בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ידיו האלוהיות

נשותיו הרבות היו עבורו לא רק מוזה אלא גם קורבנות, הוא נזהר מהשתייכות לכל זרם אמנותי או פוליטי, טען כי איננו מבין את ציוריו ואת הרווחים העצומים ממכירתם שמר בכספות הולכות ומתמלאות; מי היה פאבלו פיקאסו, אחד האמנים הגדולים במאה ה-20? עם צאת הכרך השלישי בביוגרפיה המונומנטלית של ג'ון ריצ'רדסון

תגובות

A Life of Picasso, vol. 3, The Triumphant Years, 1917-1932 John Richardson. Jonathan Cape, 592 pp., 30$
כשכתבתי מעל דפי מוסף זה ("הארץ, ספרים", 12.2.1997), נפעם ונרגש מגודל ההישג, על הכרך השני בביוגרפיה שכותב ג'ון ריצ'רדסון על אחד האמנים הגדולים במאה ה-20, פאבלו רואיס פיקאסו, הבעתי בשמם של מבקרים וקוראים רבים בעולם תקווה כי בריאותו הטובה של הביוגרף תעמוד לו לכתוב את המשכה; כבר אז הוא לא היה איש צעיר, והנה עתה, כשהוא בן 84, רואה אור הכרך השלישי בביוגרפיה המסעירה והמרתקת, ושוב יש לקוות שיזכו הקוראים להחזיק בין ידיהם גם את הכרך הרביעי והאחרון במפעל הביוגרפי הייחודי הזה.

ייחודו של ג'ון ריצ'רדסון בכך שהכיר את פאבלו פיקאסו והרבה להתרועע עמו ועם הסובבים אותו; הוא הכיר גם את נשותיו והיה מקורב לאוצרים ולסוחרי האמנות שעסקו בקנייה, במכירה ובהפצה של יצירותיו הגדולות. הוא מכיר את כל הסיפורים "מבפנים" - והקפיד לרשום ולתעד את כל השיחות הארוכות והמאלפות שהיו לו עם המאסטרו. הוא למד להכירו, היטיב לפצח את הקודים שלו וגם השכיל לפרש את התחמקויותיו והטעיותיו של הצייר הגדול, שלא אהב לפרש את יצירותיו ורווה נחת למראה תפוצתם של דברי ההבל שהוא מפזר על יצירותיו ועבודתו.

אבל ריצ'רדסון יודע להתגונן מפני העמדות הפנים של פיקאסו. לפיכך, הספרים שהוא כותב אינם בבחינת "זיכרונות מחיים במחיצת פיקאסו", אלא ביוגרפיה מתועדת היטב, חקורה, ביקורתית ומאירת עיניים. בניגוד לגיבורו, ריצ'רדסון לא מעמיד פנים. הוא לא מסתיר מן הקורא את הערצתו ליצירתו של האמן האהוב עליו. וההערצה מתבטאת, למשל, בקביעה חסרת-הפשרות שפיקאסו הוא האמן הגדול במאה ה-20. ריצ'רדסון הכיר גם מועמד רציני אחר לתואר, הצייר אנרי מאטיס, וגם עליו כתב חיבורים מעניינים וחשובים; אך כשהוא פוסק במחלוקת שהסעירה ומסעירה מבקרי תרבות ואמנות, הוא חד-משמעי: פיקאסו הוא הגדול מכולם. גם "מתחרים" אחרים על התואר מסלק ריצ'רדסון בקלות; על סלבדור דאלי, למשל, הוא כותב כך: "דאלי שיחק לעיני הציבור ולמענו; פיקאסו התמודד עם הדמונים בנפשו" (עמ' 399).

אך הערצת היצירה והערכת חשיבותה ומהפכנותה אינן מעבירות את הביוגרף על דעתו ואינן משחדות את שיפוטו; את היצירה הוא יודע לשפוט לפי ערכה, וכך גם את היוצר. ריצ'רדסון אינו נוטה להעלים מקוראיו את ההיבטים הקשים והמכוערים באישיותו של פיקאסו. הוא מספר על הסבל שגרם לסובבים אותו, לועג לאמונות הטפלות שלו, ומתאר במלים בהירות את אנוכיותו של הגאון האכזר. הוא לא צריך לאהוב אותו, גם כשהוא מתפעם מהישגיו.

מבחנו הגדול של ריצ'רדסון הוא האתגר הניצב לפני כל ביוגרף שגיבורו הוא אמן-יוצר: שאלת הקשר בין היצירה לחיים; כותבים רבים נופלים בפח שמטמינים להם מושאי כתיבתם ונחפזים לייחס לקורפוס היצירה מעמד של מאגר עדויות, שמהן אפשר לשאוב כמיטב הרצון והיכולת פרטים ופרקים לפרשת החיים. נטייה זו גוברת, כמובן, כאשר הביוגרף נתקל בחומה בצורה של שתיקה או יובש בעדויות אחרות, מהימנות יותר לכאורה. ופיקאסו ידע להסתיר היטב את המפתחות לפירוש הביוגרפיה שלו בקטעי היצירה.

מאז ומעולם היו נשותיו של פיקאסו מקור ליצירתו: בציוריו ובפסליו הנציח אותן וביטא את יחסו אליהן. מבחינה זו, שתי הגיבורות הגדולות של השנים הנסקרות בכרך הזה של הביוגרפיה הן אולגה חוחלובה, אשתו הראשונה של פאבלו פיקאסו, ופילגשו באותן שנים מארי-תרז וואלטר.

אולגה, שפיקאסו פגש בשלהי מלחמת העולם הראשונה, היתה רקדנית בלט דקה ויפה. המהפכה ברוסיה ניתקה אותה ממשפחתה במולדת הישנה. ריצ'רדסון, כמו רבים מחבריו של פיקאסו, לא אהב את אולגה. הם ייחסו לה ולדרישותיה מן האמן את התרחקותו מחבורת האמנים הבוהמיינים; היא הפכה את האמן הסוער והפרוע לבורגני מכובד, בלבושו ובהליכותיו; הם אף טענו כי בלחצה נעתר פיקאסו לעתים ללחצם של סוחרי האמנות שעבדו עמו ויצר ציורים "יפים" ואקדמיים, פורטרטים מקושטים ועוד מיני ציורים מכניסים. כדרכו מאז ומעולם, פיקאסו לא טרח לסתור את הטענות הללו; כמה טוב שאפשר לתלות בנשים הסובבות אותו את כל הפגמים המיוחסים לו. לא קשה לאתר את אולגה אף בציורים המופשטים ביותר - תנועת היד המונפת אל מעל לראש בתרגיל הבלט הנפוץ מסגיר אותה.

כשפג קסמה של האשה המכובדת יצא "חתול הרחוב" לחפש לו קורבנות חדשים - ולא התקשה למצוא. עתה היתה אולגה המטרה לציורים האכזריים והבוטים שלו, ואת מקומה תפסה מארי-תרז, שהיתה רק בת 17 כשפגשה לראשונה את פיקאסו. הוא לוקח אותה עמו לכל מקום, גם לחופשות הקייציות השנתיות בריביירה. הצעירה השופעת, מלאת החיים והבריאות, היתה מעתה המוזה שלו. והיא מופיעה בכל מקום: משחקת בכדור על חוף הים, מפורקת ומורכבת שוב באלף צורות וגישות. האירוטיקה גלויה וברורה לעין, על כל סמליה וסימניה.

לביוגרף שאיננו מסתפק, כראוי, בתיאור אלא גם מנסה לפרש, יש שתי מערכות של הסברים להתנהגות האכזרית הזאת, שכל מי שקרא את כרכיה הקודמים של הביוגרפיה כבר יודע שהיא בבחינת דפוס קבוע. ההתנהגות אינה משתנה, רק הקורבנות מתחלפים; והמונח "קורבנות" יאה להסבר שלו: ראשית, הוא טוען, פיקאסו לא חדל מעולם מלהיות גבר אנדלוסי ממוצע על כל המצ'ואיזם המיוחס לו; הנשים היו בעיניו כלי שנועד לשרתו. אך הסבר זה איננו ממצה ובעיקר איננו מפרש את היחס שלו לנשים, כפי שעולה מן היצירה. פיקאסו, טוען ריצ'רדסון, הוא המינוטאור, האל הפגאני המצפה לקורבנות אדם; צעירות חייבות להעלות עצמן קורבן על מזבחו, שלעולם אינו יודע שובע.

פיקאסו מעולם לא היה קתולי אדוק, אך היה שטוף אמונות טפלות; הוא היה משוכנע שקירבה לאשה חולה תקרב את מותו; הוא לא השתתף בלוויות, גם לא של חבריו הקרובים, משום שרוחו של המת פגיעתה רעה. כבר בראשית דרכו הוקסם מאמונות פגאניות ומשמניזם, ובשיא תפארתה והערצתה היתה מארי-תרז אלת-שמש באחד מציוריו המסעירים.

ביקום שהוא רוקח לעצמו, האמן, פאבלו, הוא המוקד, הוא המעניק חיים ויוצר. רבים מהמקורבים אליו העידו לימים כי שמעו את חברם לא אחת מעיד על עצמו שהוא האל בכבודו ובעצמו. האמן הוא כמו האל, אמר להם, הוא כמוני, "אני אלוהים, אני אלוהים, אני אלוהים". ופיקאסו הוא אל קנא ואכזר, שאינו יודע רחמים ואינו סובל מתחלשים הנרפים במשימה האחת והיחידה המוטלת עליהם: לשרת אותו.

פיקאסו, כותב ריצ'רדסון, אהב מאוד את פוזת האמן האינטואיטיבי ודבק בה; לכל מי שדרש הסברים ליצירתו טרח לומר כי אינו יכול לפרשה. כשהפליא בדור קודם בחידושיו ובציוריו הקוביסטיים, נרתע מכל ניסיון להעמיד למעשה תיאוריה והקפיד לומר שאינו יורד לסוף דעתם של הפרשנים למיניהם. טוב היה לו במעמד של הצייר השוטה שיש לו קשר ישיר ולא מוסבר עם אלוהי היצירה. כך גם יכול היה לטעון שלא הושפע מאיש ולא הלך בעקבות מורה. אך ריצ'רדסון, שאינו מתפתה לאמץ את הנראטיב של פיקאסו גם בסוגיות אחרות, טורח להראות לקוראיו מנין שאב הצייר את מקורות השפעתו וממי הושפע.

הספר נפתח בביקור שערכו ז'אן קוקטו ופיקאסו ב-1917 ברומא, לרגל העלאת אחת מהפקותיו של הבלט הרוסי בעיר. האמן הצעיר והנפעם הרבה לבקר במוזיאונים בה ובשאר חלקי איטליה. ריצ'רדסון מתאר את ביקורו בנאפולי, את התרשמותו מהריסות פומפיי ומצליח לאתר את השפעותיו של פסל רומי של הרקולס הצעיר על ציוריו ופסליו של פיקאסו בשנות ה-20. סדרת ציורי ה"רוחצות", למשל, מושפעת ישירות מן הביקור. כשהוא נעזר במחברות הרישום שלו, מצליח הביוגרף לתאר גלגולים של השפעות עד להכתרתן המרשימה במוצר הסופי של האמן. הוא הושפע וקלט, ואפילו ניהל דו-שיח עם אמנים מן העבר ועם אמנים בני דורו, אך בסופו של דבר יצר מהות חדשה, חדשנית ומהפכנית, וכולה שלו.

ריצ'רדסון הוא ביוגרף עם נשימה ארוכה מאוד. הוא חדשן ומקורי בגישתו ובכתיבתו, ועם זאת הוא חסיד נאמן של מסורת הכתיבה הביוגרפית האנגלית. חיי פיקאסו שלו הם לעולם חיי הזמנים והסביבה שבהם פעל. לכן הוא מרבה לצאת לגיחות מרתקות אל מחוץ לאטלייה של האמן: סיפורי המשנה וגיבורי המשנה בספר מעניינים לא פחות מן הגיבור הראשי. כשפיקאסו צייר בחדרו את מארי-תרז ואולגה, ישובות על הכורסה האדומה שלו, רחשו בחוץ תנועות אמנותיות סוערות. גם הפוליטיקה הבינלאומית לא היתה שקטה.

פיקאסו התרחק כמו מאש מכל המחלוקות בין סיעות האמנים; הוא דחה בשתי ידיו את ניסיונותיו של אנדרה ברטון לספח אותו אל חבורת הסוריאליסטים. לא עזרו גם דברי החנופה וההערצה שהורעפו עליו. ומן הצד האחר, גם לא שש להסתפח למחנה המעריצים של קוקטו. דומה כי שאב הנאה סאדיסטית לא מעטה למראה המהלומות (המילוליות ולעתים גם הפיסיות) שהטיחו אלה באלה. כשלא היתה קורידה ראויה לשמה בסביבה, גם מלחמתו של קוקטו בברטון תיחשב לקרב. גם כאן ריצ'רדסון אינו מקפיד להתייצב בעמדת הביוגרף האובייקטיבי. הוא בז לקוקטו ולכל תרגילי יחסי הציבור שלו, ואינו מסתיר זאת מקוראיו.

כאמור, ראשית דרכו של ריצ'רדסון בעולם האמנות היתה בחברת סוחרי האמנות והאוצרים. כמו בכרכים הקודמים, גם בכרך השלישי הוא מייחד פרקים נרחבים ומעניינים להיבטים הכלכליים של היצירה. כבר בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה פרץ פיקאסו אל שוק האמנות וחדל להיות אמן צעיר ומורעב, כפי שהיה בראשית צעדיו בפאריס.

בשנים שלאחר המלחמה כבר היה לאמן מבוסס ומבוקש, שסוחרים ואספנים מוכנים לשלם סכומים נכבדים בעד יצירותיו. ואכן בתקופה זו הוא אדם אמיד למדי, בעל דירות ורכוש, ואפילו מכונית מפוארת הנהוגה בידי נהג שכיר. סוחרי האמנות, בחלקם, השתנו - אך עמדה בעינה מערכת היחסים החשדנית בין האמן למפיצי וסוחרי עבודותיו. ובעניין זה, גם כשהתעשר הוסיף פיקאסו להיות ספרדי בן אנדלוסיה. ריצ'רדסון מביא עדות נפלאה של אחד ממקורבי האמן, המספר כי בימי המשבר הכלכלי הגדול בסוף שנות ה-20 לא נפגע פיקאסו כלל. לתהיית המקורב אמר לו האמן שהוא אינו מאמין כלל בהשקעות ובמניות, והוליך אותו אל חדרי הכספות שלו בבנק שבו צבר, בשטרות ממש, את הונו הגדול.

בתקופה שקדמה למלחמה נחשב פיקאסו משום מה בעיני צרפתים רבים לאמן שמקורב ליצירה הגרמנית, ואכן, בשעה שבצרפת עצמה מיעטו לקנות את יצירותיו, בגרמניה וברוסיה היו לו אוהבים ומעריצים רבים, וזו הסיבה שחלק הגון מיצירתו הקוביסטית אכן נמצא במוזיאונים ובידי אספנים פרטיים ברוסיה ובגרמניה.

לאחר המלחמה פסקו הרוסים והגרמנים לקנות את יצירותיו, אך עתה נתגלו לו מעריצים חדשים מעבר לים. אספנים וסוחרי אמנות מארצות הברית גילו את פיקאסו, ובשעה שבאירופה מוכת המשבר התמעטו המשקיעים והצרכנים, בניו יורק ובוואשינגטון קמו אוצרים שטרחו לרכוש את יצירותיו. ואכן, בזכות אלפרד באר, מראשוני פרשניו ומעריציו של פיקאסו ומי שייסד לימים את המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ("מומה"), הפכה ניו יורק לאחד המרכזים החשובים בעולם ליצירתו של פיקאסו.

ריצ'רדסון מפליא לשלב בביוגרפיה סיפורים קטנים ומרתקים. בכרך הקודם של מפעלו הגדול ניצבה יצירתו הגדולה והמהפכנית של האמן "העלמות מאביניון" (1907) במוקד הסיפור. שם הוא סיפר על מקורות יצירתה ושלביה, ועל יחסו המיוחד של פיקאסו כלפיה. חשש מפני מהפכנותה, ואולי החרדה מפני בוטותה, גרמו לו להסתירה מעין כל, והוא נעתר להציגה רק כעבור כעשר שנים. כיאה ליצירה גדולה וחשובה, מוסיף ריצ'רדסון לספר את תלאותיה וגלגוליה של יצירה זו גם לאחר שהוצגה ברבים.

גם בשעה שפיקאסו כבר היה לצייר מכובד ומוכר, שציוריו נמכרים בשוק האמנות במחירים מפולפלים (יחסית), עדיין לא ניאות פיקאסו להתנתק מן היצירה האהובה עליו. לבסוף, כשניאות למוכרה למיליונר צרפתי, הסכים לקבל תמורתה רק 25 אלף פרנקים. ריצ'רדסון מוסיף ומספר כי ייתכן מאוד שגם בשנות ה-20 המשוחררות נמצאו מעט מאוד אנשים שהיו מוכנים להציג בסלון ביתם את הזונות המפורסמות של פיקאסו, ואולי נעתר פיקאסו למכור את העלמות שלו במחיר כה זול משום שהקונה, שכבר לא היה איש צעיר, הבטיח לו בחוזה שלאחר מותו תועברנה העלמות ללובר. כך, קיווה, יבטיח חיי נצח לציור המופלא הזה. הקונה אכן מת עד מהרה, אך יורשיו לא מיהרו למלא את צוואתו. בכרך הבא יספר לנו בוודאי כיצד הצליח באר הניו יורקי להעביר את היצירה אליו.

בתקופה זו בחייו החל פיקאסו לייחד את ענייניו לפיסול. תחילה שלח ידו בפסלי מתכת, בעזרת ידידו הספרדי חוליו גונסלס, מסגר-אמן שהקפיד למלא אחר הוראותיו. הצייר עצמו נמנע מהמלאכה הקשה הדורשת מיומנות רבה, בין השאר משום שחס על ידיו האלוהיות. לאחר מכן, כשרכש את ביתו הכפרי הסמוך לבירה, התקין בו סטודיו מתאים לפיסול ועסק בו גם באבן ובגבס. "אשה בגן", פסל המתכת המפואר מ-1932, המוצב היום במוזיאון פיקאסו בפאריס, הוא בלא ספק פסגת היצירה הפיסולית של השנים הללו. כשריצ'רדסון מוליך אותנו בשבילי תהליך היווצרותו, אנחנו מבינים למה התכוון פיקאסו כשטען כל חייו שאינו מבחין בין פיסול לציור. ואכן, פסלים רבים מן התקופה החלו כציורים וכתרגילי רישום במחברותיו של האמן. המתבונן בציורים של התקופה, כמו, למשל, "אשה מטילה סלע" (1931, מוזיאון פיקאסו, פאריס) לא יתקשה לפצח את שלבי המעבר מן היצירה הזאת לסדרת פסלי "ראש של אשה" מ-1931.

לא פירטנו פה אלא את מקצת סגולותיו של הספר המעניין הזה, שהקריאה בו מצריכה מעקב אטי ובוחן - תמונה מול טקסט. ואכן, כראוי לביוגרפיה שעניינה חייו של יוצר, הספר גדוש באיורים מאירי עיניים. בניגוד לכרכים הקודמים, בכרך השלישי צירפו המו"לים קונטרס נרחב למדי של הציורים בצבע, המעשירים מאוד את חוויית הקריאה. עם זאת, בניגוד לספרים הקודמים, מיעטו המו"לים של הכרך השלישי ללוות את הכתוב באיורים בשחור-לבן, הממחישים את הנאמר בגוף הספר. ובכל זאת, כמו כל מבקריו של ריצ'רדסון, שקיבלו את הספר בשמחה גלויה ובאיחולי בריאות לכותבה, גם אני מחכה לכרך האחרון - הרביעי - שיחתום את המפעל.

פרופ' אלי שאלתיאל הוא עורך סדרת העיון "אפקים" בהוצאת עם עובד



פבלו פיקאסו, 1937


"מיה והבובה" (1938)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו