בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילקוט הכזבים של חב"ד

חסיד חב"ד חושף את הבדיות המקובלות בעולם החרדי, ומפרסם אותן באינטרנט | למה האמריקאים לא הפציצו את אושוויץ

תגובות

באחד מחדרי העבודה של הספרייה הלאומית בירושלים יושב יהודי עטור זקן לבן ומציק לקהילה החרדית בדברי כפירה. בעולם החילוני היו מגדירים אותו "היסטוריון חדש", אך הסערה שעבודתו של הרב יהושע מונדשיין מעוררת בעולם החסידות עזה בהרבה ממה שהיסטוריון חדש הצליח לעורר אי פעם בקרב הממסד הציוני. כי מונדשיין חושף את הבדיות המקובלות בעולם החרדי, לרבות סיפורי הנסים והפלאות והמופתים שמפיצים אנשי חב"ד. השערורייה גדולה, כי מונדשיין עצמו חסיד חב"ד.

הוא איש עצור, כל מלה שהוא אומר כמו עוברת תחילה שבעה מדורי בדיקה, אף אחת אינה מיותרת, אך באינטרנט הוא שוחט את סיפורי ההבל החרדיים בלעג מושחז המשלב למדנות מופלגת עם סלנג חילוני. בתוך כך הוא מצטט רב ידוע שכתב: "אם חסיד אומר 'בעיני ראיתי' אז אפשר - אולי - שמע. וכשאומר החסיד ששמע - אז בוודאי לא היה ולא נברא". מונדשיין משווה את מעשיות החסידים ל"ילקוט הכזבים" של הפלמ"ח: "צ'יזבטים", כתב ומתנפל בין היתר על המנהג למצוא תשובות על שאלות במכתבי הרבי מלובביץ'.

הרב מנחם מנדל שניאורסון, מנהיגה הרוחני של חב"ד שמת ב-1994, הרבה להשיב על מכתבים של חסידיו ותשובותיו כונסו ב-24 כרכים. הם ידועים כ"אגרות קודש" ורבים מאמינים כי ימצאו בהם מענה על כל שאלה: להתחתן או להתגרש, לעשות ניתוח או לחכות, לנסוע לחו"ל או להישאר בבית.

מונדשיין לועג להם: "לנוחיות השואלים באגרות קיימים כמה מסלולים", כתב, לרבות "המסלול הקצר", או "המסלול הירוק", ובו ניתן לקבל מהרבי אישור לכל מה שרוצים - פותחים את הספר באקראי ובדרך כלל העין נופלת על המלה "מאשר" והרי הסימן. המלה "מאשר", כתב מונדשיין, מופיעה באגרות הרב אלפי פעמים, כי בדרך כלל התחיל כל אגרת במלים "הנני מאשר קבלת מכתבכם".

כשמונדשיין מזכיר את הרב הוא מצרף לשמו את ראשי התיבות זי"ע שפירושן זכותו יגן עלינו ומשמעותן שהרב מת. בכך הוא מעלה עליו את קצפם של "המשיחיסטים" המפיצים את האמונה שהמלך המשיח חי וקיים.

הוא בודק שמות, תאריכים, מראי מקום, מגלה אנשים שלא יכלו לעשות מה שסופר עליהם שעשו כי כבר לא היו בחיים ו"ציטוטים" שלא היו ולא נבראו מתוך ספרים שלא קיימים. הוא מרבה לערער על ההיגיון הפנימי של הסיפורים: האם היה הפריץ מכשף או רק בנו של מכשף וכיצד התגלגל הסיפור מחתול בשק אל חתול ללא שק. טור אחד ייחד מונדשיין לסיפורו של עכבר שהפיצה בעלונה תנועת נוער של חב"ד:

שלטונות מס הכנסה מתעללים בסבא של מוטי. הוא פונה אל האדמו"ר ומקבל ממנו סיפור על פריץ רשע שהעמיד לדין יהודי, אך כשהגיעו למשפט - התברר שעכבר זלל את כל מסמכי התביעה והיהודי זוכה. זה קרה גם לסבא של מוטי: עכבר המחשב מחק את כל חובותיו למס הכנסה והתיק נסגר, כמו שכתב הרב - "שום דבר בעולם לא נברא לבטלה, לכל בריה יש תכלית ושליחות שעליה לבצעה בעולם". מונדשיין מוכן להתעלם מכל "הבעיות הלוגיות" המלוות את סגירת התיק, אך שואל: היכן בדיוק כתב הרב את הדברים המיוחסים לו? כנראה שלא.

טורו נקרא "סיפורים וגלגוליהם" ולאתר האינטרנט המארח אותו קוראים "שטורעם" (בעברית סופה). הוא מאפשר לקוראיו להגיב על דבריו. רבים שואלים מדוע הוא עושה להם את זה: "מה זה יתן לנו?! גם כך אנו דור מבולבל, רק נתבלבל יותר". מונדשיין מאמין שיש סיפורי נפלאות אמיתיים, אך יותר ויותר סיפורים כאלה ניתן להפריך ואלה יכולים לדעתו רק להזיק. האמת חשובה לו, הספקנות אינה מפחידה אותו.

ההילולה תוארה כ"חידושה של מסורת" והרב מונדשיין לא מצא מסורת כזאת. על כן הגיע למסקנה שזוהי המצאה חדשה. הוא שאל את עצמו מדוע נקבעה ההילולה דווקא לג' בסיוון ומצא תשובה גם לכך: ג' בסיוון מעולם לא יחול בשבת ועל כן ההילולה לא תתבטל אף פעם.

ועד הפעולה שיזם את ההילולה הצליח להביא לפרסום ידיעה שנאמר בה כי נערכה בהשתתפות "רבבות". מונדשיין דיווח: מערכת "שטורעם" פנתה אל דובר המשטרה ושמעה שבאירוע נכחו רק 900 בני אדם. מה הפלא שיש לו אויבים, אך אפילו הם אינם יכולים להתעלם מהישגיו כחוקר מלומד, בלש והיסטוריון: "מונדשיין אשטיקעל אפיקורס, אבל ידען עצום", כתבו עליו באתר מתחרה.

מדוע לא?

בעת שביקר בשבוע שעבר במוזיאון יד ושם התעכב הנשיא ג'ורג' בוש ליד תצלום אווירי מיוני 1944 של מחנה אושוויץ ומעליו הכתובת: "מדוע לא הופצצה אושוויץ?" בוש הביט בתצלום והעיר: "היינו צריכים להפציץ".

ביום ראשון השבוע ראיתי ליד התמונה קבוצה של צעירים ישראלים. "התמונה שאתם רואים מוכיחה שהאמריקאים ידעו בדיוק מה קורה באושוויץ ובכל זאת לא הפציצו את המחנה", אמרה המדריכה. מישהו שאל מדוע. "היו לכך סיבות שונות", השיבה המדריכה, והוסיפה: "כנראה שהשאלה היהודית היתה משנית בעיניהם".

אלה מהמבקרים המתעקשים לדעת יותר - יכולים לצפות בסרטון המספר שהאמריקאים הפציצו מתקני דלק במרחק קצר מאוד ממתקני ההשמדה באושוויץ, אך הטייסים שהשתתפו במבצע לא ידעו על מתקני ההשמדה. אילו היו קוראים את "ניו יורק טיימס" היו יודעים. העולם כולו כבר ידע. אילו הפציצו את המחנה, או לפחות את מסילת הברזל המוליכה אליו - אולי אפשר היה להציל רק את אחרוני היהודים שהושמדו שם, אבל הם מנו כמה אלפים.

היה אולי היגיון כלשהו בכך שלא עשו זאת. כך או כך, יד ושם מעדיף משום מה להסתפק בסימן שאלה. זה עניין שמצריך סימן קריאה, או לפחות נקודה. מוזיאון השואה בוושינגטון מטפל בסוגיה באומץ רב יותר, ברוח דבריו של הנשיא בוש בירושלים. גם ליד ושם מותר.

* לקראת יום השנה ה-60 למותם של 35 הלוחמים שנהרגו בדרך לגוש עציון, צוין - גם בטור זה - שהם השתייכו לפלמ"ח. הנכון הוא שהיתה זו קבוצה מעורבת של אנשי פלמ"ח ואנשי החי"ש (חיל שדה), אחד מחילות ההגנה.



"שטורעם", דף הבית דור מבולבל


בארכיון הציוני המרכזי שמור אוסף שלם של כרוזים משנות הארבעים המעידים כי מאז ומתמיד היו בארץ אנשים שלא רצו להיות חיילים והיו אחרים שעשו מזה קמפיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו