בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבר יהודי, ציוני, אשכנזי

למי שמרגיש שנוסח ההמנון לא מדבר אליו, יש עסק עם החוק

תגובות

"כל עוד בלבב פנימה / נפש יהודי הומייה / ולפאתי מזרח קדימה / עין לציון צופייה / עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה בת שנות אלפיים / להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים".

בחמש השנים האחרונות, ההמנון של מדינת ישראל הוא "התקווה". מלים: על פי "תקוותנו" מאת נפתלי הרץ אימבר (1884). לחן: שמואל כהן (1886). הלחן הוא עירוב של הזמר העממי הרומני "עגלת השוורים" עם וריאציה מהפרק "מולדבה" (הקרוי גם "ולטאבה"), מתוך "מולדתי" של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה. עד סוף 2004 היה "התקווה" ההמנון של התנועה הציונית בלבד. ב-1903 שרו אותו בסיום הקונגרס הציוני השישי בבאזל, והוא הוכתר רשמית כהמנון התנועה בקונגרס ה-18 ב-1933. בטעות נחשב יותר מ-56 שנים כהמנון ישראל הרשמי.

השיר המקורי של אימבר, "תקוותנו", מנה עשרה בתים. שמונת הראשונים מתחילים במלות התנאי "כל עוד", והפזמון החוזר אומר שאם הנפש הומייה, אם מי הירדן זורמים, אם דמעות טהורות נוזלות - אז "עוד לא אבדה תקוותנו". בבית הראשון שונתה מלה אחת: במקור הופיע "עינו" במקום "עין". מהפזמון נשארו רק חמש מלים. אימבר כתב: "עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה הנושנה / לשוב לארץ אבותינו / העיר בה דוד חנה". האחראי לשינוי, שנערך ב-1905, הוא המורה י.ל. מטמן כהן מראשון לציון. אימבר, אם כן, כלל לא כתב "להיות עם חופשי בארצנו".

38 חברי כנסת תמכו בהצעה שקבעה את ההמנון הציוני כהמנון הלאומי. בחוק מופיע גם נוסחו הרשמי של ההמנון, כך שכל שינוי במלים ידרוש הליך חקיקתי. רק שמונה התנגדו. כמה ח"כים סיפרו לכתב הכנסת של "הארץ", שחר אילן, שכלל לא ידעו על קיום ההצבעה ההיסטורית. את החוק יזם ח"כ מיכאל נודלמן, אז בסיעת "האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו".

"ברוסיה", הסביר נודלמן ל"הארץ", "כשהיו שומעים את ההמנון, הלב של כל יהודי קפץ". בזמן עבר הוא השתמש, שהרי אפילו יהודי ברית המועצות לשעבר כבר לא נזקקו לתקווה כדי להיות חופשיים בארץ ציון, וכמותם כל יהודי העולם (להוציא, כנראה, את יהדות צפון קוריאה).

העובדה שההמנון עוסק בנפשם של יהודים בלבד, ומותיר בחוץ יותר ממיליון אזרחים מוסלמים, נוצרים ודרוזים, לא הטרידה את המחוקק גם באמצע העשור הראשון לשנות האלפיים. כך גם העובדה שיהודים רבים, חרדים ושאינם חרדים, מתנגדים לחזון הציוני, או אינם מזדהים איתו, או פשוט סבורים כי פג תוקפו.

טענה נוספת, המגובה היטב במשפט "ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופייה", כמעט לא נשמעה: זהו המנון אשכנזי, המביט אל ארץ ציון וירושלים ממערב. מעיראק ופרס הרי מביטים אל ציון מערבה, מתימן - צפונה, וקשה להניח שאימבר חשב על המרוקאים כשכתב את השורה. גם המנגינה אשכנזית. היא מותאמת להגייה האשכנזית של המלים: אפילו המלה "מזרח" מושרת במלעיל, ולא במלרע כנהוג כיום בישראל. יש הסבורים כי בכותבו "עוד לא אבדה תקוותנו", הושפע אימבר משורת הפתיחה של המנון אחר: "עוד לא אבדה פולניה". אכן כך, פולניה חיה ובועטת אפילו בהמנון ישראל.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו