בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללמדנו שלא לפחד למות

מי שיודע מהי מסורת כתיבה ויודע ללעוג למסורת הכתיבה, כלומר לעצמו, יודע מהי מסה. על המסות של מונטיין

תגובות

"כי מהי אמנות, אחרי ככלות הכל, אם לא אימון לקראת הרגע האחד שאחריו אין כלום? לעולם - כלומר, כל עוד אנו קיימים, כל עוד אנו חיים - לא נדע על עצמנו דבר. ידיעותינו על עצמנו יתבררו רק אחרי מותנו".

מישל דה מונטיין, אבי הסוגה הספרותית העילית, המסה, התאמן לקראת מותו. שורותיו של מי שפרש אל בדידות חדר עבודתו מלאות ברעיונות ובאבחנות ובנושאים מנושאים שונים, "עיקרים טפלים", כדבריו, שהרי "אין בנמצא נושא כה נבוב עד שלא יהיה ראוי להימנות עם חיבורים אלה" (עמ' 75). בלשונה של ויסלבה שימבורסקה, שמונטיין היה מצטט מכתביה לו הכירה, אפשר לומר שגם הדבר החשוב במסות אלה אינו חשוב יותר מן הלא חשוב. הרוח מעסיקה את עצמה בכל - מפני שהחיים הם מה שישנו, ובה בעת מפני שהחיים הם מה שאינו - וכך מדמה עצמה למוות: "לימוד והתבוננות מוציאים את נפשנו במידת-מה אל מחוצה לנו ומעסיקים אותה בנפרד מהגוף, ויש בזאת כעין התלמדות במוות והידמות אליו; וגם זאת, שכל החוכמה וכל החשיבה שבעולם מצטמצמות לבסוף לכדי עניין אחד: ללמדנו שלא לפחד למות" (עמ' 113).

דומה שיותר מכל עיקרון סגנוני, צורני או רעיוני, המאפיין את המסה, לב לבה אינו אלא ההכרה באפסותה ובגדולתה של הרוח הלומדת את המוות. אמנויות אחרות, מילוליות ולא מילוליות, בדרך כלל לא עומדות בפיתוי והופכות את הלימוד לקרב - משהו בהן תמיד מנסה לגבור על המוות, לצעוק לעומת הכליה או לחייך אליה את חיוך הבשר, חיוך השואב את ביטחונו ממעשה היד והלב. לא כן המסה, שאין בה מיוהרת הנצח. הכליה היא מושא התבוננותה, והבלות הדיון היא מסקנתה המתבקשת, כי אין לה תכלית זולת ההתלמדות.

בהתלמדות זו, כמובן, יש לעתים יוהרה מסוג אחר; יוהרת הלמדנות. לא פעם נוצר הרושם כי מסאי המכבד את עצמו חייב להיות מסאי יהיר, "אריסטוקרטי". אלא שהוא יהיר מפני שהוא מכבד את קוראו; כל פיסת מידע שמצאה את דרכה אל שורותיו עומדת לרשות נמענו הפוטנציאלי (שהוא תמיד הטוב שבקוראים), וריבוי הציטטות, אזכורי המקורות הקלאסיים (קלאסיקה שהלכה והתרחבה מאז ימיו הרנסנסיים של מונטיין) כמו גם הדיבור על האבות הקדומים - כל אלה אינם מפגן של ידע, ואינם מכירים במושג התהילה. מונטיין, כדברים שכתב עליו יורם ברונובסקי (ב"סקיצה-למסה על המסה"), אכן היה אריסטוקרט, אלא שכתיבתו מיועדת לכולם, שהרי כולם עתידים למות.

זו כתיבה של סיפוק עצמי, סיפוק ממעשה הלימוד, והיא מתייחסת בכובד הראש הראוי להבל; לא כדי להתבשם בו, אלא כדי להצהיר על נביבותן של המלים, ועל קיומם הסימולטני של שני יסודות חשובים, שבדרך כלל אינם מתיישבים זה עם זה. היסוד האחד הוא יסוד השמרנות, היסוד האחר הוא יסוד המהפכנות. מקור השמרנות הוא המסורת - חוכמתם ושנינותם של המתים הגדולים, שבלי הודם המסה היא פוחלץ ספרותי של ציטטות חנוטות - והמהפכנות יסודה בלעג לאותה מסורת עצמה, היכן שהדבר הכרחי. מי שיודע מהי מסורת כתיבה ויודע ללעוג למסורת הכתיבה, כלומר לעצמו, יודע מהי מסה.

וכך כותב המלומד הרנסנסי במסתו "על נביבותן של המלים": "הקשיבו לאנשים המדברים על מטונימיה, מטאפורה, אלגוריה ושאר מונחים דקדוקיים: כלום לא ידמה לכם שהם מתכוונים לאיזו מטבע לשון נדירה וזרה? והרי אלה דיבורים היאים לפטפוטיה של החדרנית שלכם!" (עמ' 362). הרוח הטרודה בענייני עצמה אינה מאמינה בעליונותו של הדיבור שהיא עצמה נזקקת לו. הדיבור הזה אינו אלא כלי מכלי האימון שלה, לקראת רגע מותה.

כך, למשל, אמנות הציטוט, זו שמקוממת לפעמים את אוהבי הדיבור הפשוט והזך, אינה שונה בהרבה מן הטקסים שמונטיין מתאר ביובשנות הארסית האופיינית לו, שבהם יצאו עצמות המנהיג המת או הגיבור המהולל אל הקרב ביחד עם צבאן, בדרך כלל לפי דרישת המת עצמו: "זיזקה... דרש כי לאחר מותו יפשטו את עורו מעליו, ימתחוהו על תוף ויישאוהו עמם בצאתם למלחמה; סבור היה שדבר זה יסייע להוסיף להחזיק ביתרונות שקנה במלחמותיו בהם" (עמ' 40). לקח צבאי חשוב זה הוא עקרון יסוד של הכתיבה המסאית, ולפיו לכל דבר מת קשר טמיר עם החיים.

שושלת הכתיבה המסאית, שמונטיין עומד בראשה, היא לאמיתו של דבר בסיסה הלא מדעי בהכרח של אמנות המלה המודרנית, שהתייאשה מן החיים ומן המוות וממה שביניהם. אין ניצחונות על המוות - אומר מי שנקבר וספר מסותיו בידיו - רק התלמדות לקראתו, ואסור שהתלמדות זו תעוקר מעליצותה, מן האירוניה העצמית שלה ומחדוות הכתיבה. על מי שאינו מכיר בכך ואינו כותב כך, לא כל שכן על מי שמכיר בכך ואינו כותב כך, אומר ידידי המשורר ישראל הר: "הוא מת שלא יודע שהוא מת".

המסות, מאת מישל דה מונטיין, ספר ראשון, תירגמה מצרפתית אביבה ברק (הומי), מבוא מאת נדין קופרטי-צור, הוצאת שוקן, 2007, 460 עמודים



מישל דה מונטיין. כובד הראש הראוי להבל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו