בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת 60 השעות

בערב שבת שררה אווירת נכאים בביתו של ראש הממשלה, שם התכנסו לחגוג את יום הולדתה של עליזה אולמרט. שרת החוץ לבני הודיעה למזכירת המדינה רייס שישראל מאמצת את נוסח ההחלטה על הפסקת האש, אבל אולמרט סירב להקדים את הדיון בממשלה, והתעלם מהסכמת ראש ממשלת לבנון סניורה. "מה נגיד למשפחות?" ניסתה לבני, לפני שלוחמי הסלוקי הפכו לברווזים במטווח. כך יצאה ישראל לפעולה הקרקעית הגדולה במלחמת לבנון השנייה. מתוך ספרם החדש של כתבי "הארץ" עמוס הראל ואבי יששכרוף, "קורי עכביש"

תגובות

השריון יוצא מלבנון אחרי הפסקת האש. האלוף אודי אדם טען בוועדת וינוגרד שהאלופים לא שותפו בתמונת המצב המפורטת באו"ם / צילומים: ניר כפרי

בשעות הבוקר המאוחרות של יום שישי, ה-11 באוגוסט, כינס שר הביטחון עמיר פרץ בתל אביב התייעצות מפלגתית, פורום "שרינו" של העבודה. פרץ ניסה להציג את ההישגים הטמונים במסמך שגובש באו"ם, אשר עתיד היה לעלות להצבעה במועצת הביטחון (כהחלטה 1701), פחות מ-24 שעות מאוחר יותר. שרי העבודה לא מיהרו לקנות את פרשנותו של יו"ר המפלגה. בנימין בן אליעזר התנפל על פרץ. "זה אסון. יהיו להסכם הזה השלכות קטסטרופליות. תדע לך שאם ככה מסתיימת המלחמה, אתה מחוק". בן אליעזר כעס בעיקר על הסעיפים הנוגעים לשבעא ולשחרור האסירים הלבנונים. פרץ מיהר לקצר את הישיבה, מסרב לשמוע שרים נוספים. שר הביטחון נסע לירושלים, לבית ראש הממשלה, נחוש בדעתו לשכנע הפעם את אהוד אולמרט לצאת מיד למהלך הקרקעי.

כשפרץ הגיע לירושלים היה אולמרט שקוע בדיון אחר, שהחל ב-11:00 לפני הצהריים. בחדר העבודה בביתו נועד ראש הממשלה עם ארבעה יועצים חיצוניים, שאיש מהם לא נשא בתפקיד רשמי או באחריות כלשהי למהלכי המלחמה: איש הסקרים קלמן גאייר, האלופים במילואים עמירם לוין ודידי יערי, והיועץ האסטרטגי ד"ר חיים אסא. האלוף (מיל') אורי שגיא, שהוזמן אף הוא, לא בא.

הפורום כונס באותו יום לראשונה, אף שאחדים מחבריו נועדו בנפרד עם ראש הממשלה תוך כדי המלחמה. הפגישה ארכה כשעתיים. אולמרט, דיווח אלוף בן ב"הארץ", הציג לפני משתתפיה את טיוטת ההסכם שקיבל בפקס ואת התוכנית שהגיש צה"ל. "הצבא מבקש ממני חודש", אמר לנוכחים. "שבוע לכיבוש השטח עד לליטני. שבועיים לטיהורו ושבוע ליציאה". היועצים התנגדו כולם למבצע ארוך והזהירו כי ישראל עלולה להסתבך בלבנון לשנים ארוכות. עם זאת, תמכו ביציאה למהלך צבאי כאמצעי לחץ להשגת הסכם. אם תתקבל החלטה נוחה במועצת הביטחון, אמרו לאולמרט, עליך לעצור מיד את התקדמות הצבא. במהלך הפגישה יצא אולמרט לחדר צדדי, שם ישב עם פרץ לכמה דקות. לשר הביטחון לא היה כנראה מושג שבחדר השני מתנהלת עוד התייעצות משמעותית, גם הפעם בלא שאולמרט טורח להזמינו להשתתף בה.

טעמה של בדידות

מעט אחרי השעה 13:00 בצהריים החל אולמרט בסבב התייעצויות עם עוזריו הקרובים. פרץ המתין עם מזכירו הצבאי, תא"ל איתן דנגוט, מחוץ לחדר, נכנס מדי פעם כדי לחדש את הלחץ על ראש הממשלה. "אם יש רגע בכל 61 שנות חיי שאני יכול לומר: זה הרגע הקשה ביותר - זה היה הרגע", סיפר אולמרט לחברי ועדת וינוגרד. "לאחריו הבנתי את כל מה שקראתי אצל היסטוריונים ומומחים. מהו טעמה של בדידות, שהאחריות כולה מונחת על כתפיך. לא היתה בעיה. הרמטכ"ל תמך. שר הביטחון תמך, אבל אני הייתי צריך להחליט. אני זוכר שהתהלכתי בחדר הלוך וחזור בשעתיים הללו, מתייסר עם נפשי, בידיעה שאל מול עיני אני רואה את פרצופי הילדים שאולי לא יחזרו, שאני מכיר אותם, את בני החברים שלי... יש לי במשרד את הסלוגן הזה של (נשיא ארצות הברית) הארי טרומן, 'the buck stops here' (האחריות נעצרת כאן). הבנתי, אין. הסתכלתי מסביב: אף אחד לא, זה רק אני אחליט - והבן של בני והבן של דוד והבן של חיים... שאני יודע שכולם ייכנסו פנימה וחלק מהם לא יחזרו".

המערכת המדינית בישראל התגייסה כולה באותן שעות למאמץ הדיפלומטי לשינוי הטיוטה, שגובשה במשא ומתן ממושך בניו יורק בין שגרירי ארצות הברית וצרפת באו"ם. הישראלים הסבירו לעמיתיהם האמריקאים כי לא יוכלו לקבל את הנוסח הנוכחי והציגו את הבעיות הטמונות בו. שרת החוץ ציפי לבני דיברה עם עמיתתה האמריקאית קונדוליזה רייס, שהיתה בדרכה מוושינגטון לניו יורק. השיחה נקטעה ונמשכה מאוחר יותר כשרייס נסעה למלון "וולדורף אסטוריה", שממנו ניהלה את המשך המשא ומתן על הטיוטה הסופית. "לא נוכל לחיות עם הנוסח הזה", אמרה לבני לרייס, "We can't live with it".

הסעיפים במסמך שהדאיגו את לבני נגעו להערת השוליים על עתיד חוות שבעא, לאמירה הלא-מחייבת על חיזוק יוניפי"ל (בלי התחייבות ל"מנדט חזק" של כוח האו"ם) ולהעדר הפיקוח שיאפשר למנוע הברחות נשק בגבול בין סוריה ללבנון. סעיף כללי נוסף שעורר מורת רוח בקרב אנשי אולמרט ובמשרד החוץ, יצר זיקה בין סוגיית החיילים החטופים לשחרור האסירים הלבנונים הכלואים בישראל. אלא שרייס הפתיעה את לבני בתגובתה החיובית. "אנחנו יודעים", אמרה רייס ללבני. "זה מתוקן".

לבני סיימה את השיחה בתחושה שהפתרון קרוב. לדעתה, נדרש כעת רק המשך הלחץ המדיני בשתי סוגיות: שבעא והאמברגו. מקורבי אולמרט רואים את הדברים אחרת. "לא היה מנוס מפעולה ישראלית", אומרים כיום בסביבתו של ראש הממשלה. "זה אמור היה להבהיר שאנחנו לא מוכנים לניסוח הרע בטיוטה ולהפעיל לחץ על ממשלת לבנון להסכים להתגמשות. אפילו האמריקאים אמרו לנו יומיים לפני כן, ביום רביעי, שטוב שנאיים במבצע, אבל אז הם ביקשו מאיתנו לעכבו. בממשל היו מרוצים מכך שהצרפתים מזיעים וחוששים מפעולה קרקעית גדולה". בינתיים, הפעילה ישראל גם לחץ על צרפת במטרה לגייס את הסכמתה לשינוי. השר שמעון פרס שוחח עם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, ששהה בחופשה.

סמוך לשעה 16:50 קיבל אולמרט את ההחלטה הסופית על היציאה למבצע. ראש הממשלה התלבט עד לרגע האחרון. נראה שללחץ המסיווי שהפעיל עליו פרץ, שחרד מהאפשרות שהמלחמה תסתיים תוך דימוי של תבוסה ישראלית, היתה הפעם השפעה מסוימת. מה בדיוק נאמר בין השניים, בארבע עיניים, איש מהם לא סיפר עד היום. אבל פרץ, אומרים אנשים שהיו באותו אחר צהריים בלשכת אולמרט, יצא מהלשכה "כרוח סערה, בעיניים נוצצות ובתחושה של הישג גדול".

אולמרט התקשר אל הרמטכ"ל דן חלוץ, שבאותה שעה קיים בלשכתו הערכת מצב עם בכירי המטכ"ל. חלוץ יצא מן החדר, לקבל את השיחה. התנהל משא ומתן טלפוני קצר, שבסיומו הודיע ראש הממשלה לרמטכ"ל כי לרשות הצבא עומדות 60 שעות עד לכניסת הפסקת האש לתוקפה. בשובו אל חדר הדיונים הודיע חלוץ לאלופים: "יש אישור לצאת לדרך. אנחנו צריכים להיות מסוגלים... תוך שש עד שמונה שעות לעצור את המהלכים. אבל אין מה לעשות, זה חלק מהמשחק. אנחנו נוסעים עם זה וקדימה... כל אחד מכם יודע מה הוא צריך לעשות".

אודי אדם, בשיחת וידיאו מהצפון, נפרד ראשון: "טוב, אני הולך לעבוד". מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי התעכב לרגע, לקבל הנחיות מחלוץ על שני יעדים שהחיל אמור היה לתקוף - והישיבה התפזרה. הפורום הבכיר ביותר של צה"ל לא הקדיש אפילו דקה נוספת של דיון ליעדי המבצע שאושר, לשינויים המתחייבים ממגבלת הזמן הנוקשה שקבע אולמרט, לקווי הסיום המתוכננים שעליהם אמורים להתייצב הכוחות. יתרה מזאת, אדם טען בוועדת וינוגרד שהאלופים לא שותפו בתמונת המצב המפורטת באו"ם - ולא עודכנו על ידי חלוץ כי סיכם עם אולמרט על מהלך בן 60 שעות, כשבפועל העריך פיקוד הצפון שיידרשו לו 96 שעות (ואילו חלוץ עצמו ביקש מראש הממשלה 72 שעות).

31 ימים אחרי פרוץ המלחמה יצא הצבא למהלך הקרקעי הגדול, שהאפשרות לבצעו עלתה לראשונה כבר ב-12 ביולי בצהריים. ההחלטה, שייתכן כי היתה מביאה להצלחה כלשהי לצה"ל אילו מומשה בשבועיים הראשונים, התקבלה במועד המאוחר ביותר האפשרי, על סף הפסקת האש. הקבינט, שיומיים קודם לכן אישר עקרונית יציאה למהלך ארוך ונרחב יותר, כשהוא מתבסס על תמונת מצב אחרת באשר לדיונים באו"ם, לא התבקש להביע את דעתו. כמו חלוץ, גם לאולמרט לא היו כבר זמן וסבלנות לדיונים נוקדניים. רק הוא נדרש להחליט, כפי שאמר לחברי ועדת החקירה.

אחרי שעידכן את חלוץ ערך אולמרט עם אנשיו סבב טלפונים בין חברי הקבינט כדי לעדכנם בהחלטה, לא לשתפם בהתלבטויות. שרת החוץ שאלה את אולמרט כמה זמן דרוש לצבא כדי לעצור את הכוחות, במקרה הצורך. ראש הממשלה השיב: "הקצינים אומרים לי ששמונה שעות". כמה מהשרים העריכו, מבלי שאולמרט אמר להם את הדברים במפורש, כי מדובר באמצעי לחץ בלבד: הכוחות יזוזו צפונה כדי לוודא שמועצת הביטחון מקבלת את ההחלטה הנכונה. במפקדות האוגדות, שקיבלו באותה שעה את הפקודה לנוע, היתה לקצינים הבנה שונה לחלוטין. מבחינתם, זה היה המהלך הגדול.

אולמרט תפס את שר התחבורה שאול מופז בביתו בכוכב יאיר, בשעה 17:50. "אישרנו לצה"ל פעולה גדולה. גם תוכנית מופז בפנים", אמר ראש הממשלה (שלושה ימים לפני כן הציע מופז לאולמרט: "קח עכשיו שתי אוגדות. עלה על המדרגה מעל צור ותפוס שטחים שולטים. עכשיו כיתרת את חיזבאללה. הם לא יכולים לצאת. כל איש חיזבאללה שיידע שבעורפו יש שתי אוגדות יחשוב פעמיים אם להמשיך להילחם"). מופז התקשה להאמין: "אתה שולח אותם לשמונה שבועות של לחימה ביום ה-31?"

לגמרי לא, תיקן אותו אולמרט. "אלה רק 60 שעות. ביום שני בשבע בבוקר תהיה הפסקת אש. יש מסמך לא טוב באו"ם. אנחנו מקווים שהוא ישתפר". "אהוד, להזיז אוגדה לוקח הרבה מאוד זמן", הזהיר אותו מופז. "מה תשיג ב-60 שעות? לא תשיג כלום. ייהרגו לך אנשים. מה תגיד למשפחות השכולות?" אולמרט השיב: "זה מה שהצבא אומר לי. 60 שעות". "אני לא מציע לך לעשות זאת", חזר מופז. "כבר נתנו הנחיות", ענה אולמרט. בסיום השיחה הדליק מופז את הטלוויזיה. במהדורת החדשות דווח שצה"ל קיבל אישור לפעולה רחבה עד הליטני. "זה לא יכול להיות", אמר שר התחבורה לאשתו, אורית. "הם השתגעו לגמרי. חיזבאללה יחזור מהנופש ישר לעמדות".

סימני שאלה התעוררו במקומות נוספים. בשעות אחר הצהריים שוחח נספח צה"ל בוושינגטון, האלוף דן הראל, בטלפון עם אחד מעמיתיו במטכ"ל. הראל דיבר בחריפות נגד מתקפה קרקעית. "ההיסטוריה לא תסלח לכם", אמר. "יש הסכם וצריך לעצור את הכוחות. אין שום טעם לכך שייהרגו עוד חיילים".

פרצוף של תשעה באב

בשעות אחר הצהריים של יום שישי תוכנן במעון ראש הממשלה אירוע משפחתי חגיגי. היה זה יום הולדתה ה-60 של עליזה אולמרט, רעייתו של ראש הממשלה. לאורך המלחמה ניהלה המשפחה (שדעותיה הפוליטיות שמאליות בהרבה מאלו של האב) ויכוחים לא מעטים על ההחלטות שהתקבלו, אבל אשתו וילדיו של אולמרט העניקו לו תמיכה רגשית מלאה. משיחות הטלפון עם הבית, בדרכם לירושלים, הסיקו אחדים מבני המשפחה שמסתמן תהליך חיובי וקרוב גיבוש הסכם באו"ם. אך כשהגיעו אל הבית, פתח אולמרט את הדלת "עם פרצוף של תשעה באב". ראש הממשלה אמר שקיבל לידיו את נוסח הטיוטה והוא מאכזב. "באמת הכל קרס?" נשאל. אולמרט השיב בחיוב. ההשפעה הצרפתית על הטיוטה, אמר, היתה גדולה מכפי ששיער. "אין ברירה. צריך לומר לצבא להיכנס", הוסיף.

עליזה אולמרט לא חשפה את רגשותיה. היא לקחה דפים גדולים ותלתה אותם על הקירות, מציירת עליהם יחד עם הנכדים. ראש הממשלה יצא פעמים אחדות לחדר סמוך, משוחח בטלפון באנגלית. מדי פעם נשמע מרים את קולו. "בחיים לא דיברתי אליה ככה", אמר בשובו מאחת השיחות. לצדו של אולמרט בערב שבת לא היו יועצים. השיחות התנהלו רק בטלפון. ההחלטה, הבינו גם בני משפחתו, כולה בידיו.

המרתון הטלפוני נמשך. בשעות הערב אמר ראש הממשלה לבני משפחתו כי התקבלה טיוטת הצעה אחרת, שנראית טובה יותר לישראל. ועדיין, הוסיף, הצבא ייכנס פנימה. מישהו שאל מדוע. אולמרט השיב: "כדי שאם הכל יקרוס, צה"ל יהיה בעמדות טובות יותר. לא בטוח שהטיוטה תחזיק מעמד". השיקול הפוליטי, אם היה כזה, לא הוזכר. בבית השתררה אווירת נכאים.

לקראת הסכם

חיילי צה"ל יוצאים מלבנון. ביממה האחרונה של המלחמה ירה חיזבאללה על הצפון כ-250 קטיושות / צילומים: ניר כפרי

ההנחיה לצאת, בכל זאת, למתקפה, התקבלה במפקדות האוגדות בצפון כמה דקות לאחר השעה 17:00, ביום שישי. כחצי שעה לאחר מכן ירדה הפקודה גם לחטיבות ולגדודים. מבחינת המפקדים, היתה זו הפתעה. קודם לכן נאמר להם שהמועד האחרון שבו יקבלו פקודה לנוע יהיה 14:00. במפקדת חטיבת הנח"ל, הכפופה לאוגדה 162, כבר החלו להתכונן למשימה החלופית: במקום חציית נחל הסלוקי מערבה, כניסה לסריקות ב"שמורת טבע" של חיזבאללה סמוך לגבול.

הקצינים הניחו שמימוש התוכנית המקורית, בשעות שנותרו, יהיה בלתי אפשרי. ברדיו ובטלוויזיה דיברו השדרנים ללא הרף על הסכם קרוב באו"ם שיסדיר את הפסקת האש. לוח הזמנים שגיבשה האוגדה קבע כי ההתקפה בצדו המערבי של הסלוקי צריכה להתחיל כבר בשעות הלילה. בזמן שנותר לא ניתן היה לעמוד בו. גדוד ההנדסה של סא"ל אושרי לוגסי, שכבר הוחזר מהסלוקי ביום רביעי, קיבל בינתיים אישור לצאת לארוחת שבת במחנה חומה ברמת הגולן. עתה, הגיעה ההודעה הבהולה אל המפקדות: למרות הכל, יוצאים לדרך.

בניו יורק, ב-11:00 לפני הצהריים (18:00 שעון ישראל) התקרבו הצדדים להסכם. כעבור כמה שעות של דיונים אינטנסיוויים בין שגריר ארצות הברית באו"ם, ג'ון בולטון, לעמיתו הצרפתי, ז'אן מארק דה-סבלייה, שכללו התייעצויות טלפוניות עם ירושלים, ביירות, פאריס וטקסס (שבה שהו הנשיא בוש ויועצו לביטחון לאומי סטיב האדלי), פתרו שני השגרירים עוד כמה סוגיות במחלוקת.

טביעות האצבע של הבית הלבן ניכרו היטב בנוסח שהתגבש. בפשרה, שהיתה מקובלת על הישראלים והלבנונים, סוכם כי הכוח הבינלאומי יכלול לפחות 15 אלף חיילים ויפעל על פי הגדרות הלקוחות מפרק 7 של אמנת האו"ם, ללא אזכורו המפורש של הפרק. הסעיף הבעייתי בעיני ישראל בנוגע לעתידן של חוות שבעא, הוסר. עם זאת, לא נקבע מנגנון שיאכוף את אמברגו הנשק בגבול סוריה-לבנון או יפקח עליו. הנוסח החדש הועבר לעיון שרת החוץ רייס וזכה לאישורה. סוגיה נוספת שהיתה שנויה במחלוקת נפתרה לאחר כשעה וחצי, בדיון בהשתתפות השגרירים, רייס ושרי החוץ הערבים בבניין האו"ם עצמו. סוכם שההחלטה תקבע כי "מיד לאחר עצירת פעולות האיבה, נקראת ממשלת לבנון לפרוש את כוחותיה בדרום וממשלת ישראל - להסיג במקביל את כוחותיה".

ב-19:30 לערך, שעון ישראל, התקשר האדלי אל ראש הסגל של אולמרט, ד"ר יורם טורבוביץ' ועידכן אותו בתוצאות המשא ומתן. "אתה תראה", אמר לטורבוביץ', "I did a great job with you guys" ("עשיתי עבודה נפלאה איתכם"). הוא דיווח לראש הסגל על הסיכומים וזה לא הסתיר את התפעלותו מהנוסח החדש של טיוטת ההחלטה. עם זאת, מציינים מקורבי אולמרט, האדלי אמר במפורש שעוד לא ברור אם לבנון תקבל את החלטת האו"ם בישיבת ממשלתה למחרת, יום שבת. אולם בפועל, ראש ממשלת לבנון פואד סניורה כבר העביר את הסכמתו באמצעות הצרפתים. כעבור זמן קצר מסר יו"ר הפרלמנט נביה ברי גם את תשובתו החיובית של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. קצת לאחר השעה 12:30 בצהריים, שעון ניו יורק (19:30 שעון ישראל) הושגה ההסכמה המיוחלת על הנוסח "בכחול" (in blue), שמשמעותו הגרסה הסופית.

כמה דקות לפני השעה 20:00 הגיעה למשרד החוץ בירושלים הטיוטה הסופית של החלטה 1701. המנכ"ל אהרן אברמוביץ' התקשר אל טורבוביץ' כדי להודיע ש"הנוסח הכחול" הגיע. חרף ההודעה, לא עצרה לשכת אולמרט את המבצע. "לא הפסקנו מכמה סיבות", מסביר בדיעבד אחד מאנשיו של ראש הממשלה. "לא ידענו אם לבנון תסכים לנוסח, אם הרוסים לא יציבו מכשולים במועצת הביטחון ומתי חיזבאללה יפסיק את האש. באותו שלב, חיזבאללה עדיין טען שפניו להבנות בנוסח 'ענבי זעם', שיתירו לו להוסיף ולפגוע בכוחות צה"ל בלבנון. לא יכולנו לעצור את החיילים בלב שטח עוין, בלא הגנה". ברקע, עמדה עדיין התקווה שצה"ל יביא הפעם הישגים צבאיים בשטח. "לפני היציאה, הקצינים אמרו לנו שהלקחים הופקו והדברים ייראו אחרת. היתה כאן הזדמנות יוצאת דופן לסלק את חיזבאללה משטח רחב יותר בדרום, אבל בהמשך התברר שצה"ל שוב לא סיפק את הסחורה".

בין השעות 20:00 ו-21:00, שעון ישראל, שוחחה שרת החוץ לבני כמה פעמים בטלפון עם עמיתתה רייס. שרת החוץ האמריקאית רצתה לדעת אם נוסח הטיוטה מקובל על ישראל. לבני ביקשה מיועצה, טל בקר, לגבש חוות דעת במהירות האפשרית. כעבור 40 דקות, חזר אליה בקר עם תשובה חיובית. לאחר התייעצות נוספת, עם אולמרט, התקשרה לבני מביתה בתל אביב אל רייס בניו יורק.

"We have a deal" (יש לנו עסקה), הודיעה. השעה היתה 21:00. בשטח לבנון, החלו המסוקים הראשונים להנחית את צנחני המילואים מהאוגדה של תא"ל אייל אייזנברג. גם הכוחות הראשונים של אוגדה 162 החלו בתנועה, אולם היו רחוקים עדיין כמה שעות מנקודת החצייה של נחל הסלוקי.

בשיחה עם לבני, ביקשה רייס שישראל תפרסם הודעת תמיכה בהחלטת מועצת הביטחון. לבני התקשרה אל טורבוביץ' כדי לתאם את הנוסח. להפתעתה, ביקש ממנה ראש הסגל להשיג מרייס וממזכ"ל האו"ם קופי אנאן את דחיית כניסתה של הפסקת האש לתוקף ליום שני בבוקר, 60 שעות לאחר תחילת המהלך הקרקעי. "מדוע?" שאלה לבני, כמו שאול מופז שעות אחדות לפניה. "הרי דיברנו על שמונה שעות. מה נגיד למשפחות? הציבור לא יבין זאת".

טורבוביץ' הסביר שהשעות הללו נחוצות כדי שחיילי צה"ל יתייצבו בעמדות הגנה ראויות. "אם לא, החיילים יהפכו ל-sitting ducks, ברווזים במטווח", אמר. שרת החוץ שוחחה שוב עם אולמרט. "אני לא מבינה את זה. ואם אני לא מבינה את ה-60 שעות, אף אחד לא יבין". אולמרט התעקש. "זה בדיוק המבצע של מופז", טען, בהתייחסו לתוכנית המבצע שהציג שר התחבורה שלושה ימים לפני כן. "החיילים יגיעו לליטני. ייצא שהגענו לשם".

לבני העבירה את המסר לרייס ולאנאן. שרת החוץ האמריקאית ביקשה שממשלת ישראל תתכנס ותצביע בעד אישור ההסדר, כבר למחרת. אולמרט סירב, בנימוק של קדושת השבת והודיע שהישיבה תתקיים במועדה המתוכנן, יום ראשון בבוקר. "לא רצינו לקבל החלטת ממשלה אצלנו, לפני שתתקבל החלטה דומה אצל סניורה", מסביר אחד מיועציו של אולמרט. בסוף הערב שוחח ראש הממשלה בטלפון עם הנשיא בוש, בפעם הראשונה מאז החלה המלחמה.

ביום שישי, ב-19:52 שעון ניו יורק (שבת, 2:52 לפנות בוקר, שעון ישראל) הצביעה מועצת הביטחון על החלטה 1701. משלחות צרפת וארצות הברית באו"ם נקטו צעד חריג, כשעקפו את תקנון המועצה הקובע כי יש להפיץ הצעת החלטה 24 שעות לפני ההצבעה. כל 15 החברות במועצת הביטחון הצביעו בעד ההחלטה. השגריר הישראלי באו"ם, דני גילרמן, נשא נאום מלא פאתוס, על "שבת המלכה שפורשת כנפיה בשעה זו על ירושלים, חיפה וביירות". הוא סיים את דבריו בברכת "שבת שלום".

בשיחה עם המחברים אומר השגריר הצרפתי דה-סבלייה כי "ההחלטה במועצת הביטחון נועדה להשיג שלוש מטרות עיקריות: לסיים את המלחמה, ליצור מדרום לליטני מציאות חדשה ללא חיזבאללה ולהבטיח הסדר ארוך טווח". לדבריו, המתקפה הקרקעית של צה"ל לא שינתה דבר בנוסח ההחלטה. "היה משא ומתן ממושך, והפעולה כלל לא השפיעה עליו", הוא טוען. עמיתו האמריקאי, בולטון, אומר דברים דומים. לעומתם, טוענים כל הבכירים הישראלים שהיו בסוד המהלכים המדיניים כי האיום בפעולת צה"ל, שתביא הידרדרות נוספת בלבנון, האיץ את המגעים באו"ם והביא לקבלת נוסח חיובי יותר לישראל. משעות הצהריים בניו יורק, כשצה"ל קיבל אישור לפעול בלבנון, נכנסה המערכת המדינית לתזזית, שסופה בהצבעה על הטיוטה בשעות הערב.

קיים, לעומת זאת, הבדל תהומי בין עצם האיום בפעולה לבין המבצע עצמו. מ-21:00 שעון ישראל (המועד שבו הסכימו רייס ולבני על הנוסח הסופי) ועד להצבעה, שש שעות מאוחר יותר, לא השתנה דבר בנוסח ההחלטה. בלבנון המשיכו הכוחות לנוע קדימה - וחילופי האש החלו ממש בסמוך לשעת ההצבעה במועצת הביטחון.

לא עשינו די

בקרב הסלוקי-רנדוריה נהרגו 11 קצינים וחיילים, בהם שני מפקדי פלוגות מחטיבת השריון 401. בקרבות הקשים שניטשו בפרון וברנדוריה נהרגו שלושה לוחמים מהנח"ל. במאמץ לחילוץ נפגעי השריון והנח"ל נהרג לוחם בסיירת השריון. מאחור, בחירבת כסייף, ספג הטנק של מפקד הפלוגה רב-סרן בניה ריין טיל נ"ט בעת שעסק בחילוץ כלים שנפגעו - וכל ארבעת אנשי הצוות נהרגו. יותר מ-50 לוחמים נפצעו. שישה חיילים נוספים מאוגדה 162 נהרגו ביומיים האחרונים של המלחמה באזור קנטרה, בעת שעסקו במשימות שהיו קשורות בעקיפין למהלך החצייה בסלוקי. בשעות הבוקר של יום ראשון נערכו כוחות הנח"ל והשריון במרחב שבין פרון ורנדוריה. בלילה הם היו אמורים לנוע מערבה, לכיוון היעד המקורי, אזור ג'ויה ממזרח לעיר צור. בשעות הערב התקבלה ההנחיה מהאוגדה לעצור במקום ולהמתין להפסקת האש.

"אז לא ידעתי את מה שאני יודע היום על מצב המגעים באו"ם באותן שעות", אומר קצין שמילא תפקיד מרכזי בקרב על הסלוקי. "יכולנו לעצור את הטנקים כמעט בכל שלב שהיו אומרים לנו - ולחסוך לפחות חלק מן הנפגעים. גם מגבלת הזמן קריטית: לא היינו מספיק מודעים לכך שהכוונה היא לעצור לגמרי את ההתקדמות ביום שני בבוקר. בלוח זמנים כזה, לטנקים לא היה די זמן להשפיע על המערכה. מוטב היה להתקדם רק עם החי"ר, שאכן ספג פחות נפגעים".

שלושה ימים לאחר הפסקת האש בא הרמטכ"ל לפגישה עם המפקדים הבכירים של אוגדה 162. מפקד חטיבת השריון 401, אל"מ מוטי כידור, הרהיב עוז ושאל אם המהלך האחרון היה באמת הכרחי. חלוץ טען בתוקף שהמהלך השפיע לטובה על אופי ההסכם שהתגבש באו"ם. כידור, כמו קצינים אחרים שהשתתפו בקרבות, לא השתכנע. הזמן שחלף מאז לא ביטל את ספקותיו. "כשאני חושב על זה היום, יש לי תחושה שלא עשינו די כדי לעצור את המהלך האחרון", אומר קצין מילואים שהוצב במפקדת האוגדה במלחמה. "זו היתה כמעט עילה למרד. בכל פעם שאני נזכר בחללי היומיים האחרונים למלחמה, שערותי סומרות".

במחלוקת שלאחר המלחמה הציגו ראש הממ-שלה והרמטכ"ל כמה טיעונים להצדקת המהלך האחרון. בסביבת אולמרט טוענים, כאמור, שהצבא הבטיח לו שניתן לתפוס עמדות משמעותיות ב-60 השעות שנותרו עד להפסקת האש. אומרים שם שהוא רצה להיערך לאפשרות שהפסקת האש תתמוטט, כך שצה"ל יתייצב בקו קדמי יותר להמשך המלחמה בחיזבאללה. עלו אפילו טענות שלא ניתן לעצור במהירות אוגדה הנמצאת בתנופה וכי ההתקדמות נועדה בעצם להגן על חיי החיילים בלבנון.

ככל שחולף הזמן, מתברר עד כמה ההסברים הללו היו מופרכים. אלופים במטכ"ל מודים היום שספק אם היתה הצדקה להחלטה לצאת למתקפה ביום שישי בערב ובוודאי לא היה קושי אמיתי לעצור את התנועה למחרת בבוקר. אף טנק לא איבד את בלמיו בירידה לסלוקי. בלוח הזמנים שהוקצב לצבא, הם אומרים, הסיכוי להתייצב על הליטני היה מזערי. גם לחשש שחיזבאללה יפר את הפסקת האש וזו תקרוס לא היה על מה להתבסס. מרחב שלוש של הארגון בדרום, באזור בינת-ג'בייל, עמד לפני התמוטטות. לנסראללה היו כל הסיבות בעולם לכבד את החלטת מועצת הביטחון. אם העמדות שתפס צה"ל היו כה קריטיות, כפי שנטען, והחשש להפרות מצד חיזבאללה כה מוחשי - לא ברור למה הונחו הכוחות לעצור כבר ביום ראשון ומדוע נסוגו לאחור מיד למחרת.

תולדותיהן של מלחמות ישראל רוויות בשגיאות, בקרבות שלא נוהלו כהלכה, באבידות שלעתים ניתן להגדירן כקורבנות שווא. בעבר כבר נעשו מהלכים של הרגע האחרון שמטרתם להגיע לעוד הישגים סמוך להכרזת הפסקת האש, במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה. ייתכן שהסלוקי אינו מקרה כה ייחודי. אפשר שמה שהניע את אולמרט ופרץ לא היה רק החשש למעמדם הפוליטי, אלא חרדה אמיתית מאובדן ההישגים המוגבלים של המבצע. צריך לקוות שחלוץ, האלופים ומפקדי האוגדות שלחצו כל כך לצאת למהלך האחרון, בעוד מועצת הביטחון נערכת להצבעה המכרעת בניו יורק, חשבו באמת ובתמים על מעמדה של ישראל באזור בתום המלחמה, לא על הסכנה המרחפת מעל המשך הקריירות הצבאיות שלהם.

ועדיין, בימיה האחרונים של המלחמה באו לידי ביטוי קיצוני התופעות שהתגלו לאורכה: הניתוק של הדרג המדיני מההתפתחויות בחזית; תנועת השבשבת של הפוליטיקאים, שהושפעה יתר על המידה מהתרשמותם באשר לזיגזג התכוף של דעת הקהל; חוסר ההתעמקות של המטכ"ל במתרחש בזירה המדינית; העדר האימונים שפגע ביכולתם המקצועית של מפקדים בדרגי הביניים. מדברי הרהב על ניצחון מהיר במלחמה לא נותר הרבה בסוף השבוע האחרון שלה. הדרג המדיני והמטכ"ל התברר, מוכנים להסתכן בהקרבת חיי חיילים למען מטרה שסיכויי העמידה בה, או התועלת האפשרית הנשקפת ממנה, קלושים מאוד מלכתחילה. "ספין מושחת" כינה זאת הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, לאחר המלחמה. אולי הגזים במעט.

המהלך האחרון היה כישלון חרוץ. "שינוי כיוון 11" לא השיג את מטרותיו. צה"ל לא צימצם כהוא זה את ירי הקטיושות ולא הגיע ברוב הגזרות לקווים השאפתניים ששורטטו לאוגדות. שיקום ההרתעה לא הושג, גם לא תמונת ניצחון, אפילו לא הצלה פוליטית לאולמרט ופרץ, שהיו צריכים לגלות יותר איפוק לנוכח לחץ המטכ"ל לפעול. ב-24 השעות האחרונות של המלחמה ירה חיזבאללה על הצפון מספר שיא של קטיושות, כ-250. אדם אחד נהרג ועשרות נפצעו. ביום ראשון אחר הצהריים צילם צוות של ערוץ 2 שיגור קטיושה מכפר לבנוני ליד מטולה, פחות מקילומטר מהגבול. הצילומים, רגע לפני הפסקת האש, העמידו את טענות הניצחון של ראש הממשלה באור הולם.

ספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף, "קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה", יצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות"



דן חלוץ (מימין), אהוד אולמרט ועמיר פרץ בזמן המלחמה. פרץ חרד שמא המלחמה תסתיים בדימוי של תבוסה ישראלית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו