בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחצבה של פרגמנטים, טקסטים פעורים, חסרי שלמות

הכתבים המשרדיים של פרנץ קפקא, שראו אור באחרונה בגרמניה, הראו לו את האופק הספרותי של הניכור: כתיבה ביורוקרטית הנוטשת את ממלכת "האני" הביוגרפי ומתמסרת לגוף שלישי, ל"כל אחד"

תגובות

ב-30 ביולי 1908 נכנס ד"ר פרנץ קפקא אל בית "המוסד לביטוח תאונות עבודה של ממלכת בוהמיה בפראג" ברחוב פוריץ 7, לא רחוק ממרכז העיר. בו ביום החל המשפטן הצעיר את עבודתו כאסיסטנט במחלקה המשפטית. לאחר תקופת ניסיון נתמנה כפקיד מן המניין במחלקה הטכנית ולבסוף - כמזכיר במחלקה לתאונות. מינוי זה בישר על ראשיתה של קריירה שנמשכה עד 1922. אז פרש סופית ממשרתו ויצא לגמלאות בשל סיבוכיה של מחלת הריאות.

שנות עבודתו של קפקא ב"משרד", אף שמקובל לציירן כשנים אפלות, שוממות, וכמובן כנטל גדול על יצירתו הספרותית, היו שנים פוריות מאוד. בשנות עבודתו למד קפקא את סודה של המכונה: משרתו חייבה אותו לנתח סביבות טכנולוגיות, לחקור תאונות עבודה ולעמוד על קשיים וסתירות בתחומם של חוקי הביטוח הממלכתיים. מיוזמתו למד באוניברסיטה הטכנית של פראג, ודרך קבע נהג לקרוא בכתבי עת מקצועיים ולהתעדכן בחידושים בענפי הייצור, התעבורה והבטיחות. משרתו שלחה אותו לסיורים במפעלים ובמחצבות, וזימנה אותו למפגשים עם תעשיינים ועובדים. את משרדו פקדו חולי עצבים ונכים, נפגעים של תאונות עבודה ופליטי המלחמה הגדולה. כך נכנס קפקא אל רזי העידן הטכני והתייצב כמבקר בשער החוק. ללא דרך זו שעשה בשדה ההריסות של המודרנה, בסבכי החוק ובעיבורי השיח הטכנולוגי, נתקשה לתאר עד סופה את יצירתו הספרותית.

"המוסד לביטוח תאונות עבודה של ממלכת בוהמיה בפראג" הוקם ב-1889 והופקד בעיקר על מימוש המדיניות הממשלתית בנושא חוקי ביטוח חובה בתחום התעשייה והתעבורה. על תחומי ההתמחות של קפקא יעידו בעיקר המאמרים שפורסמו במסגרת השנתונים של המוסד. חיבורים אלה כלולים בהוצאה מחודשת ומקיפה של "הכתבים המשרדיים" (amtliche Schriften) שהתפרסמו לפני שנים ספורות בהוצאת "פישר" בגרמניה. מהדורה זו כוללת כשלושים טקסטים המיוחסים לקפקא. לצד המאמרים מופיעים מכתבים, הרצאות ותזכירים פרי עטו.

הנושא העיקרי של קפקא הוא תאונת העבודה. רבים מן הטקסטים עוסקים בסיווגי סכנות במפעלים, בתקנות בטיחות ובאמצעים למניעת תאונות. רשימות אחרות עוסקות בסוגיית "חוק ביטוח חובה" ובגורלם של נכי מלחמה. התכונה הראשונה של חיבורים אלה היא האנונימיות. מאמריו המקצועיים של קפקא פורסמו בעילום שם. הפרקים פרי עטו העוסקים, לדוגמה, ב"היקף ביטוח חובה באתרי בנייה" (1908), ב"הגנה מפני תאונות עבודה במכונות לעיבוד עץ" (1909), ב"סיווגי סכנות בעת מלחמה" (1916) ובסוגיית תאונות עבודה במחצבות (1915), פורסמו ללא חתימתו בשנתוני המוסד. גם תרומותיו למאמרים על נוירוזות טראומטיות וסוגיית הקמת בית המרפא ברומבורג-פרנקשטיין (1916) פורסמו בעיתונות הגרמנית בבוהמיה ללא אזכור שמו. מאמרי השנתון נכתבו בדרך כלל בעבודת צוות: בכתיבתם השתתפו פקידים, עורכים ומתרגמים. כך חווה קפקא את אפשרויותיה של הכתיבה הקולקטיווית, כתיבה המופקעת מבעלותו של הפרט ומסירה את שם המחבר ונבלעת בקורפוס אנונימי.

הכתבים המקצועיים של קפקא הם כתבים חסרי שם, ובמובן זה ניכר בהם הממד המנוכר, נטול הזהות, של העידן הטכני. על כך יש להוסיף את חותמו של השיח הביורוקרטי: כתיבתו המשרדית של קפקא מחויבת להיגדים אובייקטיוויים ולטיעונים פונקציונליים; היא משתמשת במונחים טכניים ומשפטיים ולעתים נדירות בלבד נשזרת בה פרוזה חופשית. ואולם, למרות מחאותיו על הרשימות האנונימיות של המוסד והסתייגותו המופגנת מן המכונה הביורוקרטית המייצרת דו"חות משמימים, הכתיבה המקצועית העניקה לקפקא תובנה בדבר האופק הספרותי של הניכור. הכתיבה הביורוקרטית מייצרת פיגורות לשוניות נייטרליות, נטולות זהות פרטית. זו כתיבה הנוטשת את ממלכת "האני", את מרחב הייצוג הביוגרפי, ומתמסרת ל"הוא", לגוף שלישי, שהוא "כל אחד", כלומר מסמן של גוף קולקטיווי. על דרך זו חונכת הכתיבה המקצועית מרחב של "דאגה פוליטית", שעליה עמד קפקא ברשימת יומן בדבר "הספרויות הקטנות" (1912). דבר מה מעומקה של חוויית כתיבה זו ניכר אולי בדמויות האנונימיות של יצירתו הספרותית, גיבורי הרומאנים שלו, שאינם נושאים שמות אב.

במסגרת עבודתו חווה קפקא את צדה האחר של הקידמה הטכנולוגית. העולם הטכני נפתח לפניו כמרחב של סכנות, תאונות ונוירוזות טראומטיות. ניסיון זה ניכר גם במאמר על "ההגנה מפני תאונות עבודה במחצבות" שקפקא היה שותף בחיבורו. הדיון פרי עטו נפתח בהקדמה על הגורם האנושי בתאונות ומרחיב בשאלת האמצעים להגנה מפני אסונות במחצבות. על אחת ממחצבות הגרניט בבוהמיה, שבה סייר לשם הכנת הדו"ח, כותב קפקא, כי האתר נראה כמו "שדה עזוב, שומם של חורבות". הוא מעיר על המבנה הרופף של המחצבה, על תלי פסולת הנערמים בשדה, על מסילות וקרונות בלתי מאובטחים, על סלעים מטים ליפול, על היקוות בלתי מבוקרת של מי תהום וכשלים נוספים. אין זה מקרה, הבחינו כבר כמה מקוראיו של קפקא, כי את סופו של "המשפט" המחיז המספר ב"מחצבה קטנה, עזובה ושוממה". שם, בשדה ההריסות של המודרנה, נרצח יוסף ק. על ידי מלוויו. סצינת הסיום של "המשפט" מעידה אולי על "החומר והצורה" שנטל קפקא ממחצבת הגרניט בבוהמיה אל עולמו הספרותי. את תקוותיו של הפקיד לתקן במשהו את עולם החרושת, החליף חלום בלהות ספרותי על רצח במחצבה. ויותר מכך, האין אנו רשאים לראות במחצבה זו של "המשפט", בגלי ההריסות ותלי האבנים, אלגוריה לעזבונו הספרותי של קפקא, שנותר כשדה של פרגמנטים, טקסטים פעורים, חסרי שלמות?

תאונת העבודה מתגלגלת אל תחומה של היצירה הספרותית וכך היא מופיעה גם ברומאן "הנעדר": תרזה, ידידתו של קרל רוסמן המוצא את פרנסתו כנער מעליות במלון "אוקסידנטל", מספרת לו על תאונת העבודה באתר בנייה שבה מצאה אמה את מותה. האם, פועלת תשושה המחפשת את פרנסתה בעבודות מזדמנות, נתקלת בערמת לבנים באחת מקומות הבניין באתר, נופלת אל בור ומגלגלת אחריה קרש עץ כבד. תאונת העבודה שאת קורותיה העתיק קפקא אל רחובות ניו יורק, יכולה היתה להיגזר מרשימותיו המקצועיות על מחדלים, כשלי בטיחות ורשלנות באתרי בנייה.

ואולם מן היריעה הספרותית עקר קפקא את המסרים הפדגוגיים ואת עקרון התקווה הניכרים ברוב מאמריו. תאונת העבודה באמריקה אינה עוד תוצאה של מחדל בטיחות או מקרה רשלנות סתם, אלא ביטוי למצב הטבע החדש של היחיד. התאונה מגלה את "סוד" ההוויה בעידן הטכני. הטקסטים המקצועיים של קפקא דנים בהיבטים הקטסטרופליים של סביבת העבודה ובהשפעות ההרסניות של המכונה על הגוף. על כך מוסיפים כתביו את הדיון בעולמו הסתום, הבלתי מפורש, של החוק. חוקי הביטוח של ממלכת בוהמיה, כותב קפקא במאמר על "היקף חובת הביטוח באתרי בנייה", הם נוסחאות משפטיות מופשטות, מעורפלות, בלתי קריאות כמעט, שרק מעטים מצויים בהן, ואף מהם ניטלת בדרך כלל היכולת לפרשן או להביאן לכדי מימוש. חוקי הממלכה מאפשרים פרשנויות סותרות בסוגיית היקף הביטוח ותחומי התוקף שלו.

בעולמו של החוק, כותב קפקא, ניכרים חוסר עקביות והעדר אחידות, לא "העיקרון" אלא "המקרה" הוא שמכריע בתחומו. במאמר על "הכללת אוטומובילים פרטיים בחוק ביטוח חובה" (1908) מעיר קפקא על החוק "הנעדר דיוק" ו"מתיר מרחב גדול של פרשנות". ד"ר קפקא המשפטן האמין עם זאת ב"פתרון" לשאלת החוקים: הרחבה של תחום החלות של החוק והאחדתו עשויות לדעתו לפתור את הסתירות, את הקונפליקטים ואת ניגודי האינטרסים המתרחשים במרחבי הפרשנות של החוק. את "הפתרון" הזה חסך כידוע קפקא הסופר מיצירתו, שבה מתגלגלת שאלת החוקים בכתבי חידה, כגון אותו "שער חוק" הפתוח וסגור ללא קץ, שבפניו עומד איש מן היישוב.

דבר מה מן המורכבות של שיח החוק ניכר גם בסיפור "במושבת העונשין", המציג את אחת המכונות המוזרות בתולדות הספרות הגרמנית החדשה. המכונה של מושבת העונשין עובדת בשירות החוק, שעל כתביו נאמר כי אינם ניתנים לקריאה, אלא מצטיירים כ"קווים דמויי מבוך המצטלבים אלה באלה ובקושי רב אפשר להבחין במרווחים הלבנים שביניהם". תרשימים אלה, פרי עטו של המושל הקודם של המושבה, הם כתבי הסתרים שטמונים בהם גזרי הדין של הנאשמים. חוקי העונשין של המושבה, בדומה לחוקי הביטוח של ממלכת בוהמיה, הם חוקים שרירותיים: יש להם תוקף אך אין להם מובן. בשני המקרים מדובר בחוקים בלתי קריאים. ותכונה זו של החוק נחשפת לבסוף ב"תאונת העבודה" של הקצין, העושה עצמו לקורבן האחרון של המכונה לאחר שהתקין את גזר דינו וגופו נקשר למכונה מתחילה זו בפעולתה.

ואולם חיש מהר היא מתפרקת בשאון גדול: חלקה העליון נעקר ממקומו, גלגלים חורגים מעל צירם ומתעופפים לכל עבר. עבודת המכונה משתבשת ובמקום לכתוב בגוף הקצין את גזר דינו, היא נועצת בו את מחטיה ללא כל היגיון. תאונת העבודה היא האופן בו המכונה "נפתחת" ומתגלה. ההתפרקות של המכונה היא האופן בו נחשפת מהותה של טכנה. כך יוצאת לאור "הנפש של המכונה". התאונה, בעולמו הספרותי של קפקא, היא כמאורע של רפלקסיה עצמית. המכונה פוסקת לעבוד ומביטה אל תוך עצמה. כך נולדת בעולמה של הספרות תובנה אודות היסוד החבוי, ההרסני של העידן הטכני.

בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, השתתף קפקא בחיבור מאמרים ספורים על שאלת הנוירוזות הטראומטיות וייסוד בית הבראה לחיילים גרמנים בבוהמיה. אין מדובר כאן במאמרים מקצועיים מובהקים, אלא ברשימות תעמולתיות של המוסד לביטוח הפונות ל"רגש הפטריוטי" של האזרחים הגרמנים תושבי בוהמיה ומדגישות את "החובה הלאומית" לתרום למפעלי הבראה ושיקום של נכי מלחמה. אבל רשימות אלה מעידות היטב על השיח התרפויטי שקפקא היה מעורב בו במקום עבודתו ועל משמעותה של מלחמת העולם מנקודת מבטו.

שכן, "מלחמת העולם היא מלחמת העצבים" והחייל השב מן החזית הוא גוף נוירוטי, מוכה הלם, זעזועים, הפרעות עצביות, רעידות ושיתוק. הנוירוזה הטראומטית היא חוויה דורית ושותפים לה, סבור המאמר, לא רק חיילים, אלא המון רב של אזרחים, נפגעי תאונות עבודה וטלטולים מכאניים בנסיעות רכבת. במחלות אלה ובסיבוכיהן (היסטריה, אפילפסיה, הפרעות דיבור) מציע קפקא לטפל במסגרת מוסדית, בבית מרפא עממי שיוקם בשטח פתוח, מחוץ לעיר, בסמוך ליער, באזור מעיינות וגנים. שם, בחיק הטבע, עשוי הגוף הנוירוטי להירפא ממצבי ההלם שממיטה עליו המכונה.

במאי 1917 נחנך בבוהמיה סנטוריום פרנקנשטיין, שהוגדר כ"מוסד מרפא עממי למחלות עצביות של לוחמים גרמנים". תרומתו של קפקא, בעצמו חובב מושבע של בתי הבראה, להקמת הסנטוריום אינה מוטלת בספק. שלושה חודשים מאוחר יותר התגלתה בגופו מחלת השחפת ומאז נעשו בתי המרפא לביתו השני. עם השנים הלכה והתמעטה שהותו במוסד וקפקא פסק כמעט מכתיבתו המשרדית. אך מאמריו המקצועיים על שאלת החוקים המשיכו לרדוף את יצירתו. הרפתקאותיו המשרדיות מהדהדות בעמודים הבלתי נגמרים של הרומאן "הטירה" ושאר עזבונו.



פרנץ קפקא. מזכיר במחלקה לתאונות


ז'ורז' גרוס, יום אפור, 1921



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו