בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אותו חלון

* מירה פרלוב, אלמנתו של במאי "יומן", דוד פרלוב, מתראיינת בפעם הראשונה על חייה במחיצת הקולנוען שהיה למיתוס אבל במשך שנים לא זכה להכרה בישראל, ומייחלת לכתיבת מחקר מקיף על יצירתו, שהיא "מסע חיפוש שבקצהו האחד האמא ובשני - כמיהה ליופי"

תגובות

הדבר הראשון שמושך את העין כאשר נכנסים לבית פרלוב הוא החלון הגדול בפינת האוכל. קשה להתיק ממנו את המבט. השמים המעוננים, יער הבטון התל-אביבי, קו האופק התוחם את הים, ארובת רדינג המזדקרת במרחק. תחושת הדז'ה וו מתעתעת: גם למי שלא ביקר בדירה זו מעולם, זווית ההתבוננות המסוימת הזאת על הנוף התל-אביבי מוכרת היטב. מול החלון הזה עמד הבמאי דוד פרלוב במשך שנים וצילם את עירו שוב ושוב - צילומים המשובצים לכל אורכה של יצירתו הקולנועית "יומן".

ואולם, כאשר מסיטים את המבט מטה, אל צומת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך - שאף בו התבונן פרלוב שוב ושוב ב"יומן" - מגלים פועלים וכלים כבדים המתרוצצים בתזזית על פני מה שהיה עד לא מכבר מגרש חניה, שוקדים על הקמת מגדל דירות יוקרה (זה שפורסם כי שרי אריסון קנתה בו דירה ב-13 מיליון דולר). בתוך זמן לא רב, מגדל הפאר יסתיר חלק ניכר מהנוף והדז'ה וו שחווים מול החלון בבית פרלוב ייהפך לנחלת העבר.

בדצמבר מלאו ארבע שנים למותו של פרלוב. לקראת ערב ההוקרה השנתי ליצירתו, שיתקיים ביום שלישי בסינמטק תל אביב ובו יוקרן סרטו "רחוב יבנה" מ-1994, מירה, אשתו, בת 74, מסכימה לראשונה להתראיין. בשנים האחרונות שימור מורשתו ממלא את ידיה ואת ידי בתה יעל בעבודה. שתיהן הובילו את פרויקט השחזור של ששת פרקי "יומן" והוצאת מהדורת הדי-וי-די של היצירה שאיפשרה לרבים היכרות אינטימית עם היוצר ויצירתו, הן מוזמנות שוב ושוב לנסוע עם סרטיו של פרלוב לפסטיבלי קולנוע בעולם ומקיימות שם דיונים עם הצופים. הן גם משתתפות באירועי קרן פרלוב (מיסודן של קשת וקרן רבינוביץ), שמעניקה מדי שנה פרס לסטודנטים העוסקים ביצירה תיעודית.

מאז מותו, היתה ליצירתו של פרלוב עדנה. רטרוספקטיווה מקיפה ומכובדת לסרטיו נערכה במרכז פומפידו בפאריס ב-2005 ויצירותיו הקולנועיות - ובעיקר "יומן" - מוזמנות לעתים קרובות להשתתף בפסטיבלים בספרד, איטליה, צרפת, אוסטריה, ברזיל ועוד. "עכשיו הזמינו אותנו גם לאקוודור, יעל תיסע עוד מעט שוב לספרד, ובאפריל תיפתח לראשונה תערוכת תצלומים שלו בחו"ל, ברומא, שבה יוצגו 100 מתצלומיו", אומרת מירה פרלוב.

היא שמחה על ההצלחה הזאת, כמובן, אבל צר לה שזו הגיעה רק עכשיו. "כואב לי שזה בא באיחור, ובעיקר בחוץ לארץ, כי פה לאורך השנים לא היתה אמונה בקולנוע של דוד. כאן בדרך כלל לא היו פונים אליו, לא היו מזמינים אצלו עבודות, וזה היה קשה. זה גם גמר אותו פיסית - המאבקים, חוסר העבודה, הקונפליקטים", אומרת פרלוב.

ובכל זאת, הוא זכה כאן להכרה, היא מסכימה, הרי דוד היה הקולנוען הראשון שקיבל את פרס ישראל. "אבל הוא תמיד אמר, 'תפסיקו עם הפרסים, תנו לי עבודה', ו'במקום מחמאות אני צריך המחאות'", היא אומרת. "ועם זאת, הוא לא היה טיפוס של רחמים עצמיים", היא מדגישה, "הוא לא היה בכיין. דוד תמיד אמר, 'עשיתי את מה שרציתי לעשות'".

כשצופים בששת פרקי "יומן", בולט השוני בין מירה פרלוב לבין בנותיה התאומות. יעל ונעמי תופסות מקום מרכזי ביצירתו של אביהן. בתחילתה נדמה כי הן מפלרטטות עם המצלמה, מצחקקות לעומתה, נבוכות ממנה אך בה בעת נהנות מנוכחותה. בהמשך, הן אינן מהססות לדבר אליה, מתנהלות בטבעיות מולה, ואפילו חושפות לפניה לעתים נדבכים אינטימיים מחייהן. הנוכחות של אמן ב"יומן", לעומת זאת, מצומצמת יותר. לעתים נדירות בלבד היא מישירה מבט אל המצלמה, או מתנהלת בחופשיות מולה. בדרך כלל נדמה כאילו מירה, שהפיקה את "יומן", לא היתה מאושרת מהחשיפה.

האם דוד התייעץ אתה לפני שהחל לצלם את "יומן"? האם ביקש את רשותה ורשות הבנות להציב מצלמה בבית ולתעד את המתרחש סביבו? "הוא לא כל כך ביקש רשות, אבל הבטיח שלא יקרין דברים שאנחנו לא נרצה", אומרת פרלוב. הבנות, לדבריה, התנדבו לשתף פעולה. בסצינת הנוגעת ללב שבה יעל מספרת למצלמה על בחור שבגד בה, למשל, "זה קרה כי היתה מוכנה לכך. דוד שאל אותה אם תסכים לדבר על זה למצלמה, והיא אמרה 'אם זה אתך, אז כן'. לשתי הבנות יש גם משהו של משחק, והן באמת הכוכבות של הסרט. הן משמשות קו של התפתחות, כי הן גדלות, מתבגרות, וב'יומן מעודכן' הן כבר אמהות.

"בנוגע אלי - לי היה הרבה יותר קשה. גם מפני שכבר הייתי המפיקה, כבר הייתי מעורבת, והרבה פעמים מצב הרוח שלי כלפי הסרט היה קשה, כי היו תקופות שבהן הכל נעשה באמצעים לא אמצעים. וגם קצת הפריעה לי הנוכחות המתמדת של המצלמה. אבל היות שהסרט היה הכרח קיומי של דוד - הוא האמין בזה וגם היה אז בלי עבודות אחרות - לא היה אפשר לסרב לזה".

בפרק הראשון של "יומן" מספר פרלוב על הקושי שלו לעשות סרטים בישראל. הוא מדבר על הפער שבין הסרטים שהוא רצה לעשות לבין הסרטים שגורמים רשמיים הזמינו אז מיוצרים, ולא מסתיר את כעסו על האטימות והנוקשות שבהן נתקל. את ההחלטה להתחיל ולצלם את "יומן" קיבל לאחר שהצעותיו לסרטים נדחו שוב ושוב, ולאחר שמצא עצמו בלי עבודה. הם רצו סרטים על רעיונות, הוא אומר שם, אבל אני רציתי לעשות סרטים על בני אדם.

ואולם, פרלוב מתעקשת כי המניע ליצירת "יומן" לא היה, בשום אופן, תסכול. "כשדוד בא ארצה, היה פה רק קולנוע מוזמן של תעמולה, קולנוע הקשור ללידת המדינה. דוד היה רחוק שנות דור ממה שרצו פה אז. הוא היה חוזר מפגישות ואומר, 'אני צריך כל הזמן להנמיך את עצמי, רק לא לדבר על אמנות צורנית, על פורמליזם'. היו לו שנים של חוסר עבודה. הוא אמר פעם שזה כמו עבדות, שזו אותה השפלה - כלפי עצמך. זו היתה תחושה קשה מאוד. הוא הרגיש שנאה וכעס, בגלל הטיפשות שנתקל בה, חוסר ההבנה, המוגבלות - אבל הוא מעולם לא הרגיש תסכול".

בארצות העוני והבורות

לאורך השנים היתה זו מירה שהבטיחה את הפרנסה היציבה של המשפחה כמורה לאנגלית והיא ממשיכה ללמד גם כיום. דוד אמנם ניסה לשכנע אותה לסייע לו בעריכת סרטיו, ואף המליץ לה להשתלב בעבודה בטלוויזיה, אבל היא סירבה. "תמיד היתה לי תחושה שאמנות זה דבר רציני מכדי לעשות אותו אם אין הכרח פנימי", היא אומרת. "אני תמיד התעקשתי להיות עצמאית מבחינה כלכלית, ולכן תמיד עבדתי. כשדוד הציע לי לעבוד אתו - לא רציתי את הצמידות הגדולה. אולי דווקא בגלל האישיות החזקה שלו, לא רציתי להיות קשורה אליו גם בעבודה. ההפקה אמנם גרמה לזה, אבל זה היה הכרח, לא היתה ברירה".

את דוד פגשה עוד כנערה בברזיל, בתנועת נוער ציונית שבה היו שניהם חברים. הוא היה אז צייר ונהפך גם למנהיג תנועת הנוער. הביוגרפיה הסבוכה שלו נשמעת בפיה מרתקת. בין היתר היא מספרת שילדותו היתה לא קלה. "מי שרואה את 'יומן' רואה שיש בו הרבה סודות. כבר בתחילתו מופיע מוטו - 'בארצות העוני והבורות, אנשים שלא ידעו לכתוב את שמם התבקשו לצייר על תמונותיהם שני צלבים: שם ושם משפחה'. זה בגלל אמו של דוד, שלא ידעה קרוא וכתוב. היא מכרה דברים מדלת לדלת, היתה אשה קשה, וכנראה גם לא לגמרי מאוזנת. אביו עזב את הבית, היה אמן - בין השחקנים הראשונים בקולנוע הברזילאי - ולאחר מכן נהפך לקוסם נודד. ב'יומן' דוד אומר שפגש אותו אולי ארבע פעמים בחיים. אבל לקראת סוף ימיו הוא עשה לאביו האמן אידיאליזציה".

גם יחסיו עם האם היו מורכבים. "היתה לו אובססיה של האמא - הצורך ברוך ובאהבה, התפישה של האשה כמלאך או זונה, אולי אפילו קצת מיזוגניה", אומרת פרלוב.

גלגולם של הפרטים הביוגרפיים הללו לתוך יצירתו של פרלוב, והסודות שעדיין לא פוענחו ביצירותיו, מעוררים צער על שעדיין לא נכתב ספר או מחקר מקיף עליו ועל יצירתו. "החלום שלי הוא שיבוא מישהו - אבל בבקשה שיהיה אינטליגנטי, ויכיר קצת אמנות פלסטית כי דוד בעיני היה ונשאר צייר - ויעשה מחקר על עבודתו", אומרת פרלוב. "שיכתבו עליו, על המיזוג שהיה בו בין אישיות עשירה לבין עבודה מעניינת".

מעבר למציאות

למרות ההערכה והכבוד שרוחשים בישראל ליצירתו, פרלוב חושבת שהיא עדיין לא מוכרת כאן מספיק. "אני מסכימה עם אורי קליין שכתב שיצירתו, ובמיוחד 'יומן', כבר נהפכה למיתוס", היא אומרת. "פגשתי לאחרונה מישהי שאמרה לי 'אה, בטח, 'היומן', זה סרט קלאסי', אבל אני בטוחה שהיא בכלל לא ראתה אותו. הדי-וי-די אמנם היה הצלחה, נמכרו יותר עותקים מכפי שציפו, אבל עדיין, לדעתי, לא מכירים פה מספיק את 'יומן'. זו יצירה מאוד עשירה, שנותנת רפלקסיה על איך היתה המדינה, אבל מאחורי זה גם מגלה אישיות, ומסתירה הרבה שכבות. זה מסע חיפוש, שבקצהו האחד האמא, ובשני - כמיהה ליופי".

גם מהתואר שהצמידו לפרלוב, "אבי הדוקומנטריזם הישראלי", היא מתנערת. "הוא לא היה כזה. הוא כאילו רצה להראות את המציאות, אבל הפליג הרבה מעבר לכך. ההסתכלות הפכה להיות תמצית חייו, כמו שהוא אומר ב'יומן', אבל זו היתה הסתכלות עם אסוציאציות. היצירה של דוד לא נכנסת לשום קטגוריה - קולנוע עלילתי, תיעודי או ניסיוני. קשה לומר ש'יומן' הוא דוקומנטרי. דוד תמיד רצה שהמצולם יידע שמצלמים אותו, שישתף פעולה, והמצולמים עושים לו הצגה, כך שקשה לומר שזה דוקומנטרי. דוד רצה להיות דוקומנטריסט, אבל תמיד היתה אצלו בריחה מזה, הוא תמיד ניסה להכניס קצת פנטסיה, מסתורין, משהו שלא ממש שייך".

בבית פרלוב, בחדרים שבהם גרו בעבר יעל ונעמי, ניצבים היום ארגזים עם פריטים רבים שהותיר אחריו פרלוב, ובהם תשלילים ממצלמותיו והצעות לתסריטים שכתב, ומולם עשרות ציורים ממוסגרים שלו והדפסים של תצלומיו שיוצגו בקרוב בתערוכה ברומא. פרלוב מעידה כי היא אינה מוצאת את הזמן או הכוח לטפל בכל אלה, ומבהירה שלמרות פעילותה המסורה בשנים האחרונות לשימור יצירתו ומורשתו, היא אינה חשה בנוח במעמד "אלמנתו של".

"הטיפול בסרטים שלו, ההשתתפות בפסטיבלים - אני לא רציתי שזה ייהפך למפעל משפחתי, וניסיתי שאיזה מוסד ייקח את זה תחת שליטתו, אבל הבהירו לי שאין מנגנון מתאים לזה. עם זאת, ברור לי שמכיוון שזה יומן שמעורר סקרנות אישית - חשוב שייסע אתו מישהו שהשתתף בפרויקט, שמכיר אותו, כי אנשים מאוד אוהבים לשאול שאלות עליו. באחרונה יעל נוסעת אתו הרבה. אני לא מרשה שזה יתפוס יותר מדי מקום בחיים שלי".



מירה פרלוב בדירה בתל אביב. בתוך זמן לא רב מגדל פאר יסתיר חלק ניכר מהנוף המוכר מ"יומן"; למטה: דוד פרלוב מצלם את מירה פרלוב ב"יומן" (דמויותיהם משתקפות במראה)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו