דליה מזור - כללי - הארץ

דליה מזור

אשת הטלוויזיה, בת 58, למדה בצעירותה תולדות האמנות וארכיאולוגיה וחלמה להיות אוצרת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אני רואה את עצמי כ'משעממת' בלבוש, אני תמיד באותו סגנון: ביום-יום כמעט תמיד בג'ינס וטי-שירט, או חולצה מכופתרת. יש לי סגנון מעט גברי. אחת לכמה זמן יש לי איזה צורך לצאת מתוך עצמי ולנסות משהו אחר, אולי שמלה. זה מחזיק בדיוק דקה וחצי בתא המדידה, אני פשוט מתחלחלת. עומדת שם מישהי אחרת. אני לא מרגישה נוח לא להיות עצמי.

"המדור המרכזי בארון שלי זה בגדי טניס, אלה דברים שמשמשים אותי חמישה ימים בשבוע. אם עדיין יש משהו שמלהיב אותי זה אם אני מוצאת חצאית טניס שאני נראית בה טוב. זאת אופנה בפני עצמה. עברתי הסבה: במקום להתעניין באופנה הכללית, אני והקבוצה שאני משחקת איתה טניס מתרגשות מחצאית טניס חדשה יותר מאשר מזוג ג'ינס. בשנים האחרונות יש התעניינות גדולה בבגדי הטניס בקרב מי שמתעניין בענף, עם הכניסה של היפהפיות ממזרח אירופה שלובשות אותם, כשלכל אחת מהן יש הסגנון שלה והחברה שעושה בגדים במיוחד בשבילה. חובבי טניס עוקבים גם אחרי איך שמתלבשים על המגרש.

"כל חיי הייתי בלונדינית וכשיצאתי מהגשת 'מבט' ב-93' חשבתי לתומי שאני כבר לא במרכז ההתעניינות ולא ממש בעין הציבורית, שעכשיו זה כבר לא חשוב ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה ומותר לי להתפרע. הייתי משוכנעת שאף אחד לא ישים לב. צבעתי את השיער לג'ינג'י, וזו היתה הפתעה לגלות ששמו לב, ועוד איך. לכל מקום שהלכתי אליו ניגשו אלי והגיבו: 'מאוד יפה לך ג'ינג'י', או: 'תחזרי לבלונד'. בגלל הקרבה שאנשים חשים אלייך אחרי שנים של היכרות טלוויזיונית הם הרגישו מאוד אינטימי איתי, כל השנים אנשים מרגישים נורא נוח להגיד לי מה הם חושבים.

"גיליתי שאני קצרת ראייה בערך בחמישית, ואז בנות עם משקפיים היו עניין יוצא דופן, לא אופנתי כמו היום, התייחסו לזה כ'אוי מסכנה, היא צריכה משקפיים'. אני זוכרת שעמדתי לצאת למסיבה ואמא שלי אמרה לי להוריד את המשקפיים. אמרתי לה: 'אבל אני לא רואה', והיא ענתה: 'מה כבר יש לראות? את נראית יותר טוב בלי משקפיים'. זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי על דעתי, ואמרתי שאם לא אמצא חן בעיני מישהו בגלל שאני מרכיבה משקפיים אז הוא לא מתאים לי, ולא אכנע לתכתיבים כדי למצוא חן בעיני מישהו. אני יכולה להבין את אמא שלי, זה לא שידר את אידיאל היופי הנשי של אותה תקופה.

"עד אמצע הצבא היתה לי צמה מדהימה ביופיה, עד המותניים, שיער בצבע חיטה יפהפה. למה הורדתי אותה? כמו הרבה דברים בחיים, בגלל בחור. הוא אמר לי שהשיער עצמו נורא יפה אבל הוא לא חושב שזה מה שמתאים לי לפנים. כנראה שהייתי בשלה לעשות שינוי וזה השפיע עלי. הלכתי למספרה שאמי היתה מסתפרת בה, התיישבתי וביקשתי מהספרית שתספר אותי קצר. היא אמרה: 'את השיער שלך אני לא גוזרת'. קמתי והלכתי משם והרחקתי עד למספרה אחרת, שם מאוד שמחו לגזור לי את הצמה. מאז אני עם קצר, כל חיי הבוגרים, ואני לרגע לא מצטערת".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ