בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפט הזהות של סקרלטי

תגובות

כל אותם הוגים ובני הוגים השוללים את אפשרות קיומו של דבר-מה אחיד ושלם בעולמנו, כל אלה הסבורים כי מסגרות הייררכיות, תבניות בינריות ותואם מכל סוג שהוא, אינם אלא עדויות שבות ונשנות למבנים האימפרסונליים שנפשו של האדם משועבדת להם - שיאזינו, מפעם לפעם, לסונטות של סקרלטי.

555 הסונטות שכתב המלחין הבארוקי לצ'מבלו, מעבר לחשיבותן ההיסטורית (אחדות מהן מבשרות את ראשיתה של "צורת הסונטה" הקלאסית, וטכניקת הנגינה הנדרשת לביצוען יורה חץ וירטואוזי המגיע עד הרומנטיקה), הן מופת של סימטריה; של איזונים מבניים עדינים היוצרים זהות ודאית. משהו חי בין תבניותיהן של הסונטות הללו, והוא עולץ ונעצב באופן שמגדיר סגנון, כלומר מקבע סימני היכר ברורים של יוצר. סימנים כאלה הם המאפשרים, ככל שנוקפות השנים וככל שהעולם משתגע והולך, לשוב אל אותה תבנית, להתבונן בה בעין שאינה רואה אלא את זמנה שלה, ולנסות ולפרש את משקעיה וזיזיה, את תווי הפנים שהוטבעו בה.

תחושת השלמות של הסונטות מתעוררת הן לנוכח צורתן השכיחה - פרק אחד הנחלק לשניים, שבתום כל אחד מחלקיו מופיע סימן חזרה, המורה על נגינתו בשנית (סימן החזרה בזמנו של סקרלטי הטיל על המבצע, ככל הנראה, חובת אלתור וגיוון בעת ההשמעה השנייה) - הן לנוכח יחסי הגומלין הפנימיים בין שני החלקים ובתוך כל חלק, המתבטאים בעיצוב התימות ובמהלכים ההרמוניים.

אכן, הרמוניה מסוג זה תמיד מעוררת חשד. המאזין לפרקים קצרים אלה (המותאמים באופן מושלם אפילו לאוזן הפוסט-מודרנית, שעצם המחשבה על סימפוניה אטית וארוכה אוטמת מראש את חללה) לא יוכל שלא לתהות שמא מכסה יפי הצורה על זרמי מעמקים רוחשים. כתמיד, הסברים לצורך או לתלות באיזון מסוג זה לא חסרים. מי שירצה יוכל לראות בעצם החלוקה עדות לקונפליקט כלשהו: האם חלק אחד של השלם מסמל את דומניקו סקרלטי, ואילו חלקו האחר את אלסנדרו סקרלטי, אבי המלחין, שהיה בעצמו מלחין נודע, וברור ששנים רבות חסה דומניקו בצלו? האם הצד האחד שייך תמיד לדומניקו נגן הצ'מבלו, ואילו הצד האחר שייך לעוגבר המהולל הנדל, בן זמנו של סקרלטי (שני המלחינים נולדו ב-1685, כמעין רמז או מימוש מוקדם של הדיאלקטיקה ההיגליינית; ה"סינתיזה" של קלילות הצ'מבלו מזה והודו של העוגב מזה, היתה כמובן עולמו של י"ס באך, שנולד גם הוא באותה שנה)? האם צד אחד צופן בחובו את קולותיה של נאפולי, שהיא מחוז ילדותו של סקרלטי, ואילו הצד האחר נושא את קולות הרחוב אל משכנות בגרותו בפורטוגל ובספרד?

אפשר, מן הסתם, להציע סיבות והסברים נוספים, מעניינים יותר או פחות, וגם אם יוכחו בעמל רב - עדיין לא יימצא הסבר לשלמות החזרה בסוג הסונטה המסוים הזה, ובעולמו של המלחין המסוים הזה. החזרה על שני חלקי הפרק (שלדעת מבצעים אחדים אמנם אינה מחויבת המציאות) מתמידה לשמור על סתימותה, ומוסיפה לנוע בין שני עולמות פרשניים - עולם אחד שבו החזרה אינה משנה את פני החלק שנוגן פעמיים, ועולם אחר שבו החזרה היא יאנוסית, כלומר בעלת פנים הפוכים.

שהרי גלגוליו של משפט הזהות הזה - ההצהרה כי אובייקט כלשהו זהה לאובייקט אחר - מתאפיינים בכפל פנים נצחי: מצד אחד הם מראים שהופעה אחת של האובייקט האחד לעולם אינה זהה להופעה אחרת שלו, כלומר, שדבר שהופיע במקום ובזמן מסוימים לעולם לא ישוב להופיע באופן זהה, גם אם מבנהו לא השתנה במאום. ומצד אחר, משפט הזהות יכול להראות כי אותו אובייקט הוא בכל זאת ולמרות הכל בדיוק מה שהנו; חרף כל התמורות - היסטוריות, תיאולוגיות, טכנולוגיות - המהות לא השתנתה, הגרעין לא השתנה, ובתנאים מסוימים ישוב גרעין זה לגלות את פניו, כפי שעשה זאת פעם.

מה מוכיח, אם כן, "משפט הזהות" של סקרלטי? זו הצרה שבצורה: בימים העומדים בסימן טירוף הדימויים, הייצוגים וייצוגי ייצוגיהם, נהפכה הצורה למשל. האם מבטינו העכשוויים יפרשוה כשלמות שבטרם קריסה? ואולי כדבר-מה שתחם אז, כפי שהוא תוחם היום, את הכאוס? ואולי כבר אז לא היה זה אלא משל מתוחכם ולפיו אין, בעצם, קני מידה מוחלטים לדבר, והצורה קיימת לעצמה? וכלום ייתכן שהבלטתה החזקה והמודעת של הצורה ביצירות אלה אינה אלא קריצת עין הרומזת שבן זוגה הנשכח של הצורה - התוכן - דווקא הוא, הוויטאלי כל כך, הוא שקובע הכל? ואולי המשפט הזה מוכיח בעדינותו ובצניעותו את יסוד הנצח הטבוע בכל יצירת אמנות אמיתית, שרב-המשמעות שלה שורדת בכל הזמנים כולם; דהיינו, שסקרלטי הוא סקרלטי.



דומניקו סקרלטי. מושלם אפילו לאוזן הפוסט-מודרנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו