הרוח בנכר והגוף במולדת

באיחור של כמה מאות שנים ממקם יהודה רצהבי את האדב - אחד הז'אנרים המרכזיים בספרות הערבית - בתוך הספרות העברית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מוטיבים שאולים בספרות ישראל, מאת יהודה רצהבי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ז, 509 עמודים

את ספרו החדש של פרופ' יהודה רצהבי בן ה-91 אפשר לראות כמעין אנציקלופדיה או לקסיקון רחב היקף של מוטיווים משותפים לספרות הערבית הקלאסית ולספרות העברית בתקופת תור הזהב בספרד, וגם לפניה ואחריה. זה מפעל חיים מחקרי מקיף, אשר התפרסם חלקים חלקים מעל בימות שונות, אקדמיות ועיתונאיות, לאורך כחמישים שנה (חלקו גם ב"תרבות וספרות").

ספר זה הוא עזר רב חשיבות למי שתחום עיסוקו או התעניינותו התרבות היהודית-הערבית, הן בצדדיה הפיוטיים המובהקים, הפיוט, שירת החול והמקאמה, שנוצרו על פי רוב בעברית, והן בצדדיה הפחות פיוטיים, הספרות הרבנית, הפילוסופיה והקבלה, בעברית, ערבית וארמית. למעשה, הספר הוא רב חשיבות גם למתעניינים בספרות הערבית הקלאסית הלא-יהודית, הן כקובץ תרגומים (אמנם חלקיים ופרוזאיים) של גדולי השירה הערבית, שאין כדוגמתו בעברית, והן כמחקר משווה בספרות הערבית, אשר מלמד עליה רבות דווקא על דרך ההשוואה לפריפריה העברית שלה, הקשורה אליה בטבורה אבל קשורה נוסף לכך גם אל ספרות הקודש היהודית.

אבל את הספר אפשר להגדיר במונח נוסף, הנשאל מתחום עיסוקו, גם אם מונח זה אינו שגור בעולם האקדמי הישראלי של ימינו, והוא אדב. האדב הוא אחד הז'אנרים המרכזיים בספרות הערבית מאז צמיחת הח'ליפות הערבית, ז'אנר כל הז'אנרים, אשר שמו תורגם לעברית בימי הביניים כמוסר (ואשר משורשו נגזר התואר העברי החדש אדיב). במוסר אין הכוונה לספרות צדקנית מלאת יראת שמים, אלא לספרות הדרושה להשכלתו של האדם השלם, ועל כן ספרות האדב אינה מגבילה עצמה בגבולות ז'אנר מסוים, אלא עוברת ביניהם כפי שהאדם ראוי שיעבור ביניהם, בניגוד להפרדות הנוקשות בין השירה, הפרוזה, המסה, העיון והכתיבה העיתונאית, המקובלות בממסד הספרותי של ימינו. באדב יכול למצוא האדם בתי שיר קלאסיים ורקעם, סיפורי חכמים ומעשיהם, עיונים לשוניים, פתגמים, מחקרים גיאוגרפיים, דיונים תיאולוגיים, אנקדוטות הומוריסטיות, ועוד חומרים רבים נוספים, ובכל אחד מספרי האדב הם מכונסים בשיטה אחרת (או ללא שיטה ממש).

האדב מטשטש את ההבחנות בין מקור לפרשנות ובין מקור לחזרה ולווריאציה, בין יוצר לעורך, וכך הוא מבטל את ההעמדה של היוצר הגאוני במרכז, ומעמיד במקומו את הרעיון, את החבורה הספרותית, את הלשון. אף על פי שפעמים רבות שאיפת האדב היא אנציקלופדית, הרי שלרוב אין זו שאיפה אנציקלופדיות במובן המודרניסטי והמדעי של המלה, כניסיון להגדיר את גבולות עולם הידע ולקבוע את חוקיו הפנימיים, אלא דווקא ניסיון בורחסיאני לפרוץ לגמרי את גבולות עולמות הידע (היוצר כרכים אינסופיים כמעט של אדב), ולהגדירו לא על פי העולם הנחקר אלא דווקא לפי האדם החוקר, אדם שמן הראוי ששום דבר (אנושי ולא אנושי) לא יהיה זר לו.

המרחב העצום של ספרות האדב הערבית מעורר קנאה מנקודת המבט העברית, והוא מורגש כז'אנר החסר ביותר בספרות העברית שצמחה בעולם הערבי. כל אוהב שירת ימי הביניים העברית היה מבקש שיהיה בידיו ספר דוגמת "כתאב אלע'ני" הערבי, המעבה בפרוזה את השירה ומעניק לה רקע ופרשנות, עד שדומה שאין להבין את השירה בלעדיו (גם אם הוא למעשה נכתב בדיעבד). חלק ממאפייני האדב הערבי אמנם מצאו את דרכם אל הפרוזה החרוזה שתורגמה לעברית (דוגמת "בן המלך והנזיר" ו"כלילה ודימנה"), אל ספרי המקאמות (ספר המקאמות התימני של זכריה אלצ'אהרי אף נקרא "ספר המוסר"), אל קבצים כגון "מבחר הפנינים" ו"משלי ערב", וגם אל ספר הפואטיקה המרכזי על השירה העברית בספרד, "ספר העיונים והדיונים", שכתב ר' משה אבן-עזרא בערבית. אבל מרחב האדב הערבי כנראה לא עורר קנאה בקרב המשכילים העבריים בעבר מפני שאלה יכולים היו לקרוא אותו במקורו בערבית, ולא נזקקו לאדב עברי. הסופרים העבריים אשר ביקשו להוכיח את מעלת לשונם מול הערבית עשו זאת בשירה ובמקאמה, ולא הספיק בידם זמנם ליצור אדב, מה עוד שדווקא בספרות המדרשית, שקדמה לח'ליפות הערבית ושנוצרה בתוכה, נמצאו יסודות משותפים רבים עם ספרות האדב.

דווקא בדורות האחרונים אנחנו נזקקים לאדב עברי, ובמובנים רבים בספר זה, באיחור של כמה מאות שנים, ממקם רצהבי את האדב בתוך הספרות העברית. הוא מקבץ יחדיו ציטוטים מבתי שיר וממקאמות עבריות משל סעדיה גאון, הנגיד, אבן גבירול, משה אבן-עזרא, הלוי, אלחריזי, טודרוס אבולעפיה, עמנואל הרומי ואחרים, ועמם קטעים מקבילים משל אבו נוואס, אל מותנבי, אבו אלעלאא' אלמערי, אלגזאלי, אלהמד'אני, אלחרירי ואחרים. רצהבי קבע שערים לספר על פי המוטיווים השונים שבהם הוא עוסק, ובהתאם לרוח מסורת האדב, וחילק את חמש מאות עמודי ספרו לחטיבות על אדם ואלוהיו, אהבה, אותיות, בכי ודמעה, בעלי חיים, חידות, חיים ומוות, יופי, נעורים ושיבה, נישואים ועוד (הכל על פי סדר אלפביתי פנימי).

רצהבי כותב על ה"מזיגה הנפלאה של שתי התרבויות", הערבית והעברית, מקורות ישראל וערב, "בנפשו של היוצר היהודי" (עמ' 8), אך כמובן שמה שנלמד למעשה מספרו הוא כי אין מדובר בשתי תרבויות, אלא במערכת תרבותית משותפת ובתוכה תתי-מערכות, עם תחומי חפיפה ותחומי בידול, שיתוף חלקי במקורות היניקה והיבדלות חלקית, בעלות היסטוריות הקשורות זאת בזאת וביניהן השפעות הדדיות. על כן, אף שכותרת הספר מדברת על מוטיווים "שאולים", הרי שאין כאן שאילה מתרבות אחת לאחרת, אלא שותפות במערכת תרבותית אחת מורכבת, כאשר לעתים יצירה עברית בודדה, או חלק ממנה, הם ממש תרגום של יצירה ערבית הקודמת לה, ולעתים היצירות נוצרות במקביל מתוך עולם תרבותי וערכי משותף. כמו כן מודע רצהבי לעובדה שאת מחקרו ישלים העיסוק בהשפעת המקרא והמדרש היהודיים על הספרות הערבית המוקדמת, וכן במקומם של יוצרים יהודיים בתוך הספרות הערבית (ומעניין במיוחד מקומם של יוצרים שכתבו בשתי הלשונות).

לכאורה העיסוק במקורות, והנבירה המחקרית לאחור המבקשת למצוא את היסודות שבהם השתמש יוצר ביצירתו, מביאים לאובדן המקוריות, בכך שהחוקר מראה שוב ושוב כיצד כל יצירה היא מעיל תשבץ המורכב מיצירות קודמות. אך כדאי לראות זאת על רקע האדב המבוסס בדיוק על הרעיון שלאיש אין בעלות על סיפורים, רעיונות וניסוחיהם (רעיון זכויות היוצרים המודרני והזר מבוסס על הרצון שיהיה אדם האחראי לטקסט, ואפשר יהיה להעמידו לדין במקרה של פגיעה בשמו של השליט). כך כדאי להבין גם את רעיון השותפות של בני תרבות למרחב התרבותי שהם חיים בו, מוסלמים, יהודים ונוצרים. כך למשל מצטט רצהבי את משה אבן-עזרא המדריך את המשוררים ב"ספר העיונים והדיונים": "ואם אתה אומר לקחת רעיון שכבר קדמך אליו אחר, נהג בחכמה בעניינו, והוסף עליו או החסר ממנו - תוספת שלא תשחית את רעיונו או חסרון שלא יביישהו" (עמ' 9).

דרך הספר אפשר ללמוד על תרבות הקריאה של משכילים יהודיים, אשר כבר בתקופת הגאונים הכירו את האדב והתייחסו אליו. בין דבריהם אפשר למצוא גם רעיונות שמקורם אפילו בקוראן, ולעתים הם מודיעים על כך בציון המקור ולעתים בלעדיו (וידוע על טופסי קוראן באותיות עבריות, כבכתיבה הערבית-היהודית, שנמצאו אצל משכילים יהודיים). כן מעמיקה בספר ההבנה של שירים עבריים רבים. כך למשל פסוקו המפורסם והמצוטט ביותר של הלוי "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", הנקרא על פי רוב על רקע הגלות היהודית והגעגועים לציון, נקרא בספר על רקע שירת הגעגועים לדמשק, מולדת הח'ליפות הערבית, אשר הפכה נפוצה באנדלוס. ראשון מנסחיה על פי המסורת היה הח'ליף עבד אלרחמן הראשון, אשר כתב שירי געגועים לארצו סוריה ולאחותו שנותרה בה; גם בשירת האהבה הובלט הפיצול בין הגוף והנפש, ואבו עיינה אלמהלבי כתב: "גופי עמי, אך הרוח עמכם / הרוח אפוא בנכר, והגוף במולדת" (עמ' 30).

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ