אבוד במרחב - אמנות - הארץ

אבוד במרחב

* בשנים האחרונות מיעט פנחס כהן-גן להציג. הבחירה בו לחתן פרס ישראל מזכירה את האתגר שהציב לפני האמנות הישראלית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סמדר שפי

רק לעתים רחוקות מצליח מתן פרס לאמן להדגיש את העדרו. הבחירה בפנחס כהן-גן לחתן פרס ישראל לציור - בחירה מפתיעה ומשמחת - מדגישה את העדרו מסצינת האמנות של השנים האחרונות. אף על פי שמבחינות רבות כהן-גן שייך לאמנים שאפשר להגדיר "מייסדי העכשוויות הישראלית", הרי בשנים האחרונות מיעט להציג והיו הזדמנויות ספורות לראות את עבודותיו באופן מרוכז.

ה"עכשוויות" של כהן גן נבעה מהדרך העצמאית שבה הלך משנות ה-70, דרך שהשפיעה על הזרם המרכזי הישראלי, הצטלבה אתו מדי פעם, אך בעיקר פעלה במקביל לו.

בנימוקי השופטים לבחירתו נכתב שכהן-גן "נמנה כבר מתחילת דרכו עם פורצי הדרך של האמנות הישראלית הצעירה בתחילת שנות ה-70. בתקופה זו, שאלות של מוסר וחברה, זהות פרטית וקולקטיווית היו לחלק בלתי נפרד מעיסוקה של האמנות המושגית הישראלית".

כהן-גן סיים את לימודיו בבצלאל ב-1970. שנה אחר כך החל ללמד בבצלאל והמשיך בכך עד תחילת שנות ה-90. בשנות ה-70 השתלם בלונדון, השלים תואר ראשון באוניברסיטה העברית ותואר שני באוניברסיטת קולומביה. שינויים במקום המגורים ובמצב המנטלי והאפשרות להתקיים בסביבה זרה - הם נושאים שהעסיקו אותו בהקשר של עלייתו לישראל ממרוקו, ב-1949, והוא בן 7. עד לשנים האחרונות התייחס כהן-גן שוב ושוב למוצאו כיהודי-מזרחי כמעט מעל כל במה שניתנה לו, אך הדבר לא נמצא במוקד עבודותיו.

כבר בראשית שנות ה-70 הופיעה ביצירתו דמות הכל-אדם שלו, קווי מיתאר של גבר ללא זיהוי גזעי, גילאי, דתי או כלכלי אך משויך ללא ספק להווה. הדמות הזאת בדרך כלל אבודה במרחב גדול או עומדת על סף כיליון. דמות זו מופיעה כבר כ-40 שנה ברישומים, ציורים ותבליטים. זו דמות טורדת, חסרת מנוחה, נוכחות רפאים.

ב-1973 חצב כהן-גן דמות גברית בקיר גלריה יודפת, בפעולה שביטאה חיפוש אחר מקום, שקט ונחלה ממשית ומטאפורית. בשנות ה-70 בדק את זהותו כפליט רוחני. בפרויקט ים המלח, למשל, השיט שרוול ניילון ארוך שהזרים מים מתוקים ודגים חיים ממעיין עין פשחה לים המלח.

אחד ממוקדי עבודתו הוא ניסיון עיקש לעסוק באמנות כמדע, או לכל הפחות לחבר בין התחומים. כהן-גן הוא מודרניסט שמתווכח עם מודרניזם, מאוכזב ממנו ובועט בו, מודע למגבלותיו ופורץ אותן. עבודותיו הן אקזיסטנציאליסטיות במובן העמוק של הבדידות הקיומית. מבחינת הקשרים אמנותיים אין בעבודתו המשכיות או דיאלוג עם אמנות ישראלית מוקדמת, אלא עם התנועות המוקדמות של המאה ה-20 - הדאדא, הפוטוריזם ובעיקר יצירתו של מרסל דושאן.

אפשר לפרש את עבודתו בהקשר בינלאומי: מיוזף בויס הגרמני; אנצו קוקי, מימו פלדינו ופרנצ'סקו קלמנטה האיטלקים; וג'ואל שפירו, ג'ונתן בורופסקי ובמידה רבה גם ג'וליאן שנבל האמריקאים. בישראל אפשר לחשוב עליו בהקשר של דנציגר, ובני דורו כמו מיכה אולמן, אביטל גבע ויהושע נוישטיין שאתם גם פעל.

כהן-גן לא הקים עדת תלמידים המושפעים ממנו ישירות, אך השפעתו ניכרת בעבודותיהם של אמנים כמו גבי קלזמר המוקדם או עצמון גנור. למרות זאת, כהן-גן הוא כמעט האמן הישראלי היחיד העובד בשיטה של סדרות שיוצרות פנורמה חזותית, ציורים ורישומים שרודפים, מחזקים ומערערים זה את זה, ויוצרים היגדים קשים לחלוקה כמו פסקאות בפרוזה.

מאז שנות ה-80 הוא עוסק בסדרות המתייחסות לשואה - השעה שבה התרסקה אשליית המודרניזם כאפשרות לגאולה. אחת מתערוכותיו האחרונות היתה "הארכיטקטורה של הרוע ברייך השלישי" (גלריה גבעון, דצמבר 2000), ובה סדרה של עבודות בטכניקה מעורבת של ציור וקולאז'. התערוכה היתה מפגש בין ציוריו האקספרסיוויים, שהם מעין פתח לעולם אחר, לבין מה שנראה כהמשך לפופ הבריטי. היא כללה תצלומי פרסומת, תצלומים תיעודיים וציטוטים - בעיקר מ"מיין קאמפף".

כהן-גן ממשיך ליצור, אך עבודותיו מחמש השנים האחרונות לא הוצגו. מהיום יציג תערוכה חדשה בגלריה גבעון בתל אביב של עבודות משנות ה-90. ייתכן שהפרס יקדם גם הצגת עבודות עכשוויות של האמן המאתגר הזה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ