טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקפיצה הגדולה

גרג לוגאניס חי פעמיים: פעם כגיבור אולימפי, ופעם כגיבור אנושי

תגובות

הוא אחד הגיבורים הלא צפויים של הספורט האמריקאי: בן מהגרים, הומוסקסואל, חולה איידס. ההצלחה שלו הציבה אותו במרכז הקונסנזוס הלאומי, חייו האישיים הסוערים איימו לדחוק אותו אל שולי החברה, אבל הכריזמה והיושרה שלו שמרו על מעמדו כסמל חי, גם אם הערכים שייצג הלכו והשתנו במרוצת הזמן.

20 שנה חלפו מאז זכה גרג לוגאניס במדליית הזהב האולימפית האחרונה שלו - ארבעה טורנירים אולימפיים התקיימו מאז, עשרות מדליות זהב חולקו לאלופים החדשים - אבל גם היום לוגאניס הוא הקופץ למים המפורסם ביותר בעולם, שם נרדף לספורט שמבוסס על טכניקה קפדנית שאותה יש לרכוש ולשכלל משך שנים, באימונים מונוטוניים ומפרכים - אבל גם על עצבים של ברזל ואלגנטיות של אמן שאותם פשוט אי אפשר ללמד.

סיפור חייו של לוגאניס, על רגעי השיא והשפל, סופר כבר באוטוביוגרפיה מרתקת, כנה ומאופקת ("Breaking The Surface"), ובסרט טלוויזיה סנסציוני, מציצני ונצלני באותו שם שחיבר את פיסות הפסיפס המורכבות של חייו לתמונה שטחית וקלישאית. הוא נולד בקליפורניה, ב-1960, להורים ממוצא שוודי וסמואי, אומץ בגיל תשעה חודשים על ידי משפחת מהגרים מיוון וגילה שעל קרש המקפצה הוא יכול לזכות בכבוד ובהערכה שנמנעו ממנו מחוץ לבריכה, שכן קשיי הלמידה והדיסלקציה שמהם סבל פגעו קשות בהערכתו העצמית (הבעיות אובחנו אצלו רק בשנות ה-20 לחייו).

לוגאניס הצעיר זכה בכל תחרויות החובבים בארצות הברית, וכבר בגיל 16 השתתף במשחקים האולימפיים של מונטריאול, ב-76', שבהם זכה במדליית כסף בקפיצות מ-10 מטרים. בשנים הבאות היה לוגאניס הקופץ למים המצטיין באליפות העולם, אולם החרם האמריקאי על משחקי מוסקווה 80' מנע ממנו לזכות בשתי מדליות זהב אולימפיות עד למשחקי לוס אנג'לס 84'. לוגאניס שלט בתחרויות, הן בקפיצות מ-10 מטרים הן בקפיצות מגובה של שלושה מטרים, רשם הישג שאיש לא הצליח לחזור עליו מאז משחקי אמסטרדם 1928 והפך את ענף הספורט הזניח למקור לגאווה למדינה המארחת.

בשנים הבאות, כצפוי, הוא כיכב במספר רב של קמפיינים פרסומיים מכניסים, הפך לדובר חשוב של ארגונים לקידום נוער דיסלקטי וקיבע את מעמדו כסמל מין כשהתערטל מעל דפיו של המגזין "פלייגירל". במשך כל הזמן הזה רדפו אותו שמועות עקשניות לגבי נטיותיו המיניות, אך הוא לא הגיב עליהן באופן רשמי. חייו הפרטיים נותרו מחוץ לאורות הזרקורים, והחיוך הגדול וצחור השיניים שלו עזר לו להסתיר את סודותיו.

ב-19 בספטמבר 88', במהלך המשחקים האולימפיים בסיאול, העמידו אותו סודותיו במבחן קשה ביותר. באותו יום התחרה לוגאניס במקצים המוקדמים של תחרויות הקפיצה למים ממקפצת השלושה מטרים. זו היתה הקפיצה התשיעית שלו מתוך 11 קפיצות החובה, הוא זינק אליה בתזמון טוב, הקשית את גבו והתחיל להסתובב באוויר, כדי להשלים שתי סלטות וחצי בדרך לעוד מפגש מושלם על מי הבריכה. אולם משהו השתבש. אחרי הסיבוב באוויר נחבט ראשו במקפצה והוא נחת בחוזקה במים, חסר הכרה. אנשי הצוות הרפואי מיהרו למשות אותו ולטפל בו.

בספרו האוטוביוגרפי סיפר לוגאניס על רכבת המחשבות שחצתה באותם רגעים את ראשו המדמם: "נזכרתי באותו יום נורא ב-83' כשהתחריתי במשחקי האוניברסיאדה, וראיתי מהמקפצה הגבוהה איך סרגיי צ'ליבשווילי הרוסי נחבט בראשו מהמקפצה. לפני הקפיצה שלו היתה לי תחושה שמשהו נורא עומד להתרחש. למעשה, הפניתי את ראשי לאחור וכיסיתי עליו בידי. חיכיתי לשמוע את הרעש הנורא של פגיעת הראש במקפצה, ולצערי, כל חששותי אמנם התגשמו. סרגיי נלקח אל בית החולים ומת מפצעיו, ודקות לאחר מכן עמדתי באותו המקום שבו עמד הוא והשלמתי בהצלחה את הקפיצה האחרונה שלי. חמש שנים לאחר מכן שכבתי על האריחים הקרים בשולי הבריכה בסיאול ואותם רגעי אימה חזרו לרדוף אותי".

אולם לא רק העבר הטריד את לוגאניס באותם רגעים. בשעה שהרופאים טיפלו בידיים חשופות בפצעיו, הוא כבר ידע שבדמו נמצא נגיף האיידס. "רציתי להגיד משהו", כתב בספרו, "אבל הייתי משותק. הכל התערבב אצלי באותם רגעים, הפחד מהמוות, הזיכרונות הרעים, החשש לגרום נזק לאדם אחר בגלל האיידס, הבושה שחשתי בגלל הכישלון שלי בקפיצה. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה שאני רוצה לחזור ולקפוץ".

שנים לאחר מכן העמידה אותו החלטתו לשמור על סודו גם בנסיבות הקשות ההן בלבו של ויכוח ציבורי, אבל 30 דקות לאחר פציעתו חזר לוגאניס אל המקפצה כדי להשלים את שתי הקפיצות שחסרו לו. הוא הבטיח את מקומו בגמר ורק אז נלקח לבית חולים. למחרת היום הוא זכה במדליית הזהב הראשונה שלו, אחר כך זכה במדליה השנייה, תוך שהוא משחזר את הקפיצה שבמהלכה נפצע, והפך לקופץ היחיד בהיסטוריה שזוכה בשתי מדליות זהב בשני משחקים אולימפיים רצופים.

רק כעבור שש שנים, ב-94', הודיע לוגאניס שהוא הומו והשתתף כאורח מיוחד ב"משחקי הגאווה" (שהיו אמורים להיקרא "אולימפיאדת ההומוסקסואלים והלסביות", אך שמם שונה בגלל חשש מתביעה משפטית מצד הוועד האולימפי הבינלאומי). שנה לאחר מכן יצא בהכרזה פומבית נוספת והודה שהוא נושא את נגיף האיידס שנים רבות.

אותה קפיצת דמים בבריכה בסיאול קיבלה פתאום משמעות חדשה, אפלה. הרבה ביקורת נמתחה על החלטתו של לוגאניס להסתיר את מצבו הרפואי לפני המשחקים ובמהלכם, ורוב רובם של נותני החסות שלו החליטו להתנתק ממנו, אולם לוגאניס הפך מאז לאחד הדוברים הבולטים של הוועד האמריקאי למלחמה באיידס, תוך שהוא מחלטר מהצד כדובר הקמפיין השיווקי לתרופות נוגדות-דיכאון עבור קהל הומואי. חוץ מזה, הוא שחקן תיאטרון המשחק באוף-ברודוויי וכן מוציא ספרים על גידול כלבים.

הגיבור מהבריכה הפך לגיבור של מסיבות עיתונאים וטקסים רשמיים, בגד הים ההדוק פינה את מקומו לחליפות ועניבות. אולם לוגאניס לא איבד את אומץ לבו, ששלח אותו שוב ושוב, גם אחרי רגעיו הקשים ביותר, אל מרכז הבמה ואל הקפיצה הגדולה הבאה.



רגע הפציעה של לוגאניס במשחקי סיאול. רציתי להגיד משהו, אבל הייתי משותק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות