כל הבושות של אנשי הנשיא - עיון - הארץ

כל הבושות של אנשי הנשיא

הוא לא צפה את נפילת הגוש הקומוניסטי ולא חזה את פיגועי 11 בספטמבר; הוא שלח לקוריאה מאות סוכנים שלא דיברו קוריאנית וניסה לחסל את פידל קסטרו עשרות פעמים, בלי הצלחה. ספר חדש מביא את סיפורו האמיתי של ה-CIA, ארגון הביון השלומיאלי שאמור עכשיו לדעת מה באמת קורה באיראן. בסרטים זה נראה אחרת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי בר-יוסף

סיפור זה מציג את ה-CIA כארגון שלומיאלי, בניגוד גמור לתיאורים ההוליווודיים שלו כארגון מודיעין נועז, מתוחכם וכל יכול. ספרו של טים וינר, עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" המסקר את פעילות המודיעין בארה"ב זה 20 שנה (ואף זכה על כך בפרס פוליצר), מציב את הארגון העשיר מסוגו בעולם כקרוב יותר לקוטב השלומיאלי מאשר לזה ההוליוודי. על פי הספר המרתק, הצבעוני והמתועד היטב הזה, ה-CIA כשל כמעט בכל משימה רצינית שנטל על עצמו מאז ימיו הראשונים בתחילת המלחמה הקרה ועד לימים אלה שבהם הוא הולך ומאבד במהירות מסמכויותיו, יוקרתו ומעמדו כגוף המוביל בקהילת המודיעין של ארה"ב.

בתחילת דרכו התלבט ה-CIA בין שני תפקידים מרכזיים: אספקת מודיעין מדויק ככל האפשר על אויביה של ארה"ב, במטרה לסייע למנהיגיה לקבל החלטות איכותיות בענייני ביטחון לאומי; וניהול לוחמה חשאית כמרכיב מרכזי במאבק נגד בריה"מ על שליטה גלובלית. מהר מאוד נהפכה הפעילות המבצעית לליבת העשייה של הארגון, אף כי הוא המשיך להוביל גם את הערכת המודיעין הלאומית בארה"ב. וינר עוסק הרבה פחות בהיבט המודיעיני וזה חבל - מכיוון שגורל המלחמה הקרה היה תלוי בסופו של דבר הרבה יותר בהערכות ריאליות של מהלכי בריה"מ מאשר בניהול מבצעים חשאיים.

כך, למשל, ערב משבר הטילים בקובה, באוקטובר 1962, התעקשו האנליסטים של ה-CIA כי הקרמלין לא יעז להציב טילים התקפיים באי; רק הערכתו המנוגדת של מי שעמד אז בראש הארגון, ג'והן מקקון (איש עסקים בעל אוריינטציה פוליטית רפובליקאית, שהובא על ידי הנשיא קנדי לנהל את ה-CIA לאחר פלישת הנפל של "מפרץ החזירים"), היא שהביאה לגיחת הצילום אשר איתרה את בסיסי הטילים לפני שהפכו למבצעיים.

קשה לתאר איך היתה נראית המלחמה הקרה אם הממשל היה ממשיך להיסמך על הערכת אגף המחקר של הארגון, והטילים היו מתגלים רק לאחר שהפכו למבצעיים. סביר שבמצב כזה היו האמריקאים מחליטים שהם לא יכולים להשלים עם איום כזה בחצר האחורית שלהם, ושיש לצאת למתקפה להשמדת הטילים - מהלך שהיה משנה באופן דרמטי את ההיסטוריה.

אבל לא חסרים גם כישלונות הערכתיים אחרים, החל מאי-הבנה גמורה לגבי המתרחש במזרח אירופה, במזרח הרחוק ובמזרח התיכון בעשור הראשון של המלחמה הקרה, וכלה בהחמצה מלאה של תהליך קריסת ברית המועצות - מה שהביא לקיצה המפתיע של המלחמה מבלי שה-CIA נתן כל התרעה על כך.

שורת הכשלים מאז הולכת ומתארכת והיא כוללת את פלישת עיראק לכוויית ב-1990; הערכה שמשטר סדאם חוסיין קרוב להתמוטטות לאחר מלחמת המפרץ הראשונה; היעדר התרעה על כוונת הודו ופקיסטן לבצע ניסויים גרעיניים ב-1998; מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, שקדמו לה מתקפות טרור קטנות יותר, שגם לגביהן ה-CIA נכשל במתן התרעות; הערכת היכולות הבלתי-קונבנציונליות של עיראק לפני המלחמה של 2003, המודיעין המבצעי שסיפק ה-CIA לצבא לקראת ובתוך המלחמה, אשר התברר כחסר בסיס. כשל נוסף הוא חוסר יכולתו של הארגון לספק מודיעין יעיל שיביא לחיסולו של בן-לאדן לפני מתקפת הטרור של ספטמבר 2001 ואחריה.

פה ושם היו גם הצלחות; דווקא כאשר הממסד הביטחוני האמריקאי שקע בביצה הווייטנאמית, הזהיר הארגון מפני ההערכות האופטימיות של אנשי הצבא. אבל כאשר האזינו לו זה כבר היה מאוחר מדי.

מעניין לציין כי שתיים מההצלחות הגדולות, שגם הקנו לו אוזן קשבת אצל מקבלי ההחלטות, קשורות בישראל; האחת נוגעת להשגת עותק של הנאום הסודי של חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, שם החל תהליך הדה-סטליניזציה בברית המועצות. את העותק העביר ל-CIA המוסד הישראלי - מהלך שהביא לתחילת הקשרים המיוחדים בין שני הארגונים. ההצלחה השנייה היא הניבוי המדויק של ה-CIA את מהלך המלחמה ב-1967. גם כאן נשען ה-CIA, במידה רבה, על מקורות ישראלים שהעריכו בצורה ריאלית את יחסי הכוחות בין צה"ל לערבים. שש שנים מאוחר יותר המשיך הארגון להישען על ההערכות הישראליות - והתוצאה היתה שגם האמריקאים הופתעו מפרוץ מלחמת יום כיפור.

רקורד הכישלונות של ה-CIA בתחום ההערכות עומד בצל שרשרת כישלונות מחפירים עוד יותר בתחום המבצעי. בתחילת המלחמה הקרה העריך מי שעמד בראש אגף המבצעים של הארגון, פרנק ויזנר, כי ניתן לגייס 700 אלף גולים ממזרח אירופה למחתרת אנטי קומוניסטית; הוא הצליח לגייס 17 בלבד. בתחילת שנות ה-50 החדיר ה-CIA לפולין נשק, תחמושת וציוד אחר בשווי של חמישה מיליון דולר לשימוש המחתרת האנטי-קומוניסטית המקומית; בדיעבד התברר שהמחתרת חוסלה כבר ב-1947, ושהציוד היקר הגיע הישר לידי השירותים החשאיים של פולין ובריה"מ. ה-CIA נפל למלכודות דומות גם במדינות מזרח אירופיות אחרות.

במזרח הרחוק המצב היה גרוע לא פחות; מיד עם פרוץ מלחמת קוריאה, ב-1950, נזעק ה-CIA לסייע למאמץ הצבאי באמצעות לוחמה חשאית. 200 קציני מבצעים נשלחו לסיאול, אבל איש מהם לא דיבר קוריאנית. ב-1951 הם גייסו והחדירו לצפון קוריאה 1,200 סוכנים ושנה אחר כך עלה המספר ל-1,500. כמעט כולם נתפסו מיד והוצאו להורג, אחרים שיתפו פעולה עם שוביהם ושידרו לאורך חודשים מידע מטעה לאמריקאים. מחקרים שעשה ה-CIA לאחר המלחמה הראו שכמעט כל החומר שאסף היה מתוצרת המודיעין הצפון-קוריאני.

הרושם הוא, כי יכולות ה-CIA מול צפון קוריאה לא עברו שינויים דרמטיים עד היום. במהלך 1952 הצניח ה-212 CIA סוכנים במנצ'וריה; כולם נתפסו ו-101 מתוכם הוצאו להורג. לסינים, כך מסתבר, היו מקורות מצוינים בליבת הפעילות החשאית האמריקאית נגדם. 25 שנה אחר כך התברר שהלקחים לא נלמדו: קצין מודיעין קובני שערק לארה"ב גילה, כי כל סוכן קובני שגויס על ידי ה-CIA מאמצע שנות ה-60 היה סוכן כפול. לאחר בדיקה ארוכה התברר כי כך אכן הדבר.

פרק חשוב בתולדות ה-CIA מהווה מעורבותו בביצוע הפיכות וחיסול מנהיגים זרים. הניסיונות המאומצים אך הכושלים, בהמרצת הנשיא ג'ון קנדי ואחיו רוברט, לחסל את מנהיג קובה פידל קסטרו לאחר ההשפלה של "מפרץ החזירים", נראים במבט לאחור כאירוניה של ההיסטוריה. נכון לסוף 2007 קסטרו עדיין חי, שנים רבות לאחר ששני האחים קנדי מצאו מותם בידי מתנקשים. וינר, אגב, לא פוסל את האפשרות שהקובנים הם שעמדו מאחורי רצח הנשיא קנדי. באינדונזיה כשל ה-CIA כישלון מחפיר בארגון הפיכה נגד סוקארנו ובסוריה נתפסו אנשי מבצעים של ה-CIA כשניסו ב-1957 לבצע הפיכה נגד הממשלה. כישלונות דומים היו גם במקומות אחרים.

כפי שווינר מראה, גם ההצלחות המבצעיות של ה-CIA היו ברוב המקרים תוצר של מזל ולא של תכנון מדויק ורמה ביצועית גבוהה. כך, למשל, בשיאו של המבצע להפלת משטרו של מוחמד מוסאדק באיראן ב-1953, לאחר שרשרת של תקלות ולאחר ש"היד הנעלמה" האמריקאית-בריטית מאחורי המבצע נחשפה, נדמה היה לקציני ה-CIA במקום שהמבצע קרס. רק עצביו הרופפים של מוסאדק, שהסכים לוותר על כיסאו, הביאו בסופו של דבר לתוצאה המקווה. זרעי ההצלחה הזו הנביטו בקרב האיראנים, במידה לא מעטה, איבה עזה לארה"ב, אשר פרצה על פני השטח לאחר מהפכת חומייני. גם במקרים אחרים היה להצלחה ערך מפוקפק בטווח הארוך: שתי הפיכות שביצע ה-CIA בגוואטמלה ב-1954 ובצ'ילה ב-1973 הביאו לחיסול משטרים דמוקרטיים והחלפתם במשטרי קולונלים וגנרלים עקובים מדם. ב-1963 סייע ה-CIA למפלגת הבעת' העיראקית להפיל את משטר קאסם (שנחשב לקומוניסט) וכך קידם מבלי משים את אחד מפעילי המפלגה שהשתתף בניסיון התנקשות בקאסם - סדאם חוסיין.

סוגיה אחרת העולה מספרו של וינר היא נטיית ה-CIA להתאים את הערכותיו המקצועיות לצרכים הפוליטיים של הנשיא; נטייה זו סיבכה את הארגון בשורת הערכות כושלות, שהחמורה שבהן היתה הצורה הפסקנית שבה קבע ערב הפלישה לעיראק כי לסדאם חוסיין יש מאגרי נשק כימי וביולוגי מוכנים לשימוש. ההיסטוריה מראה כי קיים קשר הפוך בין יכולותיו המקצועיות של הארגון בתחום ההערכה - לבין נטייתו להשביע את רצון הממונים עליו בהערכות נוחות, אך לא חופפות למציאות. מכיוון שיכולות ההערכה הלכו והידלדלו באופן קבוע מסוף שנות ה-60, הן הפכו גם להיות יותר ויותר מוטות פוליטית. כך ה-CIA נמנע מלהפיץ את הערכתו הפסימית לגבי מלחמת וייאטנם תחת הנשיא ג'ונסון, הגזים באופן מלאכותי בעוצמת בריה"מ תחת ניקסון, צייר את בריה"מ כאימפריית הרשע תחת רייגן, והגזים ביכולותיה הבלתי-קונבנציונליות של עיראק תחת בוש הבן.

ה-CIA, שבעזרת מטען כבד של יחסי ציבור משומנים הצטייר לכל העולם כארגון כל יכול, מתגלה בספר זה, חרף יכולותיו הטכנולוגיות המרשימות, כארגון פרימיטיבי למדי. בבסיס חולשתו עומד הכישלון, שנמשך מאז הקמתו, לגייס קציני איסוף היכולים לפעול בשטח כבני המקום, ואנליסטים המכירים באופן אינטימי את תחום מחקרם. לארה"ב, כמדינת הגירה, היו תמיד מספיק אזרחים שדיברו רוסית, סינית, קוריאנית, ערבית ואפילו את שפת הפשטו האפגאנית. אבל מדיניותו העקבית של ה-CIA היתה לגייס את בוגרי אוניברסיטאות היוקרה של החוף המזרחי, שדיברו אנגלית מצוינת אך חסרו מלכתחילה את הכישורים הבסיסיים לפעול כקציני איסוף בארצות היעד שלהם. גם צמרת הארגון לא היתה נקייה מכך תמיד. הנשיא ג'ונסון (שלא גילה עניין מיוחד במודיעין) מינה למשל לראש ה-CIA ב-1965 את אדמירל קלייבורן. לאדמירל היו כנראה הרבה תכונות טובות, אבל ניסיון והבנה בענייני העולם הגדול לא היו ביניהן: על פי עדות קציני הארגון, כאשר דיברו איתו על מדינה זרה הוא לא ידע על פי רוב אם המדובר במדינה באפריקה או באסיה.

כתוצאה מהבורות הממוסדת הזו הפך ה-CIA לתלוי במידה רבה, ולעתים מסוכנת, בשירותי מודיעין זרים שצברו את המידע והמומחיות האזורית שחסרו לארה"ב. הדבר בולט במיוחד בשנים האחרונות שבהן עומדת המלחמה בטרור האיסלאמי במוקד העשייה המודיעינית של הארגון. לתלות הזו יש כמובן גם מחיר. בלא מעט מהמקרים התברר כי ה-CIA נפל קורבן למידע מפוקפק או הערכות מוטות, מבלי שעמדה לרשותו היכולת להתמודד עם הבעיה.

על חולשותיו המקצועיות חיפה ה-CIA ביחסי ציבור מצוינים, ומי שניהל אותו בשנות ה-70, אלן דאלס, היה אשף אמיתי בתחום. הבעיה היא שמודיעין אינו עניין ליחסי ציבור וארגון מודיעין טוב מתרחק מהם כמפני אש. עד תחילת שנות ה-70 השיטה עבדה. אבל אחרי ווטרגייט, ועדות החקירה הפומביות של הקונגרס והכישלון בווייאטנם, נחשפו בפומבי חולשות רבות של הארגון. למרבה הצער לא זו בלבד שלא ננקטו הצעדים הדרושים כדי להביא את הדברים על תיקונם, אלא שחולשתו הפכה אותו במידה רבה לכלי משחק פוליטי. במצב הדברים הנוכחי, קשה לראות מאין יבוא השיפור.

מודיעין במיטבו צריך לשמש כמצפן האומה בענייני ביטחון לאומי; אבל כפי שווינר מדגיש בצטטו את ריצ'רד הלמס, אולי הטוב שבראשי ה-CIA, לארה"ב, מעצמת העל היחידה כיום, אין מספיק עניין במתרחש בשאר העולם. זו הסיבה המרכזית שבגללה המצפן שלה מזייף כל כך הרבה.

לנו, כמי שתלויים לא מעט במדיניות ארה"ב, לא נותר אלא לקוות שהיא תתעשת במהרה ותתחיל לנהל את המערכת העולמית לא על בסיס גחמות פוליטיות, אלא על בסיס מודיעין איכותי ומדויק - כזה שעל פי רוב לא עומד לרשותה.

ד"ר אורי בר-יוסף מלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה

תגיות:

תגובות