טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

תגובות

ארבע הערות

בכתבתו רחבת היריעה של יהודה ליטני, העוסקת בפרשת "השיר על אסיר פראג" שנפסל לפרסום ("תרבות וספרות", 21.12), יוחסו לי כמה מעשים שאינם תואמים את הדיוק ההיסטורי. בעת שירותי בשליחות הפלמ"ח בהונגריה לא עסקתי בענייני ההעפלה אלא בגיוסם ובאימונם של חברי תנועות הנוער הציונית ששרדו, לקראת עלייתם לארץ ישראל. לא הייתי על סיפונה של ספינה הנושאת נשק צ'כי בנהר הדנובה, אך השתתפתי כמפקד בקורס הצנחנים, שבו התאמנו אנשי הארץ וניצולי השואה במחנה הצבא הצ'כוסלובקי.

ליטני כותב בשמי: "אינני מעמיד פני צדיק. לא הגבתי על משפטי הראווה, נידוני השקר, ההוצאות להורג". זו אי-הבנה מצערת. לא יכולתי לומר זאת, שהרי כתבתו מוכיחה את ההפך הגמור. רציתי לומר שלא פעם, במהלך חיי, לא הגבתי על תופעות שהתרחשו למרבה הצער והבושה בארצנו.

אשר ל"בשורת המצורעים". הייתי שותף למאבק האלים על חירות ישראל ונטלתי חלק במלחמות שלא הירפו מאתנו. גם הייתי עד למעשים שאסור היה לעשותם, המכתימים אותנו. בספר שירי "מחברות אלול" אני עוסק בשירה של רחל: "והעיר שומרון סגורה ומסוגרת / ורעב גדול מאין כמוהו / רחל, ראוי היה שגם אותי תוסיפי, חמישי / לאלה שבישרוה / פחות דפוק, אך לא טהור מהם בתעריפה!" (חצי גרוש מנדטורי).

כמי שגדל מנעוריו על האמונה בשלמות הארץ נוכחתי לדעת, לאחר מלחמת ששת הימים, מתוך החיכוך עם המציאות, ששלטון מתמשך על העם השכן מחריף את הסכסוך ומעוות את צלם פנינו. אך אין בכך כדי לעשותני לאיש "שלום עכשיו".

עם כל זאת אני מודה ליהודה ליטני שמצא לנכון לשוב אל הפרשה השכוחה ההיא.

חיים גורי

מי היה כנעני

נהניתי לקרוא את גיליון "תרבות וספרות" (28.12) שהוקדש לבנימין תמוז. כשקראתי את כתבתו של אורי אבנרי "פונדקו של בנימין" הבנתי אירוע שקשור היה לתמוז והתרחש לפני הרבה שנים. כשהייתי סטודנטית לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, בסוף שנות השבעים, עשיתי מחקר על יצירתו של יצחק דנציגר. בין השאר התברר לי כי יצר את "נמרוד" באותה התקופה שאליעזר ליפא סוקניק עסק בהכנות לקראת פתיחת המוזיאון הארכיאולוגי באוניברסיטה העברית בהר הצופים. מדובר בשנים 9-1938. סוקניק הזמין יצירת אמנות לצורך הצבתה בפתח בניין המוזיאון.

התברר כי היצירה שהוזמנה היתה נועזת מדי, ואנשים המעורבים בנושא מן האוניברסיטה יעצו לסוקניק שלא להעמידה במקום שיועד לה, אלא לחפש פתרון אחר. סוקניק אכן שמע לעצתם, והבניין בתכנונם של ק' רובין (האדריכל ששיפץ את מוזיאון תל אביב בביתו של דיזנגוף) וי' יעבץ נחנך ב-1941 ללא פסל, ובהמשך שם סוקניק בפתחו העתק מפסיפס בית הכנסת ביריחו. מועד יצירת הפסל ופתיחת המוזיאון התאימו מבחינת השנים, וגם ההיכרות בין סוקניק לבין אביו של דנציגר, מנהל בית החולים ד"ר פליקס דנציגר, שבחצרו עבד דנציגר על נמרוד ועל השבזיה, רמזו על אפשרות של קשר בין הדברים. כמו כן, נמרוד אכן היה מתאים להעמדה מבחינה רעיונית בפתחו של מוזיאון לארכיאולוגיה, אלא שסוקניק לא יכול היה כנראה לדמיין שדנציגר ייצור אותו כדמות ענוגה וארוטית ולא כלוחם נועז המבטא את הגברי, דבר שאכן יכול היה להסעיר את רגשותיהם של דתיים ואחרים בקמפוס האוניברסיטה.

אם כך, היתה לי תיאוריה, אבל הוכחה סופית לא היתה. דנציגר נהרג בתאונת דרכים ב-11 ביולי 1977. היות שלא הספקתי לשאול אותו בעניין, פניתי לבנימין תמוז, שהיה מקורב לדנציגר בתקופה של יצירת הפסל, וביקשתי פגישה עמו. הוא נענה והזמין אותי לתל-אביב. כשנפגשנו, הוצאתי את ניירותי, ופתחתי במשפט בנוסח "אתם הכנענים...". לא הספקתי לסיים את המשפט וניתך עלי מטר צעקות: "איזה כנענים, מי היה כנעני, לא היינו כנענים...". לאחר מכן אסף בזעף את חפציו והסתלק מהמקום, משאיר אותי נבוכה לגמרי ובלי תשובה לשאלה שכל כך רציתי לשאול.

רות אלמוג מציינת במאמרה באותו מוסף את מזגו הסוער ויחסו של תמוז, הבז לעתים לנשים. ייתכן כי הרווחתי קמעא יחס זה, שכן מה שהתברר לי ממאמרו של אבנרי הוא שדרכתי על נקודה רגישה. אבנרי מספר במאמר כי "הכנענים" היה כינוי גנאי שהוצמד לחבורה על ידי שלונסקי, דבר שלא ידעתי. לכן לא פלא שנרטבתי באותו מטר. בהמשך התברר לי כי אכן דנציגר עצמו סיפר לאמנון ברזל, שהיה מבקר האמנות של "הארץ", שהיצירה אמנם הוזמנה אצלו על ידי סוקניק כתבליט שיועמד בפתח המוזיאון, וההזמנה בוטלה כי סוקניק כעס כשראה את התוצאה ולא דיבר עם דנציגר שנים. עוד הוסיף דנציגר לברזל, כי "לא קיבלו אותי בגלל כנעניותי, ואני לא הייתי כנעני. הייתי בן של בורגני שהצטרף לשמאל". למרות זאת נחשב "נמרוד" לביטוי הוויזואלי המובהק של התנועה הכנענית.

את מאמרו של אבנרי עיטרה תמונתה של האנדרטה לזכר הטייסים בגן העצמאות בתל-אביב, שיצר תמוז. מעין סגירת מעגל בסיפור היא שהאנדרטה שהקים תמוז הוקמה לזכרם של הטייסים שנהרגו במלחמת העצמאות, כאשר יצאו לבלום ספינה מצרית שהפגיזה את חופי תל-אביב (דבר שלא כתוב כיום על האנדרטה, וגם שמו של תמוז נעדר ממנה, ותאריך יצירתה). ביניהם היה גם בנו של סוקניק, מתתיהו. מתתיהו היה אחיהם של יוסי ידין השחקן ושל יגאל ידין, הרמטכ"ל השני והארכיאולוג.

יהודית ענבר

תמוז והקאמרי

לפועלו הרב והמגוון של בנימין תמוז, כפי שתואר ב"תרבות וספרות" (28.12), אפשר להוסיף גם את תרומתו לתיאטרון הקאמרי. תמוז תירגם לקאמרי שלושה מחזות: "כולם היו בני" (הצגת בכורה: 13.2.1949); "רות יקירתי" (26.5.1949); "שובי שבא הקטנה" (4.4.1955). באמצע שנות החמישים היה שיתוף פעולה הדוק בינו לתיאטרון. הוא כתב בשבילו, בחינניות ובחוש הומור, עיתון בשם "ביולטין" (הגיליון הראשון התפרסם ביום 16.11.1954 והגיליון השביעי והאחרון ביום 7.3.1955). זה היה פרסום פנימי שהופץ רק בין חברי התיאטרון. ב-1955, שנת העשור לקיומו של התיאטרון הקאמרי, ערך תמוז את הספר המהודר שפירסם התיאטרון לכבוד יובלו, שבו הועלו על הכתב לראשונה תולדותיו. תמוז ערך גם את כתב העת "אמנות הבמה", בהוצאת התיאטרון הקאמרי. בשנת 1956 יצאו לאור ארבע חוברות של כתב העת, מרתקות במידע הרב והמגוון שבהן כמו גם ביצירות הספרות - מחזות, סיפורים ושירים - שהתפרסמו בהן.

לאה גילולה

יצירה משותפת

בגיליון "תרבות וספרות" שהוקדש לבנימין תמוז (28.12), נאמר כי תמוז הקים את האנדרטה לזכר טייסי חיל האוויר, המוצבת בגן העצמאות בתל-אביב. ברצוני להסב את תשומת הלב לכך שהאנדרטה היא פרי יצירתם המשותפת של תמוז ושל אבי, האדריכל אבא אלחנני.

עדית אלחנני

תיבה אחת של ואגנר

לא ברור לי מה עומד מאחורי המתקפה של אורי הולנדר על המוסיקה של ואגנר ("תרבות וספרות", 21.12). אם ביקש להודיע קבל עם ועדה שהוא "לא אוהב" את ואגנר, יכול היה לעשות זאת בדרך פשוטה יותר, הגם שאין זה מעניין במיוחד - לפחות לא אותי - מה הולנדר "אוהב" או "לא אוהב". למרות כשרון הכתיבה הוודאי שלו, יצאה מתחת ידו רשימה חסרת טעם; דבריו שלו - וקל וחומר דבריו של ניטשה (שאינם אלא ביטוי להפרעת האישיות של הפילוסוף) - כמעט שאינם ראויים לתגובה ומשום כך עיקר כוונתי במכתב מחאה זה היא להביע מורת רוח מעצם פרסום הרשימה.

אני מניח שהשקפת עולמי המוסיקלית מעניינת עוד פחות מזו של הולנדר. אף על פי כן אציין שהמוסיקה של ואגנר היא חלק מקודש הקודשים המוסיקלי שלי - בצד זו של ברוקנר, הוגו וולף, דליוס, סקריאבין ועוד. ואגנר - ולא פלסטרינה, ואגנר - ולא באך, הוא אצלי ה"בראשית ברא" של אמנות המוסיקה. ההתגלות האמיתית של רוח המוסיקה מתחילה בוואגנר.

עם זה, ההתמוגגות שלי מן המוסיקה של ואגנר (כמו מכל מוסיקה אחרת) היא התמוגגות מפוכחת ומבוקרת, שונה לחלוטין מהתמוגגותם ההדוניסטית, הבהמית, המתועבת, של מעריצי באך ושות', שהערצתם מסמאת את כושר ההבחנה התבוני שלהם עד כדי אובדן כל יכולת שיפוטית. גם בשיאי ההתרגשות, ברגעי האורגזמה הוואגנרית הנסערים ביותר, אני יודע היטב מהן מגבלותיה וחולשותיה של המוסיקה הזאת, ואין אלה כמובן החולשות שהולנדר מנסה ללא הצלחה לאבחן. הוא סבור שקל מאוד להפוך פאתוס, ובייחוד פאתוס ואגנרי, לבדיחה, אבל לאמיתו של דבר אין בנמצא יצירה חסינת פארודיה, וגם יצירה המשופעת בהומור ובאירוניה עצמית אפשר להפוך על נקלה לחוכא ואטלולא. הולנדר גם מנסה להוכיח, שהתעתיק לפסנתר מציג את המוסיקה של ואגנר "במערומיה". אבל הטרנסקריפציות והפראפראזות שעשה ליסט לקטעים שונים של ואגנר נפלאות כמעט כמו המקור; ואף שוואגנר עצמו לא ניחן כלל בחוש פסנתרי, מצויות פנינים גם בין יצירותיו המקוריות לפסנתר, שהוא עצמו זילזל בהן (ולא בצדק).

בסופו של דבר, ניסיונו של הולנדר לבצע לינץ' במוסיקה של ואגנר נותר לא מוצלח. ניסיונות לינץ' רציניים יותר הזיקו אמנם למוניטין של ואגנר, אך לא יכלו לו. הניסיון של סטרווינסקי להוכיח את נחיתותו ה"דיוניסית" של ואגנר הוא לא יותר מאשר גחמה אווילית. אווילית עוד יותר התיאוריה של היינריך שנקר, התיאורטיקן האוסטרו-יהודי הריאקציונר, בדבר עליונותן של "יצירות המופת", פרי עטם של "מלחיני הרקע האחורי", על המוסיקה נחותת הדרגה של "מלחיני הרעיון", שנציגם הבולט הוא - איך לא - ריכרד ואגנר. וזכורות השטויות שכתב תיאודור אדורנו על ואגנר, שגם אליהן אפשר להתייחס רק כאל קוריוז. הספרות האנטי-ואגנרית יכולה למלא כרכים רבים לאין-ספור. אבל תיבה אחת של מוסיקה ואגנרית יכולה להפוך את כל המזבלה האינטלקטואלית הזאת לאבק פורח, ללא כלום.

יוסי פלס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#