שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היהודים מקוקי-צ'ין-מיזו עושים עלייה

הלל הלקין הצטרף לשורה מפוארת של נוסעים יהודים ש"איתרו" צאצאים משבטי ישראל בפינות נידחות בעולם; הפעם מדובר בצאצאי שבט מנשה שהתגלגלו כנראה לצפון בורמה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב שביט

על גדת הסמבטיון, מסע בעקבות צאצאי שבט המנשה

הלל הלקין (תורגם מאנגלית בידי המחבר). הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 399 עמ', 94 שקלים

"אמר מענדיל מוכר ספרים: בואו ונחזיק טובה לבנימין השלישי, בעל המסעות המפורסם, על הני מילי מעליותא - המתנות הטובות, שהעלה לנו ממקומות הישוב של בני משה, או היהודים האדמונים". וכל זאת משום שבנימין ובן-לווייתו, הלוא הוא סנדריל, זכו במצווה לעבור את נהר הסמבטיון, לשוב לעירם בשלום, ולהפיץ ברבים את אגדות עשרת השבטים. האגדות האלה, כותב מנדלי, סתומות מאוד, "כל תיבה שבהן אומרת דרשני, ויש שהיא אומרת סרסני או בוא והטל אותו בסופי". לכן חוקרי קדמוניות עטים לנקר בהן ולהעלות סברות שונות ומשונות. וכל זה למה? משום שבני ישראל זקוקים לאגדות, שמעניקות להם ניחומים בעת צרה ו"תשובה ונדבה וממון ליושבים ירושלים" (מנדלי מוכר ספרים, "אגדת האדמונים").

הלל הלקין, הנוסע האחרון (לפי שעה) ברשימה מפוארת של ציידי אגדות, מודע היטב לא רק לספקנות אלא גם ללעג שילווה את ספרו - בנוסח, למשל, מי מבין השניים, הלקין או הרב החרוץ אליהו אביחיל, הוא בנימין ומי סנדריל. הלקין מיהר להקדים רפואה למכה: הוא אינו בנימין הרביעי, שכן יצא למסעו מלא בספקנות ומצויד בכלים הנחוצים לבחון בזהירות את מהימנות הסיפורים שישמע ואת ה"עדויות" שיוצגו לפניו.

לפיכך, הספקנות והביקורת המלווים אותו אמורים לחזק את מסקנתו בסוף המסע, שאולי יש ממש כלשהו באגדה על בני שבט מנשה שהוגלו מישראל בידי ממלכת אשור וכמה מהם שרדו עד ימינו וחיים על גבול הודו-בורמה. הנה עדות מופלאה ל"חפץ החיים" של עם ישראל.

לפני יותר ממאה שנה ידע נוסע אחר, יעקב ספיר הלוי ("אבן ספיר", 1866), לקבוע שדבריו של בנימין השני בספרו "מסעי ישראל" - שראה ספרים עתיקים למיניהם - הם בדויים מלב ונועדו לקוראים יהודים הכמהים לשמועות ולחדשות; ואולם נוסע בן-ימינו מאמין שבאגדות עתיקות, מופרכות ככל שייראו, טמון תמיד "גרעין" של אמת היסטורית.

זו למשל היתה גם המסקנה של מלומד נכבד כמו פרופ' יוסף קלויזנר. בשנת 1794 כתב ריצ'ארד ברותרס (Brothers) ספר בשם "Revealed Knowledge", שבו טען כי בבריטניה ובאמריקה יש רבבות נוצרים המאמינים באמונה שלמה שהאנגלו-סקסים הם צאצאי עשרת השבטים שהוגלו בשנת 721 משומרון על ידי סרגון השני, ואלה הגיעו לאנגליה ולאירלנד דרך דנמרק. קלויזנר כתב ב-1945 מאמר ארוך בשם "עשרת השבטים, הכנענים והאנגלו-סקסים", שבו תיאר את הספר הזה כהזיה שאין לה שום יסוד מדעי, ואולם בכל זאת היא פותרת חידה היסטורית.

מקורה של ההזיה על "עשרת השבטים", שעשו את הדרך הארוכה מהשומרון לאנגליה, היא במסעות הימיים של הפיניקים, שכניהם הקרובים של שבטי ישראל הצפוניים, שהגיעו לדרום האי האנגלי (לקורנוול) ולאירלנד כדי לכרות שם בדיל. הפיניקים שהגיעו לאלביון, כותב קלויזנר, "לא היו פיניקים טהורים: היתה בהם תערובת גדולה או קטנה של בני עשרת השבטים - של שבטי-הצפון הישראלים זבולון, דן ואשר, ואפשר גם של שבט נפתלי. ואם נתערב קורט של דם כנעני בדם הבריטי בזמנים קדומים, הרי היה בקורט זה גם חלק ידוע מדם-ישראל, מדמיהם של עשרת השבטים". ואם כך הדבר, קורטוב של "דם שמי" נוזל בעורקי העם הבריטי, ומכאן ה"דמיון" בין התכונות המאפיינות את הבריטים לתכונות המאפיינות את בני ישראל ה"שמיים".

להגנתו של קלוזנר אפשר להביא את מועד כתיבת המאמר - אחרי השואה - ואת מניעיו: טיעון שבעזרתו אפשר יהיה לשכנע את בריטניה שעליה להתייצב לימין היישוב היהודי בארץ ישראל בזכות "המורשת הקדומה המשותפת". מה אפשר להביא להגנתו של הלקין?

אבל נחזור לקודמיו. עדויות לכאורה על מציאותם של שבטי ישראל נידחים באסיה (ובאפריקה) נפוצו מאוד בעולם היהודי במשך המאה ה-19. הלקין נותן סקירה כמעט מלאה של גלגולי העדויות האלה (עמ' 98-135) והרקע שעליו החלו להופיע.

ההתחלה היתה בסיפוריו של אלדד הדני, בסוף המאה ה-9, שטען כי צאצאי השבטים דן, נפתלי, גד ואשר חיים ב"ארץ החווילה", היא אתיופיה. המשכם בספר המסע של בנימין בן יונה (בנימין מטודלה) מאמצע המאה ה-12, שמצא את השבטים האבודים האלה בצפון-מזרח איראן. אחריו, בין היתר, בא ספרו של הרב והסופר ההולנדי מנשה בן ישראל, שחי במחצית הראשונה של המאה ה-17, ומצא את צאצאי גולי אשור גם בצפון אמריקה.

לסקירה המועילה הזאת אפשר להוסיף ידיעות מן המאה ה-19 על "דרוויש נכבד מארץ הודו", שהגיע לירושלים וסיפר על חיל משמר יהודי החי בקשמיר, ליד העיר איולון (ajulun), על סוחר יהודי מכלכתא שביקר במזרח בורמה בעיר יהודית גדולה מוקפת חומה ועוד כהנה וכהנה. עתה לא נותר אלא לפתור את החידה - איך הגיעו בני עשרת השבטים למזרח אסיה ולמזרח אפריקה כאחת - או לחלופין למצוא האם מוצאם של יהודים החיים בארצות אלה הוא אכן מעשרת השבטים, או אולי מיהודים שהגיעו לשם בתקופת בית שני.

בכתב העת "השילוח" (ברלין, תרס"ג), לדוגמה, פירסם שמעון מנחם לזר סדרת מאמרים בשם "עשרת השבטים", שאת עיקרי טענותיה לקח מהחיבור של המזרחן אדולף נויבאואר (1899). הסדרה תיארה סיפור הנפוץ, כדבריו, ב"ספרים רבים מאוד, בחוברות אין קץ, במגילות עפות, בעיתונים ובדרשות". לזר כתב כי "ספרות שלמה רבת-כמות נבראה בשנים האחרונות לברר את הדעה המוזרה הזאת ולהוכיח אמיתותה", ואולם מדובר ב"בעלי הזיה מלומדים". הוא טען כי לא כל שבטי ישראל הוגלו אלא רק עילית קטנה, וגם רוב אלה שהוגלו שבו לארץ ישראל בימי בית שני.

אמנם הבל הוא להאמין שעשרת השבטים נעלמו פתאום ונחבאו במקומות נסתרים בירכתי ארץ, ו"שחוק (צחוק) הוא" לחלק אותם לשבטים, שנפזרו בארצות שונות; ובכל זאת, לזר לא מבטל את האפשרות כי "בתוך היהודים הנידחים באזיה ובאפריקה יש יותר מזרע עשרת השבטים מאשר בתוכנו", וכי הם התערבו בעמים שבתוכם ישבו והשפיעו עליהם. מכאן, לדעתו, נולדה "אמונת האפגהנים (אפגנים) כי כולם מצאצאי ישראל". יותר מכך, לזר גם סבר כי היהודים בקורדיסטאן, בקווקז, ברוסיה הדרומית, ואולי גם היהודים הקדמונים שישבו ברומניה, "גם להם הצדקה להתייחס במידה מרובה לעשרת השבטים".

מתברר איפוא שלא קל לוותר לגמרי על אגדה שהעניקה לעם ישראל "תוספת" של צאצאים קדמונים וגם איששה את קדמוניותו. ודומה כי החיפוש אחרי הוכחת ה"קדמות" הוא הסיבה להעתקת החיפוש אחר המוצא של אוכלוסיות יהודיות נידחות לימי בית ראשון. מניע אחר היה הרצון לטעון כי העובדה שב"כתבים העתיקים" של היהודים "הנידחים" האלה נמצאים "משקעים" מספרי התורה, תומכת במסורת בדבר קדמות התורה. אם זו כבר היתה בידי בני מנשה במאה ה-8 לפנה"ס, האם המסקנה אינה שהתורה נכתבה עוד קודם לכן? (עמ' 353).

אלא שהתיאוריה הזאת תלויה כולה בהשערות; ראשית, אין בידינו שום ראיה שבתמונה המקראית של המבנה השבטי של ממלכת ישראל יש ממש, ובוודאי לא על כך שגם כעבור 600 שנה לאחר ההתנחלות בכנען, נניח, שמרו השבטים האלה על ייחודם ועל זהותם השבטית. אין בידינו גם שום ראיה לכך שמגילות של "ספרי התורה", אפילו נניח שהועלו על הכתב הרבה לפני גלות ישראל, נפוצו כך שקבוצות של גולים יכלו לקחת איתם עותק.

ואפילו נאמין בכך, איך שמרו על היכולת לקרוא כתב יעץ ומי תירגם אותן ללשון המקומית? ואם לא נפגין אי-אמון ב"סוכני הידע" של הלקין ונקבל את עדותו, למה לא להניח שהמקבילות שמצא בין מוטיבים מסוימים מן התורה לבין "טקסטים עתיקים", שהוצגו לפניו כראיות ניצחות - מקבילות לשוניות כביכול, או "שרידים של דת ישראל הקדומה", שלדעתו הגיעו לאיגוד שבטים גדול כמו הקוקי-צ'ין-מיזו בצפון בורמה - התגלגלו אליהם לא "משארית קטנה של גולי אשור", אלא, נניח, אי-שם בימי בית שני או לאחר מכן?

לזכותו של הלקין צריך לומר שהוא אינו נמנה על ה"מרחיבים", כלומר על אלה המוצאים את "שבטי ישראל" או את צאצאי עם ישראל ברחבי אסיה ואפריקה; הוא מסתפק בפינה אחת ובשבט אחד. ספר המסע שלו מרתק בחלקו, ובחלק אחר מייגע, לפחות לטעמי. כאמור, הוא יצא לדרך ספקן ושב ממנה כמאמין זהיר בכך שייתכן שבני המנסי החיים בפינה חבויה בדרום-מזרח אסיה ושבט מנשה המקראי אכן חד-הם.

ואולם אף שניסה להוכיח שאינו נמנה על שבט המתעתעים, שעל שיגעונותיהם צחק לא מעט בספרו, מצא לאכזבתו שמסקנותיו לא הקפיצו אנשי אקדמיה חסרי אמונה מכיסאותיהם ולא נותר לו אלא לקוות שמה שלא עשה הספר באנגלית יעשה תרגומו לעברית, ושרידי הקוקי-צ'ין-מיזו, שאצלם עדיין נשמרת המסורת המטושטשת על קבוצה קטנה של גולי שבט מנשה שנטמעה בהם, יזכו להכרה (עמ' 357-359) ולגיור וישובו לחיק עם ישראל.

בשורתו של הלקין היא בשורה של "יהדות אוניברסליסטית", שבה יש חלק ונחלה ליהודים מכל צבע ומכל גזע עלי אדמות. האם לא היה זה חפצה של הציונות, הוא כותב, להחזיר לעם היהודי את מלוא צלם האנוש ולהפיל כל חציצה בין היהודי שבאדם לבין האדם שבאדם (עמ' 368)? נניח שכך, ואז לא נותר לנו אלא לתמוה למה צריך לדרוש את גיורם של "צאצאי יהודים קדמונים", ולמה צריך לחפש שרידים קדמונים לעם ישראל, שבינם ובינו (ובינם ובין "יהדות") אין דבר וחצי דבר, ולא לקלוט מהגרים מכל עם ושפה הרוצים לחיות בישראל? אם להיות יהודי "זה לחבוק עולם" (עמ' 369), האם החיפוש אחרי שרידים קדמונים לעם ישראל המקראי אינו בעצם היפוכו של דבר.

בכל מקרה, המסע של הלקין הוא ראיה נוספת לכך שלאגדות יש כוח שרידות מפליא ותמיד יימצא מי שיקים אותן לתחייה. ומכיוון שבקרוב מאוד יופיע ספר חדש הטוען כי "עם ישראל" איננו אלא "המצאה", ויעורר סערה קצרה בכוס מים ("מתי ואיך הומצא העם היהודי?", שלמה זנד, רסלינג), ימצא מישהו ניחומים בכך של"המצאה" זו יש שורשים קדמונים ויש רבים כל כך הרוצים משום מה להיכלל בה.

ספרו של פרופ' יעקב שביט (ביחד עם יהודה ריינהרץ), "אירופה המהוללת והמקוללת: היהודים, אירופה ותרבות המערב", ראה אור בהוצאת עם עובד

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ