שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלון אלטרס
אלון אלטרס

הקומדיה האלוהית: התופת, טור הטוהר, העדן דנטה אליגיירי. תירגם מאיטלקית: אריה סתיו. הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א' (התופת) 488 עמ', כרך ב' (טור הטוהר) 404 עמ', כרך ג' (העדן) 423 עמ', 288 שקלים (96 שקלים כל כרך)

"הקומדיה האלוהית", יצירתו של דנטה אליגיירי (1265-1321), היא השירה הגדולה ביותר שנכתבה בתרבות המערב; קשה להגזים בחשיבות מסעו של המשורר בן פירנצה בממלכת המתים, מן הגיהנום ועד גן העדן. דנטה פוגש במסעו עולם ומלואו: חוטאים וקדושים, דמויות מיתולוגיות, נביאים, אפילו את אדם הראשון - אך גם חברים ובני אדם פשוטים שהכיר בחייו. הוא משוחח איתם, שואל ועונה, ומקיים עמם דיאלוג לאורך שלושת הספרים. יש מי שרואה בדנטה אליגיירי את ראשון המודרניסטים, אף שחי בשלהי ימי הביניים; התואר הזה אכן יאה לו, ולו בשל כפל התפקידים שיש לו ב"קומדיה האלוהית": הוא גם המחבר וגם גיבור היצירה, ולכך אין תקדים בשום אפוס מערבי שנכתב לפניו. חידוש נוסף הוא העובדה שדנטה ברא את השפה הספרותית שבה כתב את "הקומדיה האלוהית": הוא עשה שימוש בעיקר בשפה מדוברת, מכיוון שרצה לכתוב יצירה גדולה בשפה "שגם נשים יכולות לקרוא אותה"; לכן בחר בניב הפיורנטיני של זמנו כבסיס הלשוני ליצירתו, והפך אותה למה שמכונה volgare illustre, כלומר לשון עממית נשגבת.

שפת התרבות הגבוהה באיטליה של שלהי ימי הביניים היתה הלטינית, שבה נכתבו היצירות החשובות בתחום הפילוסופיה, התיאולוגיה והעיון בכלל; אמנם, שירה לירית (אך לא אפוס) נכתבה בדיאלקט עוד לפני דנטה: כבר במאה ה-11 כתבו משוררים בסיציליה בדיאלקט, וגם בטוסקנה עשו זאת יוצרים בני חוגו של דנטה, שהבולט בהם היה גווידו קוולקנטי - אך איש מהם לא העלה על דעתו לכתוב יצירה אפית בדיאלקט.

מכיוון שהוא היה הראשון שעשה זאת, היה עליו לפתור בעצמו את הבעיות שהתעוררו מכך - מתוך מה שהוא עצמו ידע על הניב של עירו ועל ניבים איטלקיים אחרים, מתוך מה שידע על התרבות האנושית עד זמנו.

הסופר האיטלקי איטלו קלווינו כינה את "הקומדיה האלוהית" יצירה "אנציקלופדית"; ואכן, יש בה פילוסופיה, תיאולוגיה, קוסמולוגיה, פואטיקה וגם פסיכולוגיה. דנטה גם לא מתעלם מיצירות אפיות כמו "האיליאדה" ו"האודיסיאה" להומרוס או "אינאיס" של וירגיליוס, המשמש כמדריכו בחלק גדול של המסע המרתק במחוזות החיים שלאחר המוות. בספרו "מימזיס" (מוסד ביאליק תשי"ח; תירגם: ברוך קרוא) כותב אריך אאורבך כי ממלכת המוות שברא המשורר האיטלקי היא ממלכת חיים - ולמעשה היא המשך ישיר של גורל האדם בחייו.

כך, בקנטו החמישי של "התופת", על אהבתם של פרנצ'סקה ופאולו, וכך אף בקנטו העשירי (שאותו מנתח גם אאורבך, ודבריו מובאים במבוא למהדורה זו), שבו הוא פוגש את אביו של גווידו קוולקנטי, משורר וידיד קרוב, המתעניין בעיקר בגורל בנו.

דנטה החי מתעניין במתים, בעוד שהמתים בני שיחו מתעניינים בחיים. דנטה רואה באפוסים העתיקים הללו דוגמה ומופת, אך בה-בעת הוא מבקש לכתוב יצירה שלא נכתבה כמוה מעולם. הוא עצמו אומר זאת כאשר הוא מבטיח לביאטריצ'ה, אהובתו האמיתית ואף המיתולוגית, שיכתוב עליה יצירה "שלא נכתבה על שום אשה".

מתוך כך, קל להבין את הזיקה שחשו יוצרים כמו ט"ס אליוט, עזרא פאונד, ג'יימס ג'ויס ופייר פאולו פזוליני ל"קומדיה האלוהית"; אליוט אומר במסתו על דנטה שאין צורך לדעת איטלקית על בוריה כדי ליהנות מן הקריאה הראשונית ב"קומדיה האלוהית", ומספר שהוא עצמו החל לקרוא בה לפני שידע איטלקית לעומקה. אין זה מקרה שהמוסיקה שאליוט בחר ל"ארץ השממה" עשויה אף היא משילוב דנטאי מובהק בין גבוה לנמוך, בין ציטוטים מתרבויות שונות, מלשונות רחוקות זו מזו. עזרא פאונד חיבר יצירה רחבת היקף בשם "קנטוס", החייבת לדנטה חוב פואטי עמוק. די להציץ בדפי הקנטוס כדי לראות, ולו גרפית, את ההטרוגניות של החומרים הלשוניים שבהם המשורר הפשיסט, מעריצם של דנטה וקוולקנטי, עשה שימוש.

והנה, למרות עושרה של "הקומדיה האלוהית" והשפעתה העצומה על תרבות המערב, קשה למצוא בספרות העברית השפעות של דנטה או התייחסויות אליו, ולא רבים המשוררים או הסופרים העבריים שמקיימים דיאלוג עם המחוזות הפואטיים-תיאולוגיים הללו. ביצירתו של מאיר ויזלטיר אפשר למצוא אזכורים ברורים לדנטה; גם אצל יהושע קנז, בעיקר ברומן "בדרך אל החתולים" (עם עובד, 1991), אפשר למצוא זיקות דקות אליו. אך ככלל, היצירה הקתולית הזאת - ואולי זוהי הסיבה לחוסר הדיאלוג - נותרה מחוץ לתחומה של הספרות העברית. אפילו לאה גולדברג, אוהבת גדולה של ספרות איטליה, בחרה לתרגם את הסונטים של פרנצ'סקו פטרארקה לגבירה לאורה, אך משכה ידיה מיצירתו של דנטה.

ולא שלא נעשו בעבר ניסיונות לתרגם את "הקומדיה האלוהית"; עמנואל אולסוונגר העמיד לפני עשרות שנים תרגום מלא של היצירה, שבו ניסה לשמור על הפרוזודיה והמוסיקה של דנטה למרות הקושי המתחייב מטבען השונה של האיטלקית והעברית. התוצאה היתה תרגום "נאמן", אשר עם השנים נהפך לבלתי קריא בעיני רוב הקוראים הישראלים בגלל הלשון הגבוהה, סד המשקל והפרוזודיה הסבוכה. כל אלה יצרו לשון מלאכותית שנראה כי נוצרה במיוחד לצורך תרגומם של שלושת הכרכים האלה. גם זאב ז'בוטינסקי שלח ידו בתרגום חלק קטן מן היצירה, וכך גם משה הנעמי (זינגר).

אריה סתיו, מתרגמה של מהדורה זו, מודע לכל התקדימים הללו. במבוא ל"התופת" הוא מסביר את אסטרטגיית התרגום שלו, והיא אכן ממצה את מלאכת התרגום שלו: "הנה כי כן, המגמה הרווחת בתרגומי 'הקומדיה האלוהית' במאה השנים האחרונות היא להקל על המתרגם, וביתר שאת על הקורא, על ידי פשרה - לעתים מרחיקת לכת - בתחום הפרוזודי, קרי: ויתור על אילוצי המבנה הפיוטי של שפת המקור לטובת שפת היעד" ("התופת", עמ' 79).

אלא שבשם עיקרון זה נוטל לעצמו סתיו חירות יתרה ביחס למקור האיטלקי; לעתים הוא אף "עורך" את דנטה, מוסיף מלה, מחסיר אחרת, מחזק את האמירה של דנטה ועוד. לדוגמה, בקנטו החמישי (שורה 80), כותב דנטה: "O anime affannate", ומתכוון לרוחות האוהבים פאולו ופרנצ'סקה, המותשים מטלטולי הסערה. affannato משמעו יגע, מותש, ולא כפי שתירגם סתיו - "רוחות יגון וסבל".

בהמשך הקנטו (שורה 130) כותב דנטה על שני האוהבים: "soli / eravamo e senza alcun sospetto"; משמעות השורות האלה היא: "לבדנו היינו, ובכלום לא חשדנו" - ולא "לא חששנו ממלכודת", כפי שכותב סתיו. ואכן, לא מדובר כאן במלכודת אלא בחשד, חשד כפול: שני האוהבים אינם חושדים שאורבת להם סכנה כלשהי, ואף אינם חושדים שהספר שהם קוראים על אהבת לנסלוט לג'ינוורה, כלומר המלים, יבעירו בהם את התשוקה הגופנית.

בקנטו 26 ב"התופת" (שהיה אהוב על פרימו לוי ומוזכר בספרו "הזהו אדם?") פוגש אליגיירי את אודיסאוס, והגיבור המיתולוגי מדגיש באוזניו את תאוותו לידע. והוא אומר שם בפשטות (בתרגומי): "לא אהבת הבן ולא החמלה על אב זקן". סתיו מתעקש לבאר: "אף לא האהבה לטלמכוס בני,/ אף לא חמלת הבן למולידי לארטס" (שורות 94-95). תופעות אלה חוזרות על עצמן פעמים רבות בכל שלושת הכרכים.

ג'נפראנקו קונטיני, הנחשב לגדול חוקרי דנטה במאה ה-20 (סתיו מתייחס אליו במבואותיו רק בהערת שוליים קטנה אחת), עומד במחקריו על החשיבות שיש ללשונו ההטרוגנית של דנטה. הוא מראה במסותיו הקלאסיות כיצד דנטה עיצב את לשון יצירתו, כשהוא משלב לשון נשגבת עם לשון נמוכה ומדוברת, כיצד תירגם מן הלטינית לדיאלקט, כיצד שילב פרובנסלית ואיטלקית באותו קנטו עצמו, ואף ציטט שורות משיריו המוקדמים.

ההטרוגניות הזאת, שמלווה כאמור את המסע ב"התופת", "טור הטוהר" ו"העדן", נעדרת כליל מתרגומו של אריה סתיו. קשה לראות בנוסח העברי הזה את הגיאולוגיה הלשונית שאליה התייחסתי קודם לכן. בלבושו העברי החדש דנטה אליגיירי הוא משורר כמעט מונוטוני.

הנה דוגמה: בקנטו ה-26 של "טור הטוהר" פוגש דנטה במשורר הפרובנסלי הדגול ארנו דניאל, וכמחווה לשירתו וללשונו הוא כותב בסוף הקנטו שורות שיר בפרובנסלית. השירה הפרובנסלית מאוד השפיעה עליו והוא אינו מנסה להסתיר זאת גם במחוזות המוות, וכך, ברגישותו הלשונית, הוא מסלק את הדיאלקט הטוסקני - דיאלקט האם שלו - מפני לשון השירה של המשורר שקדם לו. סתיו אינו מזכה את המחווה של דנטה במאמץ תרגומי כלשהו, והקורא כלל אינו מודע לדיאלוג שבין שני המשוררים. פתרון נועז למדי שאפשר היה להציע במקרה זה הוא תרגומן של השורות הפרובנסליות ללשון קרובה לעברית, למשל לארמית. הקירבה בין שתי הלשונות השמיות הללו בהחלט יכולה לשמש אנלוגיה מתאימה לקירבה שבין הפרובנסלית של דניאל לטוסקנית הנשגבת של דנטה.

אפשר לסכם ולומר כי תרגומו של אריה סתיו לא יוליד את הדיאלוג המיוחל בין "הקומדיה האלוהית" לבין הספרות העברית; אמנם אינני מטיל ספק באהבתו ליצירה שתירגם, אך הכרכים שהעמיד לרשותנו לוקים בחסר. לליקויים בתרגום עצמו חברה גם הבחירה התמוהה של סתיו לצרף, לצד חוקרים חשובים כמו בנדטו קרוצ'ה ואאורבך, מבואות פרי עטו - אך להתעלם כליל מקונטיני, שנחשב, כאמור, לגדול חוקרי דנטה במאה ה-20.

יתר על כן, התרגום לא עבר תחת ידיהם של עורך מדעי או יועץ מדעי; תמוה שהוצאת הקיבוץ המאוחד, שיש לה קשרים עם חוקרים רציניים רבים וגם עם מתרגמים מנוסים מאיטלקית, לא העבירה את המפעל התרגומי הזה, שיצא בשמה, בקרה כלשהי. ואולי גם העובדה שבישראל אין עניין אקדמי בדנטה וביצירתו תרמה לכך שתרגומו של סתיו הגיע כפי שהוא אל חנויות הספרים.

ספרו של אלון אלטרס "זה הילד שלנו" יראה אור בקרוב בהוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ