"אנחנו היינו תגובה פרברטית לפרברסיה" - עיון - הארץ

"אנחנו היינו תגובה פרברטית לפרברסיה"

בימים אלה חוגגת "רסלינג", ההוצאה שאחראית במידה רבה לשינוי השיח התרבותי בעברית (ואולי גם לעצם השימוש במלה), את פרסום הספר ה-200; זמן טוב מבחינת עידן צבעוני ויצחק בנימיני, המייסדים והעורכים, לעשות סיכום ביניים: מה עשו ספרי ההוצאה לתרבות הישראלית? האם כפו עליה ז'רגון זר? ולמה חשוב לדבר על פוסט-קולוניאליזם והבניה חברתית דווקא בישראל?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אבנר שפירא
תצלום: דודו בכר

אינטרטקסטואליות", "דקונסטרוקציה", "הבניה חברתית", "הגמוניה", "הרמנויטיקה", "חרושת התרבות", "כתיבה נשית", "פוסט-קולוניאליזם", "רלטיביזם תרבותי", "תיאוריה ביקורתית", "תיאוריה קווירית", וכמובן "מגדר", "נרטיב" ו"שיח" - כל המושגים והביטויים האלה, שעד לפני שנים אחדות היו סתומים לגמרי בעיני רבים מקוראי העברית, נטמעו בהדרגה בעולם העיון הישראלי. בימים אלה, לצד מושגים רבים אחרים, הם זוכים להנהרה ב"לקסיקון לתיאוריה של התרבות", שראה אור בהוצאת רסלינג. הלקסיקון המקיף שערכו שני מרצים בריטים לפילוסופיה, אנדרו אנגר ופיטר סדג'וויק (תירגם מאנגלית: אהד זהבי), הוא הספר ה-200 שרואה אור בהוצאת "רסלינג", ואפשר לראות בו ניסיון לעריכת קאנוניזציה של תפיסות היסוד המשתקפות במרבית ספרי ההוצאה, תפיסות שפעמים רבות מתגבשות דווקא מתוך התנגדות לכל קאנוניזציה מקובלת.

שני העורכים הראשיים של "רסלינג", עידן צבעוני וד"ר יצחק בנימיני, הקימו את ההוצאה בשנת 2000, לאחר שבמשך חמש שנים ערכו יחד כתב-עת באותו שם. אם בתחילת הדרך הם הוציאו רק ספרים או ספרונים ספורים בכל שנה - הרי שבשנתיים האחרונות נדפסים ברסלינג כ-50 כותרים בשנה, בהם ספרים עבי-כרס. בעבר התמקדה ההוצאה בספרות עיון מתורגמת, אך בהמשך הרחיבה את היריעה והחלה מפרסמת ספרי מקור של חוקרים ישראלים ולעתים גם ספרי פרוזה.

לכך נלווים גם שינויים תוכניים: "רסלינג" זוהתה עם תרגום ספרי ההגות וביקורת התרבות בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-20, ובמיוחד עם פילוסופים ותיאורטיקאים כמו מישל פוקו, ז'יל דלז, ז'אק דרידה, ז'אק לאקאן, ז'וליה קריסטבה ואחרים, אך זה מכבר היא מתרגמת גם ספרים של הוגים בעלי גישות שונות לחלוטין, בהם כאלה שאי אפשר להדביק להם את הכינוי השחוק "פוסט-מודרניזם" (שאף הוא מקבל ערך משלו בלקסיקון).

צבעוני (43) ובנימיני (39) היו סטודנטים לתואר שני (בספרות ובמדעי הדתות, בהתאמה) כשהחלו, בלי תכנון מסודר, לעסוק במו"לות. במשך הזמן הצליחו השניים למשוך תשומת לב רבה למפעל שלהם, ונראה כי ההישג העיקרי של "רסלינג" אינו מתבטא במונחים כלכליים - אלא בתרומתה התרבותית לגיוונו של עולם הספרים המקומי. תרומה זו מתבלטת דווקא משום ששבע השנים הטובות של ההוצאה היו שנים רעות וקשות לעולם התרבות ולעולם האקדמיה הישראליים, ובפרט למדעי הרוח והחברה. על הדרך שעברה רסלינג מהספר הראשון ועד לספר ה-200, על הפולמוסים שהיא עוררה ועל כיווני ההתפתחות שלה - ביקשנו לשוחח עם בנימיני וצבעוני.

כיצד החלטתם לעבור מכתב-העת "רסלינג" להוצאת ספרים ולהיעשות למו"לים?

צבעוני: "הגיליון הראשון של כתב-העת, שערכנו והוצאנו ב-1995, היה ניסיון ראשוני וקצת שטותי שכלל טקסטים ששנינו כתבנו, בשמות אמיתיים או בדויים, ורצינו לפרסם. בהמשך יצאו עוד שבעה גיליונות ואט-אט נוצרה קהילה של קוראים וכותבים. זה היה כתב-עת שפנה לקהילה אינטלקטואלית קטנה של כמה מאות אנשים, בעיקר בתל אביב, שהיה להם מגניב להשתייך אליה. זה לא ניבא את ההמשך אלא היה מין שעשוע.

"בגיליון השישי תירגמנו מסה של הפמיניסטית הצרפתייה לוס איריגארי, וזו היתה הפעם הראשונה שפירסמנו תרגום. אחר כך השתעשענו ברעיון להוציא לאור הרצאה שהפילוסוף סלבוי ז'יז'ק נשא בישראל, ואחרי שקיבלנו את הסכמתו פירסמנו את הספר הראשון, 'על הסופר-אגו ורוחות-רפאים אחרות'. בהמשך תירגמנו גם את 'קוויר באופן ביקורתי' של ג'ודית באטלר, וכבר בשלב מוקדם מאוד פירסמנו ספר מקור, 'כרוניקה של פרידה' מאת מיכל בן-נפתלי.

"אבל האמת היא שמה שאיפשר את 'רסלינג' היתה העובדה שזו לא היתה יזמות רגילה. לא תיכננו יותר מדי, זה פשוט התגלגל. בשנתיים הראשונות, המודעות שלנו להיבטים הפיננסיים היתה מאוד נמוכה, וטוב שכך; כי אם היתה מחשבה כלכלית רציונלית מאחורי הרעיון הזה לא היה קורה".

בנימיני: "הצורך שהוביל להקמת ההוצאה הוא קודם כל התשוקה של שנינו - כקוראים, כסטודנטים ואחר כך גם ככותבים וכעורכים - למצוא את החומרים הללו בעברית. לפנינו היו כמה פורצי דרך יחידים ונדירים בתחומי התיאוריות שאנו עוסקים בהן - לדוגמה כתב-העת 'תיאוריה וביקורת' או סדרת 'הצרפתים' של הוצאת 'הקיבוץ המאוחד' - אבל ביסודו של דבר רוב אנשי האקדמיה בארץ התעלמו מהנושאים הללו.

"עד לפני כ-15 שנה כמעט לא דיברו כאן את ההגות הצרפתית המאוחרת. השיח הפילוסופי בישראל נחלק אז לזרם אנליטי שהושפע מהפילוסופיה הלשונית האנגלו-סקסית, ולזרם אקזיסטנציאליסטי שהגיע לכאן באיחור של עשרות שנים אחרי פריחתו באירופה. כשהחלו חילופי דורות באקדמיה והצטרפו חוקרים צעירים, שחלקם הגיעו מהאקדמיה האמריקאית והאירופית והביאו עימם רעיונות עדכניים יותר, עלתה תשוקה למשהו אחר. מאז הקמת ההוצאה ועד היום אנחנו מאמינים שבגבולות האפשר אנחנו גם מייצרים את הקוראים; שהפעילות שלנו לא רק שולחת את הספרים לקהל שכביכול כבר נמצא שם ומחכה להם, אלא שהיא גם מייצרת את הרצון של הקוראים להכיר את החומרים".

צבעוני: "למעשה, התנחלנו בשיח שלא היה קיים בעברית. היו חורים עצומים בשיח העיון בעברית, ואפשר לומר שאצל הוצאות אחרות, שהיו אמורות להביא את הטקסטים הללו לקהל המקומי, היתה צנזורה לא מודעת. ההוצאות המסחריות ביכרו בדרך כלל לא לעסוק בחומרים הללו ואילו ההוצאות האקדמיות, שמבוססות על ממסדים שמרניים, בעצם נעצרו מבחינה פילוסופית: הן הגיעו עד קאנט, לכל המאוחר עד סארטר, וגם דילגו בדרך על הוגים חשובים. זה היה קיפאון שנמשך עשרות שנים וגרם לניוון אינטלקטואלי".

הפריצה של רסלינג עוררה לא מעט הסתייגויות וביקורות בענף הספרים, בחוגים אקדמיים ובעיתונות. לא פעם טענו נגדכם שאתם מוציאים ספרים בחופזה, לעתים על חשבון איכות התרגום והעריכה.

בנימיני: "הקהל העיקרי שאליו פנינו היו קוראים מתוך האקדמיה, הדור הצעיר של חוקרים וסטודנטים שביקשו לצרוך את החומרים שהבאנו. במפתיע, בתחילת הדרך היו הרבה דמויות באקדמיה, כולל מרצים שלימדו מחשבה צרפתית פוסט-מודרנית, שהסתייגו מהרצון שלנו לתרגם את הטקסטים הללו כי לא רצו לוותר על ההון הסימבולי שהיה בידיהם כמי שהביאו את הבשורה לארץ. היו גם כאלה שאמרו שבגלל התרגומים של 'רסלינג', הסטודנטים לא קוראים את הטקסטים באנגלית אפילו שהאנגלית אינה שפת המקור, ובכלל, היה צריך לשבור את האתוס הפרובינציאלי, שעדיין רווח באקדמיה הישראלית, שאנגלית היא כביכול שפת התיאוריה, השפה שבה החוקר אמור לקרוא ולכתוב.

"מבחינתנו, בעצם הבאת הטקסטים בעברית אנחנו עושים מהלך של דמוקרטיזציה, אבל לא פופולריזציה. כל ספר שיוצא עובר עריכה מדעית של מומחה בתחום, ומצורפות לו הקדמה והערות. זו לא הנמכה וגם לא תרגום חלקי של הטקסטים, כפי שנעשה במרבית התרגומים לאנגלית של ההוגים הצרפתים. הרבה קוראים התרגלו לאסטרטגיית תרגום אנגלו-סקסית, שלוקחת את הטקסט הצרפתי ומעבדת ומאבדת אותו כדי שייהפך למשהו מובן באנגלית, תוך השטחה של כל המוטרפות הלשונית והפואטית של המקור. אנחנו, לעומת זאת, מנסים לשמור על כבוד למקור, ומכיוון שהתיאוריות של ההוגים הללו הן על גבול הפואטי, אנחנו רוצים שהתרגום יעביר לא רק את המשמעות, אלא גם את הסגנון".

צבעוני: "תרבות ניכרת, בין השאר, בתרגומים שלה. תרגום אינו הרקה משפה לשפה, אלא פעולה אינטלקטואלית שנותנת כלים למחשבה. בהתחלה היו ניסיונות לעשות לנו דה-לגיטימציה ולראות את 'רסלינג' בצורה שטחית, בלי להבין שנעשה כאן ניסיון להוסיף שפה שלמה, שברובה לא היתה קיימת בשיח המקומי. יכול להיות שהביקורות נבעו מהיכולת של 'רסלינג' לשדר מצד אחד משהו אינטלקטואלי או אליטיסטי - ואנחנו לא מתנצלים על כך, כי פילוסופיה היא מטבעה שיח אליטיסטי - ומצד שני משהו דינמי, צעיר, שובב ונועז. אבל אין שחר לטענות על חיפזון: כשאנחנו מוציאים ספר אחרי שנתיים-שלוש של עבודה רצינית זו אינה הוצאה חפוזה אלא אפקטיבית. אנחנו חפים מהכובד הביורוקרטי שמאפיין הוצאות אחרות, ובניגוד להן אנחנו לא מזניחים דברים על המדפים במשך שנים".

ואמנם, היו אלה בעיקר הסגנון הלשוני הסגור והמערך המושגי הסבוך שגרמו להגרת קצפם של מבקרי ההוצאה. כשפירסמה לפני כשנה את "ביקורת ואמת" של רולאן בארת, הגיבה רסלינג לטענות באומרה, על גב הספר, כי הספר משיב להאשמת השיח הפוסט-מודרני ב"דיבור חמקמק, עודף, מתחכם יתר על המידה, דיבור הממלל עצמו לעייפה" וקבעה נחרצות כי בארת "מראה שהדיבור אף פעם אינו פשוט".

במאמר ביקורת על הספר ("איפה כאן הביקורת ומהי האמת", "הארץ, ספרים", 7.11.2006) עמד דרור בורשטיין על מה שכינה "הלוגיקה הבעייתית" של ספרי ההוצאה, שלפיה "הדיבור הפשוט הופך מיד ל'אידיאל שווא' ול'כוזב בפשטותו'". הוא גם תקף את הדוגמטיות של הקריאה האידיאולוגית של יצירות ספרותיות, המאפיינת את השיח הביקורתי הרווח: "האידיאולוגיה נתונה מראש, לפני ההגעה אל הקריאה (...) היצירה הופכת לתירוץ ל'הפעלת' התיאוריה ומאבדת את המסתורין שלה, כלומר את רוחה".

"אנחנו חשבנו שבארת, בספר משנת 1966, נותן תשובה למציאות הישראלית היום", מגיב צבעוני, "חשבנו שהמאבק שבארת מנהל על מעמד הביקורת החדשה בצרפת באותן שנים, בזמן שכאן היו עסוקים בכיבוש השטחים ובצנזורה של הביטלס, רלבנטי לוויכוחים העכשוויים אצלנו. איני מסכים לטענה של בורשטיין שהשיח הזה נהפך לקיטש. זה נכון שאנחנו מצליחים להנחיל ז'רגון חדש לתוך האקדמיה אבל יש כאן פרנויה מוגזמת, כאילו הז'רגון הזה השתלט על כולם ואין מקום לתפיסות אחרות".

בנימיני סבור כי בורשטיין מייצג בדבריו "עמדה רומנטית ונאיבית של ניסיון לתפוס טקסט בלי תיאוריה, לחזור לטקסט הצלול בלי כל השטויות של הפסיכואנליזה והתיאוריה שמסביב. זו היתה צורת המחשבה השלטת באקדמיה הישראלית במשך שנות דור, תוך הנחה שמחבר היצירה הוא סובייקט אוטונומי ואפשר כביכול לחלץ את הכוונות המקוריות שלו שעומדות מאחורי הטקסט. הספרים שאנחנו מוציאים מפרקים את ההבחנות האלה - בין מה אובייקטיבי ומה סובייקטיבי, בין סובייקט נקי וסדר חברתי. אין ספק שאלה תיאוריות שקשה לקרוא אותן ולעבוד איתן, אבל העמדה הבסיסית שלנו כהוצאה היא ביקורתית: אנחנו לא מאפשרים לכותבים ולקוראים לנוח על זרי הדפנה של האמת הנקייה והצלולה של הטקסט. הכוונה היא לא לייצר תיאוריה סדורה שבעזרתה קוראים את המציאות באופן נוקשה, אלא לערער כל הזמן את המובן מאליו".

אף שעורכי 'רסלינג' מעידים כי המפעל המו"לי שלהם נולד מתוך "הערכה לרנסנס של המחשבה הצרפתית הגאונית אחרי מלחמת העולם השנייה", הם מבקשים באחרונה להרחיב את העיסוק התיאורטי שלהם גם לתקופות ומקומות אחרים. "ההליכה קדימה אילצה אותנו ללכת גם אחורה ולהתרחב לצדדים", אומר צבעוני. הוא מזכיר את הסדרה לקלאסיקות פילוסופיות, שבמסגרתה יצאו כתבים של דקרט, ברקלי, רוסו, ויטגנשטיין וקאנט, ובשנים הקרובות יתורגמו בה ספרים מרכזיים כמו "הפנומנולוגיה של הרוח" של הגל, כתביו המוקדמים של מארקס, "הוויה וזמן" של היידגר, ששת ספרי "המטפיסיקה" של אריסטו וכן שמונה כרכים שיאגדו את כל כתבי ולטר בנימין.

הם גם מתנאים בכך שהם נותנים במה לחוקרים ישראלים. בתחילה פירסמו ספרים של חוקרים צעירים יחסית, אך לאורך השנים מצאו אצלם אכסנייה הולמת גם קולות ותיקים באקדמיה (זאב לוי, דן מירון ושלמה זנד). לדברי צבעוני, "בבחירת ספרי המקור אנחנו מחפשים טקסטים שמבטאים הפנמה ועיבוד של החומרים שאנחנו מתרגמים. הכוונה היא לא לשפוך שוב באופן וולגרי את מה שלמדנו מההוגים הצרפתים, אלא לנסות ולעבד את הרעיונות הללו לתוך הקשר מקומי. למשל, בספרים של אריאלה אזולאי או חיים דעואל לוסקי אפשר לראות שהם מנסים לחשוב אחרי פוקו, דלז ודרידה. זו הפנמה של התיאוריות המייסדות אבל לא בצורה נוקשה אלא באופן יותר מעודן ורפלקסיבי".

אבל כשלוסקי כותב בפתח הספר שלו שהוצאתם לאחרונה, "הקדמה לפילוסופיה של פני השטח", שהוא מבקש "לעצב פילוסופיה שאינה נכנעת לדרישה החיצונית לכפות על המחשבה צורת דיבור שתהא מובנת למישהו מסוים", ומציע לבנות "מחשבה המסרבת להתמסר לאחיזת העיניים של ההבטחה הרציונלית" - אל מי בעצם הוא מדבר? ואיזה ערך פוליטי יכול להיות לטקסט שמתהדר באטימותו?

בנימיני: "לוסקי לא רק מציג את דלז ופוקו אלא חושב אותם מחדש ומנסה לחשוב פילוסופיה עברית, ליצור פילוסופיה מקורית. אבל פילוסופיה וביקורת תרבות אינן יכולות להתייחס למציאות באופן ישיר, כי אז הן יהיו פשטניות וחסרות ערך אינטלקטואלי. ההוגה תמיד לוקח את המצב הפוליטי המיידי בערבון מוגבל. אבל נכון שהספר של לוסקי לא אמור לפנות לכל אחד; בדיוק כמו שיש מסעדה צרפתית אנינת טעם שלא כל אחד ייכנס אליה".

צבעוני: "מבחינתנו, חשוב שלחיים לוסקים כאלה יהיה בית שהם יוכלו לפרסם בו. באף הוצאה אחרת לא יקחו אותו ויתנו לו להשמיע את קולו. יש בית הוצאה אחד שלוסקי יכול להרגיש בו בבית ולדבר את השפה הדלזיאנית בלי להתנצל ובלי לפשט אותה. כלומר, לדבר את עצמו בלי לנסות ולהתאים עצמו לקהלים ולפלחי שוק".

*

מעצם היותה הוצאת-נישה עיונית הפועלת בשוק ספרים קטן וצפוף, 'רסלינג' אינה מצטיינת דווקא בכותרים רבי-מכר. רק מעטים מספריה זכו למהדורה שנייה ושני הספרים הנמכרים ביותר של ההוצאה לא היו כתבים תיאורטיים אלא ביוגרפיות: "צ'ה גווארה - סיפורו של מהפכן" (אפרים דוידי) ו"מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג" (עפר גרוזברד).

אנשי 'רסלינג' מספרים כי במקרים רבים מתאפשר פרסום הספרים רק הודות לתמיכות כספיות מצד מכוני תרבות זרים, או שיתופי פעולה עם הוצאות אחרות וגופי מחקר אקדמיים. להפתעתם, דווקא סדרה פופולרית יחסית שהם הוציאו, ובה ניתוחים תיאורטיים של סרטי מופת, לא נחלה את ההצלחה המצופה וספריה הניבו מכירות דלות. מצד אחר, הם מתעודדים מכך שיצרו לעצמם קהל קוראים נאמן וש"בהרבה חנויות ספרים וגם בספריות ביתיות יש מדפי 'רסלינג'. נהפכנו לחלק מהנוף, ולא רק בתל אביב", כדברי צבעוני.

לצד צבעוני ובנימיני, עובדת בהוצאה עדי שורק, העורכת את סדרת הפרוזה של ההוצאה שבה נדפסו ספרים של גרטרוד שטיין, סמואל בקט, אמילי דיקינסון, סילביה פלאת, אנדרה ברטון ואחרים. שורק וצבעוני היו בין כותבי קובץ הפרוזה "חללים/ שדות תעופה/ קניון", וגם בנימיני פירסם בהוצאה שניים מספריו - "מה רוצה הגבר? שמונה מסות פסיכו-תיאולוגיות" ולאחרונה, "פאולוס והולדת קהילת הבנים", המבוסס על עבודת הדוקטור שלו ומציע עיון ביסודות הנצרות בעקבות רעיונותיהם של פרויד ולאקאן.

מה איפשר ל"רסלינג" לתפוס את מקומה בעולם התרבות המקומי, ודווקא בתקופה רצופת משברים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים?

בנימיני: "בישראל יש תסבוכת של שאלות על זהות ופוליטיקה, ויכול להיות שמשום כך המשברים ביחס שבין הסובייקט למציאות הם יותר אקוטיים, ומזמינים דיונים על ביקורת אידיאולוגיה וביקורת תרבות ולא פיתרון בנוסחאות פשוטות. אולי דווקא הזוועה הישראלית והטלטלות שעוברות על החברה המקומית טומנות בחובן פוריות תיאורטית, כשם שבהיסטוריה של הפילוסופיה ישנן דוגמאות רבות לפריחה הגותית בעתות משבר".

צבעוני: "אנחנו היינו תגובה פרברטית לפרברסיה. הפרברסיה היתה המחסום מפני השיח שהבאנו, והתוצאה היתה מעין מעבר מאנורקסיה לבולמיה; נוצרה הסתערות בולמית על החומרים הללו ובמרוצת השנים הם החלו להשפיע על התרבות הישראלית, למרות המורכבות שלהם. לדוגמה, ספרות פמיניסטית או ספרות קווירית שנלמדות באוניברסיטאות, ומשם מחלחלות הלאה - לסטודנטים, לכלי התקשורת ולשיח הציבורי."

בנימיני: "ישנם ביטויים דכאניים נגד נשים או הומוסקסואלים שלפני 15 שנה היה אפשר לומר בפומבי בצורה חופשית, והיום כבר לא. זה שינוי שמתפרש על פני זמן רב וייתכן שגם ל'רסלינג' היה בו חלק. אנחנו לא מגדירים את הקו הפוליטי של ההוצאה במונחים רגילים של ימין ושמאל, אבל באופן עקרוני לא נפרסם שום טקסט שיכול להיתפס כדכאני - נגד נשים, פלסטינים או קבוצות מיעוט אחרות".

ייתכן שלא תוכלו להמשיך ולהחזיק את רסלינג כמפעל עצמאי, וכמו הוצאות קטנות אחרות תיבלעו על ידי הוצאה גדולה?

צבעוני: "אין לנו רצון להיבלע או לשגשג בתוך מנגנון גדול יותר. התחושה שלנו היא שיש עוד אינסוף דברים שאפשר לעשות, ואנחנו מקווים שנדע לשרוד בתנאי השוק הקשים של ענף הספרים בארץ, תוך שמירה על אוטונומיה מלאה. 'רסלינג' התחילה כתוצאה מהחברות בינינו והתפתחה למשהו אינטלקטואלי, וכיום בשביל שנינו זה מפעל חיים שהיינו רוצים להמשיך בו עד לפנסיה, עם כל המאבקים והקשיים שכרוכים בכך. אנחנו רואים בעצמנו מאיץ חלקיקים. מה שעשינו עד כה בשבע שנים, התרבות הישראלית בלעדינו היתה עושה במשך 200 שנה".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ