטקובסקיה הטילו האשמות נגד חברים רבים כל כך במעגל השלטון הרוסי עד שהעניקו לאויביהם יתרון מספרי. במקרה של טרפשקין - זה רק עניין פיצוץ הבניינים, ואם הוא יירצח, כל אחד ברוסיה יידע למה. כל עוד שהאחראים לפיצוצים בטוחים שקברו היטב את העבר, טרפשקין בטוח למדי. כשההמון מתחיל לקחת את העלונים שהוא מחלק בהפגנות, הסכנה לחייו גוברת.

אבל זה לא התרחש ביום ההוא בכיכר פושקין. ההמונים עדיין האמינו באמת ובתמים ברנסנס הרוסי וחלפו על פניו של טרפשקין בדרכם לרכבת התחתית והביתה, מיהרו לעבר העתיד המזהיר ששליטם הבטיח להם.

תרגום: מיכל וורגפט

• חזרה לדף הראשי של סיכום שנת 2000




ולדימיר פוטין על הסוס בחופשתו בדרום סיביר השנה. נראה כי כל מי שיצא נגד גרסת הממשלה בנוגע לפיגועים בספטמבר 99' מסרב לדבר, מתכחש להצהרותיו הקודמות או מת


פוטין בנופש. האם רוסיה מצאה את מלאך הנקם שלה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו