בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הנאצים היו "ירוקים" ואם כן - מה זה משנה

בשנים האחרונות רואים יותר ויותר ספרים העוסקים באג'נדה ה"אקולוגית" של המפלגה הנאצית ומגדירים אותה כ"מפלגה ירוקה"; בעז נוימן מנסה להבין למה - ואיך זה משנה את הבנת פשעי הנאצים

תגובות

?How Green Were the Nazis

Josef Bruggemeier, Mark Cioc and Thomas Zeller (eds.), Ohio University, 288pp., 22.95$

The Green and the Brown: A History of Conservation in Nazi Germany

Frank Uekoetter. Cambridge University Press, 246 pp., $23.99

נאציזם ואקולוגיה? התנועה הנאצית כתנועה "ירוקה"? במבט ראשון נראים קישורים אלה כמופרכים, הזויים, שערורייתיים. האם אין בהם למעשה ניסיון לטהר, ואפילו חלקית, את אחד המשטרים הנוראים במאה ה-20?

ב-1985 ראה אור ספרה של ההיסטוריונית אנה ברמוול, שטענה ללא כחל וסרק כי המפלגה הנאצית היתה "מפלגה ירוקה"; הספר התמקד בדמותו של ולטר דארה, שר החקלאות בממשלה הגרמנית-הנאצית, ובהשקפת עולמו שבמרכזה עקרונות "הדם והאדמה". דארה, לפי ברמוול, עמד בראש אגף "ירוק" במפלגה הנאצית, אגף שהשפיע ואף חישק משמעותית דמויות מובילות כהיטלר, הימלר והיידריך. את דארה כינתה ברמוול "אבי הירוקים", שכן קידם חקלאות אורגנית, הגבלה על שימוש בכלים חקלאיים ממוכנים ועוד. בזמנו, אם איני טועה, הספר היה בגדר אזוטריה.

ואולם בשנים האחרונות רואים אור יותר ויותר מאמרים וספרים, אקדמיים בעיקר, העוסקים בנושא. ללא כל ספק, העיסוק בסוגיה זו ניזון מהעניין הציבורי ההולך וגובר בנושאים ירוקים ואקולוגיים. כותרת אחד הספרים הבולטים שראו אור בשנתיים האחרונות הוא "עד כמה הנאצים היו ירוקים?". במלים אחרות, התשובה לשאלה "האם הנאצים היו ירוקים?" למעשה כבר הוכרעה. ספר מרכזי אחר נושא את הכותרת הפרובוקטיבית לא פחות, "הירוק והחום" (החום, אזכיר, היה הצבע המזוהה עם המפלגה הנאצית שכן היה צבע מדי הס"א, פלוגות הסער הנאציות).

מדובר, ללא ספק, בסוגיה קשה, נוקבת ואמוציונלית, בדומה כמעט לכל ויכוח היסטורי והיסטוריוגרפי בעניין הנאציזם. האם באמת הנאצים היו "ירוקים" - ואם כן באיזו מידה? ומה זה מעיד עליהם? האם זה משנה את האופן שבו אנו תופסים את פשעיהם? ובאיזה אור זה מעמיד את התנועה הירוקה והאקולוגית במאה ה-20?

ביולי 1935 חוקקה הממשלה הגרמנית-הנאצית בראשות אדולף היטלר את "חוק הרייך להגנת הטבע"; היה זה אחד החוקים המתקדמים ביותר לזמנו. בראש ובראשונה היה זה חוק פדרלי התקף לכלל המדינה, ולא עוד חוק או תקנה מקומית כנהוג בעבר. חוק זה היה חסר תקדים בהיקפו: הוא הגן על הטבע ועל הנוף בשם ולטובת העם הגרמני, וכן מנע השלכות הרסניות עתידיות של תהליכי פיתוח כלכליים באזורי ספר. כל מי שביקש לפגוע באזורי טבע או לשנות באופן מרחיק לכת את מראה הנוף - למשל קבלנים או יזמים - נדרש להתייעץ ולקבל את הסכמת "משרד הרייך להגנת הטבע".

החוק גם הגן ושימר גשרים, דרכים, בניינים וכיוצא באלה, שנחשבו לבעלי ערך היסטורי-תרבותי גרמני. כמו כן הגביל החוק, ולעתים אף אסר, על שימוש בפרסומות שכיערו את הטבע והנוף. לרמת חקיקה שכזו תגיע בריטניה, למשל, רק לאחר מלחמת העולם השנייה וצרפת רק בשנות ה-60 של המאה ה-20.

ומעל לכל - בניסוח "חוק הרייך להגנת הטבע" היו מגולמות אפשרויות אכיפתו. כך, למשל, נכלל בו סעיף ששלל את זכות ההתנגדות בבית משפט ממי שעתיד היה להיפגע ממנו, למשל מי שאיבד את הזכות לפתח קרקע פרטית; במדינה הגרמנית-הנאצית, "טובת הציבור" הרי תמיד קודמת ל"טובת הפרט". ראוי לציין כי "חוק הרייך להגנת הטבע" שנראה, על פניו, כפרוגרסיבי ביותר, כלל גם סעיפים נאציים מובהקים. נכתב בו כי הטבע הגרמני הוא הבסיס לעליונות הגזע הארי. החוק היה בהחלט ספוג באידיאולוגיית "הדם והאדמה".

"חוק הרייך להגנת הטבע" היה רק אחד משיאי החקיקה ה"אקולוגית" וה"ירוקה" הנאצית; ראויים לציון חוקים ותקנות נוספים שעניינם הגנה על יערות, בעלי חיים, מניעת זיהום אוויר ועוד. כך למשל הצליחו הנאצים לאסור שחיטת בעלי חיים ללא הרדמה, להגביל ציד וניסויים בבעלי חיים, לקדם תוכניות לימוד והכשרה בענייני הגנה על החי ועוד. חודשים ספורים לאחר עליית הנאצים לשלטון איים הרמן גרינג בנאום רדיופוני להשליך למחנה ריכוז כל מי שיענה בעלי חיים במסגרת ניסויים. יחסם של הנאצים לבעלי חיים והפרדוקסליות לכאורה (או שלא לכאורה) בין יחסם לחיות לבין יחסם לבני אדם היא סוגיה בפני עצמה שקצרה היריעה מלפתח כאן.

אבל האם הנאצים באמת היו "ירוקים" ו"אקולוגיים"? בראש ובראשונה חשוב להדגיש כי התנועה הנאצית לא היתה כזאת במושגים בני-זמננו. עד שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 כלל לא היו מפלגות ותנועות "ירוקות", דהיינו כאלה המכפיפות אפילו אינטרסים פוליטיים וכלכליים ל"אג'נדה הירוקה". זאת ועוד, לא נוכל למצוא לא במצע המפלגה הנאצית, לא ב"מיין קאמפף" ולא בשום טקסט נאצי פרוגרמטי אחר, את מה שנכנה היום "אג'נדה אקולוגית". ובכל זאת, חקיקה "ירוקה" היתה גם היתה. מה משמעותה?

אפשר לטעון שאין כל קשר בין שתי התנועות, ושהעובדה שחקיקה "ירוקה" ו"אקולוגית" חוקקה ברייך השלישי היא מקרית. למעשה, מראשית המאה ה-20 ניסו רבים וטובים - פרטים, קבוצות לחץ ואגודות של שוחרי סביבה - לקדם חקיקה שכזאת. היו הצלחות מקומיות, אך כולן נכשלו ברמה הפדרלית. מפח הנפש הגדול התרחש בתקופת רפובליקת ויימאר הנאורה, שנתפסה כאימפוטנטית מבחינה פוליטית. כינונו של הרייך השלישי היה מבחינה זו הזדמנות מצוינת לקדם חקיקה ברמה הפדרלית, אך זאת לא מכיוון שמדובר במשטר נאצי, אלא בעיקר בגלל היותו משטר טוטליטרי. במשטרים טוטליטריים קל יותר "לקדם עניינים" לעומת משטרים פרלמנטריים-ליברליים. מנקודת מבט זו, אפשר לראות את הקשר בין התנועה ה"אקולוגית" הגרמנית לבין המשטר הנאצי כפועל יוצא של אופורטוניזם מצד ה"ירוקים".

ואולם לטנגו דרושים שניים. ללא שיתוף פעולה מצד הממסד הנאצי, חקיקה שכזו לא היתה מתרחשת. הנאצים מצדם התעניינו וקידמו חקיקה "ירוקה" לאו דווקא בגלל תכנים, אלא לצרכים תעמולתיים - גם זו היתה דרך לבסס את מעמדו של המשטר החדש בקרב האוכלוסיה הגרמנית. יתר על כן, התנועה הנאצית אמנם לא היתה "ירוקה" ו"אקולוגית" כשלעצמה, אך כתנועה לאומנית קיצונית היתה רגישה ופתוחה לרעיונות של "הגנה על המולדת" (Heimat) ושימורה, כלומר על הטבע, הנוף והאדמה הגרמניים. ובעצם איזו תנועה לאומית מודרנית לא קידשה את הטבע, הנוף והאדמה כביטוי חיצוני של רוח או נפש העם?

וישנה גם אפשרות אחרת לגמרי. בין אם הנאצים היו "ירוקים" ו"אקולוגיים" ובין אם לאו - אין זה באמת משנה. במבחן המעשה, הרס המשטר האיום הזה את הסביבה. ב-1936 הוכרזה תוכנית ארבע השנים שמטרתה להפוך את הכלכלה הגרמנית לאוטרקית בדרך למלחמה. תוכנית זו, בצירוף מהלכי החימוש שכבר החלו, שמו ללעג כל ניסיון להגן על הסביבה מפני ניצול משאביה והרס שיטתי שלה. ובסופו של יום, כל אלה היו כאין וכאפס לעומת האסונות הסביבתיים שגרמו הגרמנים-הנאצים במלחמת העולם השנייה. תנועה ומשטר "ירוקים" ו"אקולוגיים" לא מובילים מדיניות שיטתית של "אדמה חרוכה", ובכלל זה הרס חייהם של עשרות מיליונים ורצח והשמדה של עשרות מיליונים נוספים.

האם הטענה בדבר ה"אקולוגיות" של הנאצים היא לפיכך במקרה הטוב אנקדוטלית, זניחה? האם בסופו של דבר היא אינה פועל יוצא של העניין הציבורי בן-זמננו באקולוגיה, עניין ציבורי ה"מנפח" לממדים חסרי-פרופורציה את מה שבתקופה הנאצית היה שולי? אני מבקש להציע זווית נוספת, שלא רק מאפשרת לחבר בין הנאציזם ל"אקולוגיה", אלא גם חושפת לפנינו נקודת מבט אחרת על פשעי המשטר - וזאת בתנאי שנכליל ב"אג'נדה האקולוגית" לא רק את החי והצומח, את הטבע והנוף, אלא גם בני אדם. שהרי אקולוגיה, לשיטת הנאצים, היתה גם (ואולי בעיקר) "אקולוגיה אנושית". האובססיה ל-Lebensraum ("מרחב מחיה"), לא היתה אלא פרויקט אקולוגי שכלל גם "טיפול" בבני אדם.

בדצמבר 1942 פירסם היינריך הימלר צו כללי לגבי עיצוב הנוף בשטחי המזרח הכבושים שסופחו לרייך; לכאורה מדובר בצו "ירוק" למהדרין - הימלר מנחה את הכפופים לו כיצד להתייחס כראוי לצומח ולחי, כיצד לשמר ולבנות דרכים ורחובות, כפרים וערים ואפילו אזורי תעשייה. לצד כל אלה קובע הימלר כי האדמה והנוף, הטבע והמולדת, הושחתו במידה רבה גם מעצם נוכחותן של אוכלוסיות מקומיות זרות.

יישוב "מרחב המחיה" באוכלוסיה גרמנית אתנית מצד אחד, וסילוק והשמדה של אוכלוסיות זרות מצד שני, היו אם כן לחלק אינטגרלי מה"אקולוגיה" הנאצית. לא בכדי השתוקקו הנאצים "לנקות" ו"לטהר" את "מרחב המחיה" שלהם, בראש ובראשונה מהיהודים. ולא בכדי זוהו האחרונים כמפגעים סביבתיים - "מזהמים", "נושאי מחלות", "טפילים".

ההיסטוריון והפילוסוף הגרמני פטר סלוטרדייק (Sloterdijk) טען באחרונה כי הפתרון הסופי של "הבעיה היהודית" בתאי הגז מהווה הוכחה ניצחת לכך שהנאצים אכן היו "אקולוגיים", מבחינה זו שכיוונו את כל מרצם לשימור ולעיצוב הסביבה באמצעים סביבתיים. אסייג ואומר כי סלוטרדייק מתייחס ל"אקולוגיה" במובן רחב ביותר, שאולי כבר חורג מהמשמעות המקובלת של "אקולוגיה" כיום.

לצורך הגנה של "מרחב המחיה" שלהם, טוען סלוטרדייק, פיתחו הנאצים שיטת המתה המונית המבוססת על רצח בני אדם דרך הרס "מרחב המחיה" של הקורבנות. בתאי הגז הרוצחים הנאצים לא פגעו באדם, בגוף האדם - אלא חיסלו למעשה את הסביבה שאיפשרה את קיומו ואת חייו.

נדמה לי שזה בדיוק מה שכה מבהיל ברעיון של תא הגז - שהוא לא רק הכחיד חיים אנושיים, אלא גם את הסביבה המאפשרת חיים אלה, וכל זאת בשם שימור ועיצוב הסביבה ה"ראויה", היא "מרחב המחיה". מקרה זה מלמד אותנו, לדעתי, שאקולוגיה ראוי שתהיה לא רק יחסים בין אדם למקום אלא גם - ואולי בעיקר - יחסים בין אדם לאדם.

ספרו של ד"ר בעז נוימן, "להיות ברפובליקת ויימאר", ראה אור בהוצאת עם עובד



למעלה: "רק אל תדאגו, הוא צמחוני" (פוטומונטאז' של ג'ון הרטפלד, 1936). למטה: "הייל גרינג", איור שהופיע בגרמניה בשנת 1933



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו