בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כי סופן של אימפריות להיעלם מן העולם

ספרו של ההיסטוריון הבריטי פירס ברנדון על שקיעתה של האימפריה הבריטית, הספר שמסעיר בימים אלה את בריטניה, מגלה כי בוני האימפריה הבריטית במאה ה-18 ידעו כבר בזמן אמת כי עמים משועבדים לא ישלימו לעולם עם גזילת חירותם וכי דינן של אימפריות קולוניאליות לקרוס. אז למה הם המשיכו בכל זאת? אולי בשם התרבות, אולי כי כאבו את התבוסה באמריקה, ואולי כי לא יכלו להיפרד מהשפם

תגובות

The Decline and Fall of the British Empire, 1781-1997 Piers Brendon. Jonathan Cape, 640 pp., 25£

האימפריה הבריטית חלפה מן העולם, אך דומה כי כוחה כיצרנית של נוסטלגיה רק גובר; נשכחו לה כל עוולותיה, ועתה, בעולם שסדריו הופרו ונרמסו, היא מצטיירת כגורם האחרון שהנהיג סדר ומשטר בבלגאן.

פירס ברנדון, היסטוריון נטול כל עכבות של תקינות פוליטית, כתב ספר ארוך ומרתק על נפילתה וקריסתה של האימפריה (משהו על השם המשכיח נשכחות של הספר הזה נאמר עוד מעט). בעמודי האיורים הביא ברנדון קולאז' מרתק של בולים מימי גדולתה של האימפריה ומכל מושבותיה - והזכיר לי את אלבום הבולים של ילדותי. דמותו של המלך ג'ורג' השישי היתה הדיוקן הנפוץ ביותר, והוא התנוסס במוקד נופים ועולמות אחרים ומרתקים. אריות, נמרים וחיות בר אחרות מאפריקה, לצד מבנים מקסימים מהודו וממושבות אסיה האחרות. כל זה כבר איננו, והילדים של היום כבר לא אומרים "אאוט" כשהם תובעים זריקת כדור-חוץ בכדורגל. מה שנותר מן האימפריה אצלנו הוא כמה עצים נישאים לצדי כבישים פה ושם, וכמה חוקים ותקנות לשעת חירום.

השם, כאמור, מזכיר מיד את ספרו הגדול והחשוב של גדול ההיסטוריונים האנגלים, אדוארד גיבון (1737-1794), שספרו בן ששת הכרכים על שקיעתה וקריסתה של האימפריה הרומית נחשב עד היום למופת של כתיבה היסטוריוגרפית המשלבת חן וקסם ספרותיים, עלילה מרתקת ולקחים מאירי עיניים. ברנדון מנסה לשכנע אותנו שההיצמדות לגיבון אינה רק גימיק או גילוי של הערכה עצמית מוגזמת: סיפור נפילתה ושקיעתה של האימפריה הבריטית משתלב בספרו של גיבון בכמה וכמה רמות. בוני האימפריה הבריטית היו מודעים בכל צעד מצעדיהם לכך שהם הולכים בעקבות אבותיהם הרומאים; הם קראו ושיננו את גיבון ונטלו ממנו הוראות וכיווני התנהגות. הם נדרשו לגיבון בשעותיהם המפוארות, ומצאו בו ניחומים בשעות הנסיגה וההיעלמות.

ואכן, סיפורו של גיבון, מזכיר לנו ברנדון, אינו סיפור של עלייה והתבססות, אלא מסכת של קריסה והיעלמות. בוני האימפריה הבריטית ידעו גם בשעתם הגדולה, כי כך הרי לימד אותם גיבון, שעמים משועבדים לא ישלימו לעולם עם גזילת חירותם, וכי סופן של אימפריות להיעלם מן העולם. גם בשעה שהתנחמו בקלישאות הנדושות על השמש שלעולם אינה שוקעת באימפריה הבריטית, גם כשהתבוננו בגלובוס וליבם רחב למראה הצבע האדום הבריטי המכסה אותו בכל קצות העולם המיושב, ידעו הקולוניאלים הבריטים כי סופם להיעלם.

האימפריה הבריטית, כמו זו הרומית, זרעה את גורמי היעלמותה כבר בשעת לידתה והתרחבותה; כי כמו שגיבון אמר לכל מעריציו באנגליה ובמושבותיה, הרצון להפיץ תרבות וקידמה בעולם אינו מתיישב עם השאיפה הקולוניאלית להתקיים לנצח. העמקתה והרחבתה של המשימה האחת מאיצה ומקדמת את התהליך השני.

עוד קלישאה שברנדון נדרש לה מופרכת מיד: נאמר על האימפריה, כך לפחות התיימרו מקימיה, שהיא נולדה בהיסח הדעת. יום אחד קמה בריטניה וגילתה, לתדהמתה, שהיא שולטת במחצית העולם. להד"ם, להד"ם ועוד פעם להד"ם - פוסק ברנדון. בחינה מדוקדקת של שלבי גידולה והתפתחותה יעידו כי כל נדבך בבניין המפואר הזה ראשיתו במחשבה תחילה ויש לו צידוק בהיסטוריה של זמנו.

הטעם לבחירת מועד ראשיתו של הסיפור שהוא מגולל - 1781 - נועד להוכיח טענה זו. אכן, האימפריה שברנדון מספר עליה, כפי שהתגבשה ונודעה בהיסטוריה, ראשיתה עם אובדן 13 המושבות באמריקה הצפונית, ואין זה צירוף מקרים. משאיבדה את אחיזתה בעולם החדש, ביקשה בריטניה לפצות את עצמה ולהחזיר לה את העוצמה שאבדה לה בחלקים אחרים בעולם; את מה שנגזל מן הכתר באמריקה השיבה באסיה ובכל פינות תבל האחרות.

ועוד תהליך שליווה את ראשית צמיחתה של האימפריה, גם הוא איננו בבחינת צירוף מקרים: משנסוגה מאמריקה, התייצבה בריטניה בראש הלוחמים לביטול העבדות. אדוני ההתפשטות הקולוניאלית היו אבירי הכיבושים של המושבות החדשות. לכאורה, זוהי סתירה שאינה מתיישבת - אך למעשה זהו עוד גילוי לשתי המגמות הסותרות שהדריכו את אנגליה בבניין האימפריה.

המשורר הגדול של האימפריה, רודיארד קיפלינג, כתב בשירו המפורסם על "העול של האדם הלבן", כשביקש לתאר את המשימה הציוויליזטורית המוטלת על כל אחד ואחד מבכירי בניה, שהמולדת שולחת לשרת במושבות. אל נא ייקל הדבר בעיניכם, פוסק ברנדון, וראוי שתיפטרו מן הקריצה הצינית כשאתם קוראים את המשפט המרומם הזה; ואכן, אותם אנשים שדיכאו, שיעבדו, השפילו ורמסו - היו משוכנעים שהם נתונים במלאכת קודש בשעה שהם מוותרים על מנעמיה של לונדון ומתענים בתנאים קשים ובמחיצת פראי אדם, שאינם יורדים לסוף דעתם.

הסתירה הזאת קיננה שם מאז ומעולם, מראשית ועד הסוף. לעתים היא גלומה בזיווגים היסטוריים מרתקים: למשל בסיפורם של דיוויד ליווינגסטון והנרי מורטון סטנלי, שהיו למנועים מחוללים באימפריה הבריטית. מי לא קרא את הרפתקאותיהם והתמוגג מנחת למקרא פגישתם המפורסמת במעבה היער האפריקאי? אך בעיני ברנדון השניים משקפים יותר מכל את הסתירה הפנימית ברעיון האימפריה. האחד, ליווינגסטון, מטיף קדוש ומיסיונר המשוכנע שהאל והמולדת הטילו עליו להביא את דבר האלוהים אל הפראים; והשני, סטנלי, הרפתקן, אמיץ וחסר עכבות מוסריות.

האחד הביא לילידים ספרי תנ"ך וביקש ללמדם קרוא וכתוב, והשני סיפק להם רובים שיהרגו בהם איש את רעהו; וזה גם זה הם האימפריה הבריטית. ושמא ניכשל ונייחס מטרות נעלות יתר על המידה גם לקדושי האימפריה, מזכיר לנו המחבר שזה וגם זה, המיסיונר וההרפתקן, היו גזענים שלא פיקפקו לרגע בעליונותם הגזעית על פני השבטים הנחשלים. בלא גילוי הגזע והפצתה של תורת גזע נוסח הממשיכים המסלפים את תורת דרווין, קשה להעלות על הדעת את קיומה של האימפריה הבריטית. מידה של גזענות היתה בכל הקולוניאלים, גם במי שמייחסים להם רק כוונות טובות ומניעים אנושיים צרופים.

להמחשת דברינו נביא רק דוגמה אחת על קולוניאליסט ותיק ורב-מעללים, שהותיר גם לנו מורשת שאת אותותיה אנו מקיימים עד עצם היום הזה. כולם מכירים את רונלד סטורס, מושלה הראשון של ירושלים לאחר כיבושה בידי גנרל אלנבי והנהגת המשטר האזרחי בה. סטורס הוא זה שגזר כי בירושלים יבנו רק באבן ולא בכל חומר אחר. הוא היה אסתטיקן גדול ונודע בכישרון הנגינה בכינור, וכשחיבר רשמים וזיכרונות מימי השירות הקולוניאלי שלו התפרסם גם כבעל טעם טוב וכתבן בעל כישרון לא מבוטל.

סטורס זה, מספר ברנדון, נשלח לאפריקה לאחר עשרות שנים של שירות במזרח התיכון ובמזרח הקרוב, כפי שהיה נהוג באימפריה. כשהגיע לאפריקה, נפלו פניו של סטורס והוא שקע בייאוש עמוק - 26 שנים של שירות אימפריאלי לא הכשירו אותו לשאת את "נרצעותם הכלבית של השחורים" (עמ' 510).

פירס ברנדון הציב לעצמו רף גבוה מאוד; הוא רוצה להיכנס לנעליו של גיבון, אך הוא יודע שאין בכוחו לחדש. הרי לא נפתחו ארכיונים חדשים שיאירו באור חדש את מה שכבר ידוע לנו על ההיסטוריה של היישות המדינית המרתקת הזאת. כוחו יהיה לפיכך בפרשנות מחדשת, ביכולתו להציע זרקורים חדשים לפרשה שכולנו כבר יודעים את מהלכיה. לכן הוא מתנער מכל מה שסופר לנו עד כה על האימפריה: בסיפור שלו אין כמעט קדושים, ואין הוא מהסס להסיר הילה של רוממות גם ממי שכבר הפכו מזמן לכוכבי ההיסטוריה הבריטית.

ברנדון שימש שנים רבות כאחראי על ארכיונו של וינסטון צ'רצ'יל, וברשימת כתביו גם ביוגרפיה ייחודית ומרתקת של המנהיג הדגול; אך היכרותו עם צ'רצ'יל ועם כל רזי עשייתו המדינית אינה גורמת לברנדון להעלים מקוראיו את היסוד הפרימיטיבי-גזעני בחשיבתו האימפריאלית של צ'רצ'יל. והרי בתשובה לכל מי ששאל אותו מדוע הוא מתנגד כל כך לתנועה הלאומית ההודית, ענה צ'רצ'יל כי לא הגיע לכס ראש הממשלה בארצו כדי להיכנס לספרי ההיסטוריה כמנהיג שפירק וחיסל את האימפריה הבריטית.

ובכלל, היה לו לצ'רצ'יל יחס מאוד ויקטוריאני לעמים השונים של האימפריה: את חלקם אהב, אך את רובם לא החשיב כ"בני תרבות" שראוי להקשיב לצרכיהם ולדרישותיהם. לדוגמה, לאחר ימים רבים של שביתת רעב שקיים גנדי בהודו במחאה על השליטים הבריטים בארצו, מיהר צ'רצ'יל להריץ מברק למשנה למלך בהודו (כך כונה השליט העליון במושבה), ושאל אותו כיצד קרה שגנדי עדיין לא מת. וברנדון מוסיף, כמו כדי להראות לנו שבכל הסיפור הזה יש מידה לא מבוטלת של מניפולציה, כי אין להבין עד עצם היום הזה כיצד לאחר כל כך הרבה ימי שביתת רעב גנדי דווקא עלה במשקל. והוא תוהה שמא בשעת לילה, כשאיש לא ראה אותו, לא התנגד גנדי הקדוש למנת גלוקוזה שהוכנסה למי השתייה שלו.

בכלל, ברנדון מזהיר את קוראיו מפני נטייה להאמין יתר על המידה לגיבורים של האימפריה; הוא נשען על פסיקתו של אחד מליצני הדור, כדי לספר לנו כי בספרו המפורסם של "לורנס איש ערב" (ת"א לורנס), "שבעת עמודי חוכמה", "הכל נכון, חוץ מהעובדות". וכשהוא מגיע לסוגיות רציניות ומהותיות יותר, אין הוא מהסס לפסוק כי התנהגותו המטופשת והיהירה של השליט הבריטי האחרון בהודו, לורד מאונטבאטן, תרמה לא מעט לחלוקת הודו לשתי מדינות ולשפיכות הדמים הנוראה שהתחוללה בה לאחר הצהרת העצמאות באוגוסט 1947.

ברנדון עושה מאמץ עליון להגיש לקוראיו ספר נגיש וקריא. לפעמים אפילו נדמה שהוא משתדל יותר מדי וקורץ יותר מדי במיני חוכמות וחידודים. ובכל זאת, יתרונו הגדול של הספר המאוד-מקורי הזה הוא בסדר ובהיגיון השולטים בו. הוא עובר ממושבה למושבה, מתאר את ייחודה ואת השתלשלות האירועים בה - וגם אירלנד נכללת ברשימת המושבות.

לאחר מכן הוא מגולל את תולדות ההשתחררות מן העול וההתפרקות המוחלטת של המבנה האדיר הזה לאחר מלחמת העולם השנייה; כל הפרקים מסתיימים בסוף דומה ומדהים בטרגיות שלו. האימפריה התקשתה לוותר על גדולתה ועל מושבותיה, ולמרות שמנהליה והקובעים את מהלכיה ידעו כי סופה לקרוס ולהיעלם - הם הרי קראו את גיבון ו"ידעו את הסוף" - הם ויתרו רק לאחר מאבק דמים נורא שלא שינה דבר. כך בהודו, כך בציילון, כך באירלנד, וכך אפילו בפלשתינה-א"י.

ואכן, ברנדון אינו קונה לגמרי את ההבחנה בין מושבה לשטח מנדט; בהתנהגותה בארץ ישראל גילתה בריטניה, כי מבחינתה מנדט זה שניתן לה כדי להכשיר את יושבי הטריטוריה לשלטון עצמי, לא שונה במאום משאר המושבות. אחרי ככלות הכל, טענת הזמניות היתה ביסוד האימפריה גם בשעה שבוניה הכריזו עליה שתעמוד על תלה לעולם ועד.

ברנדון מבקש ליצור קווים מקשרים בין הפרקים השונים שהוא מגולל, ובחתירתו למקוריות הוא מוצא קו מאחד רציף שמלווה את האימפריה בכל תולדותיה. אם היתה תכונה אחת שייחדה את כל הקולוניאלים והלכה עמם ממושבה למושבה, מאסיה לאפריקה וחוזר חלילה, היה זה השפם שעיטר את שפתם העליונה.

לפני שכבשו את הודו, לא צימחו האנגלים שפמים; בהודו למדו את המנהג הזה ואימצו אותו עד כדי כפייתו על כל חייל בצבא בריטניה הגדולה. היעלמו של השפם והסתלקותו מן השפה העליונה של כל קולוניאליסט וקולוניאליסט מסמלת את קצה של האימפריה הבריטית. האם זה אך מקרה, שראש הממשלה האחרון שהתפאר בשפם היה הרולד מקמילן, המנהיג שידע להשלים עם שקיעתה של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה ולימד את אזרחיה לחיות בעולם חדש שבו דגלה של בריטניה עולה בבוקר ושוקע בערב, בלונדון?

זה לא מקרה שבעל השפם האחרון הוא האיש שנשא ב-3 בפברואר 1960, בקייפטאון שבדרום אפריקה, את הנאום המפורסם על "רוחות התמורה" המנשבות ביבשת השחורה. מקמילן הוא אולי גם ראש הממשלה הבריטי האחרון שנזכר באדוארד גיבון בכל הכרעה פוליטית שקיבל.

האימפריה הבריטית ההתפשטות הקולוניאלית של האימפריה הבריטית החלה עוד במאה ה-16, אבל הגיעה לשיאה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, אז, לפי הערכות, שלטה האימפריה על כרבע משטח ואוכלוסיית העולם. בין השאר השתרע שטח שליטתה של האימפריה על חלקים גדולים של אסיה (הודו של היום, חלקים באזור המזרח התיכון), אפריקה ויבשת אוסטרליה. תהליך קריסת האימפריה החל לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) ונמשך ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה (1945)

פרופ' אלי שאלתיאל הוא עורך סדרת העיון "אפקים" בהוצאת עם עובד



"כניעתו של הלורד קורנווליס בקרב על יורקטאון" (וירג'יניה, 1781). ציור של ג'ון טרמבול, 1820



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו