טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעגלי אשמה הולכים ומתרחבים

פרופ' דוד בנקיר, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, כמעט שאינו מוכר בציבור. ספר חדש מקבץ את מאמריו, ומאיר את תרומתו של החוקר שמנסה להראות איך אפילו "איזה שמנדריק אחד" שקיבל מינוי באוניברסיטה הודות לסילוק מרצה יהודי אינו נקי מאשמה

תגובות

למה אנחנו לא מכירים את פרופ' דוד בנקיר? איך זה שאחד מחוקרי השואה הבכירים בישראל, מהכותבים הפוריים והמאתגרים בתחום כל כך מרכזי, כמעט שאינו מוכר מחוץ לאקדמיה? אולי משום שהוא לא מתאים לאף קטגוריה - הוא לא ממניחי היסודות שספריהם נלמדים בתיכון, או שמופיעים מעל הבמה המרכזית בטקס יום השואה; מחקריו ותפישותיו לא נוחים תמיד לעיכול, אבל הוא לא פרובוקטור מקצועי; והוא לא מסמן לעצמו מיתוסים לניפוץ ורץ לקדם את עצמו בתקשורת.

הדוברים הנמרצים של "יד ושם", שם הוא מכהן כראש המכון הבינלאומי לחקר השואה, יודעים שהניסיון לשכנע אותו להתראיין הוא מאבק אבוד מראש. כמות האזכורים שלו בארכיונים מינימלית. אבל כעת החליטו חבריו ותלמידיו שהגיע הזמן לחשוף אותו לציבור. בהוצאת יד ושם ראה עתה אור "היטלר, השואה והחברה הגרמנית - שותפות ומודעות", מקבץ מכתביו שערכו חבריו בהפתעה לרגל יום הולדתו השישים, ושלשום נערך לכבודו מפגש מיוחד ביד ושם.

גם דפדוף ראשוני בספר מגלה כמה הפסידו הקוראים מהשורה - אלה שמתעניינים בשואה אבל נמנעים בדרך כלל מהתעמקות בכתבים אקדמיים - מכך שטרם נחשפו לכתביו. המאמרים הקצרים, שבנקיר בעצמו מתבדח שהעדיף לא להאריך בהם כדי לא להרדים, קריאים להפליא, מגישים פיסות מידע חדשות ומאירים צדדים שלא חשבנו עליהם.

"הוא מאוד מרכזי באקדמיה", אומרת פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב, "אבל בציבור הוא לא מפורסם כמו ישראל גוטמן או יהודה באואר. זה נובע קודם כל מהאופי שלו: הוא לא פרובוקטור ולא מחפש להתבלט. אולי אפילו פחות מדי מחפש. הוא מתרכז בעבודה האקדמית ובמכון. קובץ המאמרים החדש הוא לא סך כל המאמרים, אלא הרבה יותר. כשמקבצים יחד את כל המאמרים, רואים שיש תמה מסודרת, רואים התפתחות ותפישת עולם. בנקיר הוא לא חוקר שואה, אלא חוקר נאציזם. הוא לא כתב על יהודים בגטאות או במחנות. ואצלנו עושים כנסים על השואה, לא על נאציזם".

תליינים מרצון?

בעוד שמרבית החוקרים הישראלים חקרו את השואה מהזווית הטבעית עבורם, מנקודת ראותם של הקורבנות, העדיף בנקיר לנסות להבין מה קרה בצד השני. אבל גם כשהתרכז בגרמנים, לא הסתפק רק בזווית המקובלת יותר של המבצעים בפועל של פעולת ההשמדה או שולחיהם, אלא גם באוכלוסייה הגרמנית הכללית יותר.

בנושא זה, יחד עם עוד כמה חוקרים, מילא בנקיר חלל גדול. בכנס ביד ושם הגדירה זאת פרופ' יפעת וייס, כשנזכרה בימיה כסטודנטית להיסטוריה בהמבורג בשנות השמונים, כך: "חיפשתי משהו שיגשר בעבורי על הפער בין ההיסטוריה שבה עסקתי לבין השלווה של החיים בהמבורג. בנקיר היה מהיחידים שהתייחסו לזה".

"היו נושאים שהמורים שלי לא רצו להתעסק בהם", אומר בנקיר בראיון ל"הארץ" כשהוא משחזר את ימיו כסטודנט באוניברסיטה העברית, "כמו יחס האוכלוסייה הגרמנית למדיניות של היטלר או תחושות הבטן של הציבור. זה היה מאוד טעון. הכל היה טבוע תחת הטראומה של מלחמת העולם השנייה, והגישה היתה שאנחנו לא צריכים לבחון אם היו גרמנים שלא היו כאלה.

"אותי זה עניין, אבל בארץ לא רצו להתייחס לזה, היתה גישה שזאת הבעיה של הגרמנים. אני לעומת זאת חושב שכל דבר שהוא בתחום העשייה האנושית, צריך לעסוק בו. זה כמו שלא אסכים שאוניברסיטה, רק בגלל שהיא אוניברסיטה דתית, לא תתעסק בפרשנויות לא-יהודיות לתנ"ך. לא אסכים שגם בתחום הזה יש דברים שנשאיר רק לגויים ולגרמנים".

אבל מאז שבנקיר החל לעסוק בנושא, כבר נמשכו לתחום הזה חוקרים אחרים, וספר אחד במיוחד, "תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה" מאת דניאל יונה גולדהגן, אף נהפך לרב-מכר עולמי ותורגם גם לעברית. למרות שבביקורת שכתב בשעתו, חלק בנקיר שבחים לגולדהגן על עבודתו, הוא חולק באופן מוחלט על התפישה שעומדת בבסיס הספר.

למרות שספרו של גולדהגן יצא לאור לפני עשור, חשוב לבנקיר להתייחס אליו מכיוון שתפישתו השתרשה היטב בתודעה הציבורית, וגם היהודית, ולפיה בנפש האומה הגרמנית היתה האנטישמיות הרצחנית מבוססת משנות דור. "אצל גולדהגן יש 60 מיליון גרמנים שפשוט חיפשו להרוג יהודים, והיטלר נתן להם את ההזדמנות.

"הטענה של גולדהגן מאוד חד-משמעית, אבל באקדמיה אי אפשר לכתוב כל טענה. את המידע שהוא מביא אפשר לפרש גם בדרכים אחרות. התפישה שלפיה כל הגרמנים היו מנוולים התאימה לכתיבה של לפני שישים שנה, אבל איש מדע לא יכול לקחת דעות שמסתובבות בציבור בגלל הטראומות על מה שעשו לנו, ולהפוך את זה לעובדה היסטורית.

"הגישה שכל הגרמנים היו רוצחים היתה במקור של האנגלים, כי הגרמנים הפציצו אותם והרגו אלפים, ולכן אמרו שכולם רוצחים, כמו שבשדרות שיורים עליהם קסאמים יגידו היום שכל הפלשתינאים רוצחים. זו גישה של ימי מלחמה והעדר גישה ביקורתית. אם נלך בגישה של גולדהגן, חייבים להסביר איך זה שב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון, הוא לא קיבל אפילו 51% מהקולות, אלא רק 37%. חייבים להסביר איך 60% שלא היו נאצים נהפכו לזוללי יהודים".

ומי שקיבל בית

אסור להבין מזה שבנקיר עושה במחקרו הנחות לגרמנים, הוא רק מעדיף לראות את הדברים באופן מורכב יותר. הוא לא פוטר את החברה הגרמנית מאשמה. בספריו הוא משתמש במחקרי דעת קהל שנעשו בגרמניה בשנות המלחמה, אבל גם במקורות מלפני השואה ואחריה, כדי להראות שהאנטישמיות היתה קיימת לא רק בחוגי הנאצים ואוהדיהם, אלא אפילו בקרב מתנגדיהם השונים. גם לאחר המלחמה.

כדי לנסות להגדיר את אחריות האוכלוסייה הגרמנית בכללותה, מתאר בנקיר "מעגלי אשמה". בשביל להסביר על מה הוא מדבר, הוא משתמש בהקבלה שבוודאי תקומם רבים. "אם אני פותח את עיתון 'הארץ' ורואה שיש עוד פעם כתבה של גדעון לוי, ואני אומר לעצמי, 'מי לעזאזל רוצה לקרוא על זה עוד פעם, איך שוב דפקו איזה ערבי בשטחים', ובמקום זה עובר לכתבת בידור במוסף - זאת תגובה שמכניסה אותי למסגרת של מעגל אשמה. אולי אני לא נותן מכות לערבי, ולא זורק פצצה של טונה על בית בעזה, אבל גם זה סוג של אשמה.

"ברור לי שאני לא יכול להפוך את כל הגרמנים לזוללי יהודים. לא כולם חיפשו להצטרף ליחידות. אני לא יכול לומר אפילו כמה היו כאלה. החומר שלנו הוא לא סטטיסטי, אבל אפשר לצייר את המעגלים האלה. היטלר היה טיפוס של ערפאת, אחד שלא מעניין אותו לא נשים ולא כסף. כמו פאקיר הודי, הוא רק רצה להגשים את האידיאולוגיה שלו. במקביל, היו כאלה שחיפשו מה יכול לצאת להם מזה. להגשים אידיאולוגיה וגם לעשות כמה מיליונים מהצד, כמו הרמן גרינג. אבל מה שמדריך אותם זה בכל זאת אנטישמיות.

"במעגל נוסף יש את כל הביורוקרטים, שמתוך גישה של שמרנות פרוסית יגידו, מה זה משנה מי השלטון, תפקידי להיות ביורוקרט ולבצע. אחר כך יש את הנוער, שגדל שש שנים אצל הנאצים וקלט את היחס לגבי הגזע העליון וגזעים נחותים והיהודים, ואז שלחו אותו למזרח ליחידות המיוחדות שביצעו את הרציחות ההמוניות. אחר כך יש כאלה שהם במעגל נוסף של אשמה, שיכולים היו להיות אפילו חברים של יהודים, אבל יכלו גם להרוויח משהו מזה שזורקים יהודים מהעבודה או מזה שיהודי נאלץ למכור את הבית שלו. "לאלה יצא משהו מהשלטון הנאצי. איזה שמנרדיק באקדמיה, שמעולם לא פירסם שום דבר חוץ מאיזה מפתח לכתבי גתה, אבל זרקו יהודי ועכשיו הוא מקבל את התפקיד שלו.

"ויש מעגל נוסף, שזה מישהו שב-1943 מספרים לו, 'שמעתי מהבן דוד שלי שחזר מפונאר איך רצחו שם 80 אלף יהודים', והוא לא רוצה לשמוע על זה. 'למה שאני אחשוב על זה שקיבלתי בית בחמישה אחוזים מערכו? רד ממני, למה לדבר על זה'. את הנקודות האלה אני מנסה ללבן".



תצלום: באדיבות יד ושם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות