בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום העשור | ההתנקשות בבנזיר בוטו - סופה של תקופה

האם הרצח של בנזיר בוטו הוא האירוע המשמעותי ביותר במאה הנוכחית?

תגובות

מוחמד איקבאל, משוררה הלאומי של פקיסטן, קבע במאמר יפה ש"פרופורציה היא אידיאל יווני - האידיאל של האיסלאם הוא האינסוף". איקבאל גם היה זה שהצביע על כך שבמזרח השירה היתה לעתים כלי מקובל יותר לפיתוח שיטות מחשבה מאשר במערב. תולדותיה של משפחת בוטו, במידה מסוימת, הן הוכחה לצדקתו.

אחד מאבותיה של בנזיר בוטו, שהיתה פעמיים ראש ממשלת פקיסטן ושנרצחה בדצמבר 2007, היה הצעיר שבכל הנציגים לאסיפה המחוקקת הכללית הראשונה של הודו הבריטית ב-1927. שש שנים אחר כך, הוא מת בנסיבות מסתוריות. אחיו העמיד את עצמו לבחירה באותו מחוז, וזכה. הוא המשיך לכהן כנציג נבחר עד שהעביר את הזכות להיבחר באותו מחוז לזולפיקאר עלי בוטו, אביה של בנזיר.

בוטו הקים את מפלגת העם הפקיסטנית, המפלגה הגדולה במדינה, והנהיג אותה לשלטון תחת הסיסמה: "הדת שלנו איסלאם, הפוליטיקה שלנו דמוקרטיה, הכלכלה שלנו סוציאליזם, הכוח לעם". בוטו כיהן תחילה כנשיא ובאמצע שנות השבעים היה במשך ארבע שנים ראש ממשלה. ב-1977 הוא הודח בהפיכה צבאית, והטרגדיה של משפחת בוטו התחילה להתגלגל בקצב. בוטו הואשם בכך שקשר קשר לרצוח יריב פוליטי; מי שנרצח בטעות היה אביו של היריב. במשפט ראווה הורשע בוטו ונידון למוות. מאמצי שכנוע בינלאומיים כשלו וראש ממשלת פקיסטן לשעבר הוצא להורג, בנוכחות בתו בנזיר.

שמונה שנים אחרי מות האב נהרג אחיה של בנזיר, שאנאוואז, בנסיבות מסתוריות בצרפת. כעבור 11 שנים רצחו שוטרים ביריות את אחיה השני, מיר מוטזה, שמתח ביקורת חריפה על גילויי השחיתות שליוו את ממשלה השני של בנזיר ובעיקר את השחיתות של בעלה (אסיף עלי זרדרי, נשיאה הנוכחי של פקיסטן). פרופורציה? כפי שאיקבאל היטיב להבחין, זה לא האידיאל המקומי.

הטרגדיה האישית של בנזיר בוטו - שכללה בילוי בתאי כלא במדבר, שנים בגלות, משפטי ראווה, מעצרי בית ועוד - גרמה לכך שמותה בהתנקשות נתפס תחילה יותר כאקט פואטי מאשר כאקט פוליטי. זה הרי היה מוות ידוע מראש. ובכל זאת, מותה - שבועיים לפני הבחירות - נתפס גם כסופה של תקופה. השאלה היא: איזו תקופה? פרשנים, בעיקר כאלה שעקבו מקרוב אחרי מעשי השחיתות שלה ושל בעלה, ראו במותה את סוף עידן המיוחסים בפוליטיקה הפקיסטנית. משפחת בוטו היא משפחה סינדית (סינד הוא המחוז הדרומי-מערבי העשיר של פקיסטן) שהשתייכה לאצולה המקומית עוד מזמן השלטון הבריטי. האצולה הזאת שלטה בפוליטיקה הפקיסטנית והכתיבה אותה, כשהיא מתייחסת אל מיליוני הפליטים המוסלמים שזרמו מהודו בזמן החלוקה (1947) כאל אזרחים מדרג שלישי.

הביקורת שהוטחה בבוטו, כמו גם באביה, היתה שנטייתם הטבעית לשתף פעולה עם המערב גבלה בהפקרת האינטרסים של פקיסטן והפקיסטנים. הביקורת הנגדית, זו שמושמעת כלפי צדה השני של המפה הפוליטית, היא שהאופן שבו השלטון מצייר את הודו כיריבה הנצחית של פקיסטן מוביל בהכרח להקצנה איסלאמית. שכן, ככל שהדבקות באיסלאם גדולה ומיליטנטית יותר, כך הנכונות למלחמה בהודו ולהשלמה עם הקורבנות שהיא מחייבת גדולה יותר. שלטונות הביטחון עסוקים בהקצנת עמדות (הסוגיות העיקריות הן קשמיר ולאדאק) כדי להקשיח את הקו האנטי-הודי, כל סימן של מתינות נתפס כבוגדנות פרו-הודית, וכתוצאה מכך הקיצונים משגשגים והמיליטנטיות עולה כפורחת.

ההנחה שרווחה ערב ההתנקשות בבנזיר בוטו היתה שהיא היחידה שמסוגלת לעצור את התהליך. לכל הפחות, זו היתה הנחתו של מוסטפה אבו אל-יאזיד, מראשי אל-קאעדה, שמיהר לקחת אחריות על הפעולה ולטעון ש"בוטו היתה הנכס האמריקאי החשוב ביותר". בשנתיים שחלפו מאז התברר שוב שבחלק הזה של העולם, אל-קאעדה הוא הפרשן המוסמך ביותר. הנטייה לאיסלאמיזציה מיליטנטית של פקיסטן הקצינה והצעדים האחרונים של ברק אובמה (משלוח 30 אלף חיילים נוספים לאפגניסטן) נועדו להשיג לא רק הצלחות באפגניסטן אלא גם לעצור את ה"אפגניזציה" של שכנתה מדרום.

בפוליטיקה הפקיסטנית אין כרגע דמות בולטת שמייצגת במחויבות אמיתית את העמדות שאותן ייצגה משפחת בוטו לדורותיה. אבל כדאי להקשיב שוב למוחמד איקבאל, מי שלפעמים נדמה כאילו חזה לא רק את פקיסטן אלא גם את תלאותיה, שקבע: "מהות התאוחיד (המונותאיזם האיסלאמי) היא שוויון, סולידריות וחירות". כל הבנה אחרת של התאוחיד, הזהיר איקבאל, עלולה לדרדר את המדינה המוסלמית שעליה חלם אל גורל נורא: להפוך אותה לבת דמותן של מדינות הלאום המערביות. והוא כתב את זה, אם הכתובת על הקיר לא בהירה מספיק, במחצית השנייה של שנות השלושים.

חזרה לדף הראשי של סיכום שנת 2007




בנזיר בוטו. הנכס האמריקאי החשוב ביותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו