שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שהם סמיט
שהם סמיט

ניקולא הקטן סיפורים שלא ראו אור

רנה גוסיני, ז'אן-זאק סמפה. תירגמה מצרפתית: מיכל אסייג. הוצאת כתר, 140 עמ', 64 שקלים

ניקולא הקטן

רנה גוסיני, ז'אן-זאק סמפה. תירגמה מצרפתית: מיכל פז-קלפ. הוצאת כנרת, 159 עמ', 69 שקלים

משאל שנערך לפני שנים אחדות בצרפת העלה כי "ניקולא הקטן" (Le petit Nicolas) הוא הספר האהוב ביותר על הצרפתים - אהוב אף יותר מ"הנסיך הקטן". לכאורה זהו ממצא מפתיע - בהתחשב במעמדו הקאנוני של "הנסיך הקטן" ובהשפעתו על התרבות הפופולרית; הרי גם מי שלא קרא, אם תבקשו ממנו לצייר לכם כבשה, יידע למה כוונתכם. אז בכל זאת אפשר להסביר מדוע התחבב כל כך "ניקולא הקטן" על ילדים ומבוגרים?

"ניקולא הקטן" (1959), שלא כ"נסיך הקטן" או כטקסטים אחרים של ספרות הילדים הנחשבים לטקסטים אמביוולנטיים, הינו טקסט נגיש - רעיונית ולשונית. הוא כמעט ואינו מצריך מפתחות פרשניים (האירוניה שלו נקלטת גם על ידי ילדים), הוא אינו מציע לקורא המבוגר משל פילוסופי/פסיכולוגי/חברתי במסווה של סיפור-ילדים, ומעל לכל גיבורו אינו נסיך, מושלם, צדקן (ובודד) המביט בעולם המבוגרים האכזרי בפליאה מפולבלת עיניים, אלא ילד - תלמיד בינוני, אחד בחבורת ילדים - המשקיף על המציאות היומיומית הסובבת אותו בבית הספר ובבית, ומתאר אותה ללא כחל וסרק בלשונו הלא-תקנית (לאמור, לא נכנעת לכללי הממסד); שפה שנחשבה למהפכנית בשעתה.

לצעירים מזמנים הסיפורונים שכתב רנה גוסיני (מחבר "אסטריקס") בהתבסס על ילדותו של שותפו ליצירה, המאייר הנודע סמפה, הרפתקאות משעשעות והזדהות עם דמותו הכובשת, הבלתי-אמצעית, של ניקולא, ועם חבריו הסטריאוטיפיים במתכוון: אלססט השמן, קלוטר התלמיד הכי גרוע, אוד החזק, ז'ופרואה העשיר, אניאן הפוצי-מוצי של המורה. גלריית הדמויות הזאת היא נגזרת בלתי-נמנעת של מבנה הכיתה בחינוך הפורמלי, ועל כן מדברת אל לב כל בוגר מערכת חינוך שכזאת, המזוהה, זיהוי אוטומטי כמעט, עם מושג ה"ילדות". מבוגרים, אם כן, מוצאים ב"ניקולא" ילדות אוניברסלית שהינה מקור לגעגוע נוסטלגי מתוק, וכאיזון למתיקות (ובכך מבחינים גם הקוראים הצעירים) את חריפותו של מבט ביקורתי-אירוני. הדיבור הכאילו-תמים של המספר הוא תכסיס ספרותי גאוני ופשוט: מטוס נייר רוחף בחן אירוני מעל קתדרת החינוך הצרפתי והבורגנות בכלל.

הראשון בסדרת סיפורי ניקולא, "ניקולא הקטן", יצא לאור בלבוש עברי חדש לפני כשנתיים בהוצאת כנרת, בתרגומה העדכני היפה של מיכל פז-קלפ (קדם לו תרגום חלוצי של אביטל ענבר מ-1988), ומשדר את היותו ספר קלאסי הפונה אל שני קהלי היעד השונים. כריכתו האקווארלית (ניקולא קטנטן צועד משפריץ בצד הכביש) מצטיינת בעיצוב נקי הקורץ לספרים "מפעם". עמודיו הפנימיים, הצהבהבים, מעוצבים בהקפדה יתרה ותוך שמירת האיזון העדין בין הטקסט של גוסיני לאיורי הקו הקריקטוריים של סמפה. הסיפורים עצמם מודפסים באות אפרפרה, וללא ניקוד.

בכרך הזה (שהלוואי ובמהרה יהיו לו המשכים) מכונסים 19 סיפורים, אשר במרכז כל אחד מהם "מאורע" בחיי ניקולא: משחק כדורגל, ביקור מפקח בכיתה, קבלת תעודות, מפגש עם ילדה וכו'. הופעתן החוזרת של הדמויות, החזרה המודגשת על שמות הקוד שלהן (השמן, החזק וכו') ועל פעולותיהן (השמן אוכל, החזק מרביץ, העשיר מתרברב בעושרו) היא אמצעי סגנוני מרכזי בפואטיקה של גוסיני (מקורה בפרסומם של הסיפורים בתחילה כרשימות בעיתון); היא מאיצה את ההיכרות בין הקורא לדמויות, יוצרת אינטימיות - ויש לה אפקט הומוריסטי הפועל ביעילות מרבית על הקוראים הצעירים.

לקוראים אלה, כך נראה, מיועדת האסופה החדשה, גדולת האות והמנוקדת "ניקולא הקטן - סיפורים שלא ראו אור", המופיעה ב"סדרה הצעירה" של "כתר" (גם ניקולא אשר על הכריכה גדל לממדי ענק). למעשה, מדובר באסופה ובה 16 סיפורים, מתוך אסופה גדולה הרבה יותר ובה 80 סיפורים, שערכה בתו של גוסיני, אן גוסיני, אשר החליטה לאוורר את מגירותיו של אביה המנוח ולפרסם את אותם סיפורים שהוא ושותפו ליצירה בחרו לגנוז.

מדוע עשתה זאת? בהקדמה המבולבלת, הכתובה - צר לומר - ברשלנות ובחוסר כישרון, נמסרים מספר נימוקים קלושים-רגשניים: "אמי רקמה תוכנית להעניק לציבור הזדמנות חוזרת לפגוש את ניקולא וחבורתו"; "אני עצמי אם לילד ולילדה ובגללם הגיע הזמן לפרסם את האוצרות הללו" (עמ' 8-9).

הסיפורים, יש לומר, אינם גרועים או מביישים את יוצריהם. יש ביניהם סיפורים חביבים מאוד - אלה המספרים על קניית הטלוויזיה, על ביקור חבר ילדות של אבי ניקולא, על אכילה בחדר האוכל של בית הספר - אך יש גם מוצלחים פחות (יחסית) כמו הסיפור הפותח, אשר תחת לתאר, כדרכו של גוסיני, אירוע אחד, מתפזר על פני תקופה ומשרה תחושת חוסר-מיקוד.

חלוקת הקובץ הלא גדול לשני פרקים שרירותיים (לא הצלחתי למצוא קשר בין סיפורי כל פרק) היא החלטה עריכתית תמוהה, המחזקת את הרושם המרושל שמותירים ההקדמה וכן העמודים המוקדשים לביוגרפיות של היוצרים, ומתאפיינים בכתיבה מקוטעת, קופי-פייסטית - ובעיקר כזאת שאינה פונה לילדים. העריכה הגרפית אף היא אינה מוקפדת (דמויותיו של סמפה אינן מקבלות מספיק אוויר סביבן, ובחלקן נראות מוגדלות ומטושטשות).

למרבה המזל, סיפורי הקובץ הם מבחר מתוך מבחר (יודעי-ניקולא מדווחים על תחושת דז'ה-וו) ותירגומה של מיכל אסייג מניח את הדעת, אף אם פחות דיבורי ועסיסי מזה של פז-קלפ (לדוגמה: אניאן, התלמיד הטוב, הוא "הפוצי מוצי של המורה" בתרגום פז-קלפ, ו"החמודי של המורה" בתרגום אסייג).

מיתוג ניקולא מחדש כספר-ילדים הוא מעשה שיש לו פנים לכאן ולכאן; אפשר בהחלט לראות את ההיגיון שבפרסום גרסה עברית מנוקדת של סיפורי ניקולא ולקוות שבזכותה תרחיב היצירה את מעגל קוראיה, אלא שאת זאת מתבקש לעשות לאחר שהיצירה המתורגמת השלמה - כל סיפורי ניקולא - כבר קנתה לה את מקומה על המדף ובתרבות. חשיפת הסיפורים "שלא יצאו לאור" לפני אלה "שכן יצאו", ובוודאי במתכונתה הבעייתית של האסופה שלפנינו, אשר יצאה לאור בהוצאה מתחרה לזו שבידיה זכויות התרגום לסדרת "סיפורי ניקולא" - היא מחטף, מעשה מו"לי לא ג'נטלמני, אך אופייני לעת הזאת.

שהם סמיט היא סופרת ומבקרת ספרות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ