שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הממסד נותן יד

* שני זוכי פרס ישראל בתיאטרון - ניסן נתיב ורנה ירושלמי - הם אינדיווידואליסטים עקשנים, שפילסו את דרכם בשולי עולם התרבות תוך מאבקים רבים. נתיב, למשל, מקבל את הפרס בעת שהסניף הירושלמי של הסטודיו שלו עומד בפני סגירה

ציפי שוחט
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

את ההודעה על קבלת פרס ישראל בתיאטרון קיבלו שני זוכיו, רנה ירושלמי וניסן נתיב, בהפתעה. "הפרס לא מתאים לי כל כך", הגיב נתיב זמן קצר לאחר שהתבשר על הזכייה, "אני לא שייך לחוגים האלה. מנטלית, הממסד ואני לא פעלנו יחד". ירושלמי סברה כי מדובר בטעות: "אמרתי לשרת החינוך יולי תמיר, שהתקשרה לבשר לי על הפרס, שזו בוודאי טעות, כי אני מהתיאטרון. לא ידעתי שנותנים פרס ישראל בתחום התיאטרון".

הבחירה בשניהם - הוא מייסד הסטודיו למשחק הנושא את שמו והיא מייסדת אנסמבל עיתים - מעניינת ובלתי שגרתית: הם פועלים יותר בשולי התיאטרון ולא במרכז, ומשם משפיעים עליו; והם גם אינם שחקנים, כפי שהיו מרבית הזוכים בתחום זה עד כה. בזכייתם גם גברו על מועמדים ראויים נוספים כמו עודד תאומי, עודד קוטלר ויוסי גרבר.

מה שמאחד את ירושלמי ונתיב הוא היותם פורצי דרך, אינדיווידואליסטים, עקשנים ודבקים במטרה. השניים פילסו את דרכם בתיאטרון הישראלי תוך מאבקים חוזרים, ומבלי שהיו נכונים להתפשר.

פרדוקס ישראלי

ועדת השיפוט של הפרס, שכללה את זהרירה חריפאי, שרה ליסובסקי ונורית יערי, כתבה בנימוקים להענקתו לנתיב כי הוא תרם "תרומה מכרעת לתיאטרון הישראלי בטיפוח דורות של שחקנים ובמאים מן השורה הראשונה, שהם מוכשרים, סקרנים, חדשנים ומקוריים. בוגרי הסטודיו, בעקבות לימודיהם, יצרו קבוצות בוגרים שהפיקו הפקות מקצועיות שרצו לאורך זמן. תרומתו ותרומת תלמידיו מורגשת בכל התיאטראות בארץ, בקולנוע הישראלי ובמסגרות הפרינג' השונות. אי אפשר לחשוב היום על התיאטרון הישראלי בלי להיתקל במעשה ידיו של נתיב".

אבל במציאות הישראלית זוכה נתיב בפרס היוקרתי ביותר שהמדינה מעניקה לאזרחיה דווקא בשעה שהסניף הירושלמי של הסטודיו שלו עומד בפני סגירה. "אמרתי לשרה תמיר שזו דוגמה לפרדוקס ישראלי", מספר נתיב, "בירושלים יש בית ספר שלי שעומד להיסגר ואני מקבל פרס ישראל. היא נרעשה ואמרה שתנסה לעזור".

נתיב נולד ב-1922 באמסטרדם. שם משפחתו המקורי הוא נוטוביץ', ואת השינוי לנתיב הציע אברהם שלונסקי, אגב משחק שחמט בקפה כסית. הוא מלווה את התיאטרון הישראלי כשחקן, במאי ומורה זה יותר מ-65 שנה. הוא למד תיאטרון בסטודיה של הבימה, פנטומימה אצל אטיין דקרו בפאריס, מאוחר יותר גם הצטרף ללהקת של דקרו ואף הגיע אתה לישראל. הוא למד בימוי בבית הספר גילדהול בלונדון ובימוי טלוויזיה בהולנד. בישראל הוא ביים לתיאטרון ולרדיו, העלה הצגות בתיאטרון האוהל ובתיאטרון המסחרי.

ב-1963 הקים את הסטודיו למשחק במרתף קטן ברחוב ריינס בתל אביב, סטודיו שנהפך עם השנים לגורם מרכזי ומשפיע על העשייה התיאטרונית בישראל. בשנותיו הראשונות לא זכה לתמיכה מוסדית ובהמשך היתה תמיכה מצומצמת "רק כדי לצאת חובה", כדברי נתיב. "מהיום שהתחלתי לפעול הייתי צריך להיאבק על הקיום, נלחמנו על פת לחם מהתחלה ועד היום הזה. אני זוכר שמישהו שהיה ממונה על התרבות במשרד החינוך שאל אותי מי ביקש בכלל להקים בית ספר למשחק. האיש הזה כבר לא קיים, אבל אצלי הוא חי הודות לאמירה הזו".

ב-1986, 23 שנה לאחר הקמת הסטודיו בתל אביב, הוזמן נתיב על ידי עיריית ירושלים להקים את בית הספר למשחק בעיר. כיום, עם 42 מחזורי בוגרים בתל אביב ו-18 בירושלים, בוגריו הם חלק בולט לא רק בעולם התיאטרון הישראלי, אלא גם בקולנוע ובטלוויזיה. עם בוגרי בית הספר נמנים שחקנים ויוצרים מרכזיים כמו מיכאל גורביץ', רמי הויברגר, קרן מור, מיכה סלקטר, אודי בן משה ורבים אחרים.

למרות זאת, היה נתיב מעין נביא הזעם של התיאטרון המקומי; הוא מעולם לא היה מרוצה ממנו. תחילה היו לכך סיבות אידיאולוגיות, שהתמקדו בשיטת המשחק הנהוגות כאן. בין שיטת סטניסלווסקי הרוסית לבין השיטה של לי שטרסברג האמריקאית נשכח חלקה של השיטה האירופית בתרבות התיאטרון כאן "והרקע שלי בא ממערב אירופה של אנגליה וצרפת, לכן הראייה שלי היתה אחרת". בהמשך החל להכיר את הממסד בכלל ואת זה התיאטרוני בפרט, ממסד שהוא לא הסתגל אליו: "אני חלק ממגזר שנראה כמשהו שמתחיל להיות מיותר, ואלה שמנהלים את התרבות בארץ משתפים פעולה. מנהל תיאטרון צריך להיות מנהל תיאטרון, אבל בפועל הוא מקדם מכירות. מה שמדריך כיום את התיאטרון זה הרייטינג וזה הדבר ההרסני שקיים עכשיו. למשל, התיאטרון הממוסד בלע את התיאטרון המסחרי, ועכשיו הוא עושה תיאטרון מסחרי בעזרה ממשלתית. עכשיו אנחנו בתהליך של בליעת הפרינג'. זו מציאה בשביל התיאטרון, כי הוא קונה סחורה שאינה חתול בשק, כי הוא רואה מה הוא רואה לפני שהוא מעלה. הכי גרוע הוא שגם יוצרי הפרינג' מצדם מתחילים לפזול לעבר התיאטרונים והם יכולים להיות מנוצלים על ידיהם, ומוכנים לעבוד בתנאים שאף שחקן תיאטרון לא היה מוכן לעבוד".

מדוע אם כך נתיב מכשיר את תלמידיו בתיאטרון הישראלי שהוא אינו מכבד? "תלמיד עושה מה שהוא רוצה ולא מה שאני רוצה. אנחנו מדברים עם התלמידים ואני שואל אותם, למה אתם באים אלינו ללמוד משחק, מה כל כך מדליק אתכם בתיאטרון הישראלי? והם אומרים אנחנו נשנה אותו".

מי הוא בעיניו שחקן טוב? "שחקן טוב הוא זה שאני אוהב לראות על הבמה ושיהיה נאמן לעצמו", הוא משיב. ומהי הצגה טובה לדעתו? "זה דבר נדיר שיכול לרגש אותי".

גם כעת, בן 86, מקדיש נתיב את זמנו לסטודיו שהקים. הוא לא מחשיב או מתרגש במיוחד מפרסים. הוא זכה בין השאר ב-1992 בפרס תל אביב לאמנויות הבמה וב-1999 בפרס האקדמיה של התיאטרון הישראלי על מפעל חיים. "אבל לפרס ישראל יש משקל", הוא אומר, "אני מקווה שיעזור לנו, ולאו דווקא בכסף, במאבק נגד הסגירה של הסטודיו בירושלים. אולי עכשיו הם יתביישו קצת".

בלי בית קבוע

בנימוקי השופטים לבחירה בירושלמי נכתב כי היא "פורצת דרך בחקר חומרי התיאטרון והצגתו בפני הקהל. אנסמבל עיתים הוא כיום מהתופעות האסתטיות המעטות בארץ ובעולם שניתן ליחס להן את התואר חשובות".

ואכן, כתב היד האישי של מי שייסדה שפה תיאטרונית ומחפשת כל הזמן דרכים חדשות לביטוי אמנותי מתאפיין לא רק בבחירת החומרים המוקפדת, בבחירת הטקסטים (שהם לרוב קלאסיים), אלא גם בשילובם בצורה ויזואלית רבת רושם; כזו שיש בה מקום חשוב גם לצדדים התנועתיים והעיצוביים, שנהפכים לחלק מהשפה והאמירה. "אני מנסה ללכת בעקבות שייקספיר, כדי שיהיה איזון בין המרכיבים, ואז נוצרת החוויה התיאטרונית", אומרת ירושלמי.

בכל עבודה שלה היא בוראת עולם חדש ומיוחד לה - אם זה פרויקט התנ"ך על ארבעת חלקיו ואם אלה יצירות קלאסיות כמו "המלט" ו"חלום ליל קיץ" של שייקספיר, "שלוש אחיות" של צ'כוב ו"וויצק" של ביכנר. הפקות אלה ואחרות זכו להערכה בפסטיבלי התיאטרון החשובים בעולם והוצגו, בין השאר, בניו יורק, ואשינגטון, ציריך, דבלין, לונדון וברלין.

ירושלמי היתה לפני שנים רבות תלמידתו של שותפה לזכייה, נתיב. כמוהו, גם היא פילסה בעקשנות ובלא מעט קשיים את דרכה בתיאטרון. עד היום אין ללהקה שלה בית קבוע, וגם האולם ברחוב נחמני בתל אביב שאמור היה להיות ביתה התגלה כבעל ליקויי בטיחות; משום כך, אי אפשר לקיים בו הצגות והוא משמש רק כאולם לחזרות האנסמבל.

ואולם, בניגוד לנתיב מוקירה ירושלמי את תרומת הממסד, בעיקר התיאטרוני ובעיקר התיאטרון הקאמרי, לקיומו של אנסמבל עיתים, שהחל את דרכו ב-1989, לאחר העלאת הבכורה של "המלט" בפסטיבל עכו. "זה התחיל עם גיבוי ועזרה כלכלית של הקאמרי בניהולם של עודד פלדמן ואילן רונן והמשיך עם נעם סמל ועמרי ניצן מאז ועד עכשיו", היא אומרת, "בלי זה, לא הייתי יכולה להמשיך ולעשות. זה נותן גב של קהל ועזרה בכל מה שאפשר. מגיע להם כל הקרדיט על שאימצו גוף כזה בתוכם, ותוך כדי שאני שומרת על אוטונומיה מלאה".

ירושלמי נולדה לפני 69 שנה בעפולה להורים שבאו מרוסיה לארץ ישראל בעלייה השנייה. היא גדלה והתחנכה בחיפה. כיוצרת התעצב עולמה האמנותי מעיסוקיה השונים בתחומי אמנויות הבמה. בתחילת דרכה למדה מחול בארץ ואחר כך בלונדון, שם התוודעה אל התיאטרון ועברה ללמוד בראדא. בהמשך היתה מנהלת הצגות אצל המפיק גיורא גודיק, וכך הכירה את עולם מחזות הזמר, הקרוב ללבה עד היום. ניהול הפקות כמו "כנר על הגג" ו"פורגי ובס" היה, לדבריה, התמחות חשובה בניהול הפקות גדולות היקף ורכישת ידע במורכבות הבמה.

ירושלמי גם למדה ביפאן טכניקה של התיאטרון המסורתי היפאני, והיא בעלת תואר שני, שקיבלה בארצות הברית. עד להפקת "המלט" שהועלתה בפסטיבל עכו והסבה אליה את תשומת הלב, הופיעה ירושלמי במקלטים שונים בתל אביב - בין השאר, בשדרות יהודית, בשכונת מונטיפיורי וברחוב ארלוזורוב. היא לימדה וביימה באוניברסיטת תל אביב, בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטאות בארצות הברית. מאז הקמת האנסמבל נשארה רוב הזמן בארץ.

"אני כמו נמלה, הולכת במסלול צר", מעידה ירושלמי על עצמה, "אני מעורה בין אנשים שמנסים ליצור בכוחות עצמם, ולתיאטרון הרפרטוארי יש מחויבויות אחרות לקהל שלו, לכלכלה שלו ולרפרטואר. חובת המיינסטרים היא לטפח עבודות שהוא אינו יכול לעשות. שם המשחק הוא רב גווניות".

על פועלה זכתה ירושלמי בתואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ותואר פרופסור מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מה משמעות פרס ישראל בעיניה? "זה משמח אבל גם מלחיץ, כי זה מחייב להמשיך לשמור על הרף הגבוה הזה. יחד עם זאת, אני בטוחה שבעוד כמה ימים כבר לא אתייחס לכך, כי צריך לעסוק ביצירה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ