שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שירי לב-ארי
שירי לב-ארי

אף על פי שהיה כבר בן 85 והתמודד בשנה האחרונה עם מחלת הסרטן, מותו של אהרן אמיר הפתיע רבים. שכן, בכל החודשים האחרונים הוא נהג בפעלתנות ובמרץ הייחודיים לו: הקפיד להוציא לאור במועדם את הגיליונות החדשים של כתב העת "קשת החדשה", לקבל למערכת ספרים ולקרוא כתבי יד, להתעדכן בנעשה בזירת הספרות, להשתתף בפסטיבלי שירה ובאירועי ספרות למיניהם, ואפילו לשבת בבית קפה עם חברים ולהזמין כוס בירה על הבוקר.

אמיר, משורר, מתרגם ועורך, ממייסדי תנועת הכנענים, הלך לעולמו ביום חמישי בבית החולים אסף הרופא. הוא תרם את גופתו למדע, ועל כן לא תתקיים לוויה. הוא השאיר אחריו אשה, בטין, ציירת ומשוררת, שאתה גידל את שני ילדיה (אחד מהם הלך לעולמו לפני כשנה), שלושה ילדים מנישואיו הראשונים - נדב, חירם ואבישג - ונכדים.

אמיר, בעל העברית המצוחצחת והמבטא הגרוני העמוק, לא אהב לדבר על המחלה שבה חלה, ובעצם לא אהב לדבר על עצמו בכלל. בינואר השנה התקיים אירוע חגיגי לציון יום הולדתו ה-85 בבית ביאליק בתל אביב. אמיר ישב והאזין לשבחים ולמחמאות שחלקו לו הדוברים בערב, ולבסוף, כשהגיע תורו לדבר, הביע הסתייגות מבודחת מחגיגות יובל למיניהן.

"היה בו משהו מלא כוח", אומרת ידידתו המשוררת ש' שפרה. "היו לנו עוד תוכניות להוציא שתי חוברות של 'קשת', אחת בקרוב ואחת ביולי לרגל חגיגות 60 שנות מדינה".

שפרה הכירה את אמיר ב-57' בתיווכו של המשורר יונתן רטוש. "הבאתי לאהרן שני שירים שלי לחוברת 'קשת' הראשונה", היא מספרת. "לאורך השנים 'קשת' היתה לי בית. הוא נתן במה למשוררים מתחילים וצעירים וגילה הרבה קולות חדשים. הוא היה קודם כל משורר. אהבתי מאוד את השירים המאוחרים שלו, הם פתוחים יותר, מלאים באירוניה עצמית חריפה - הוא לא חסך אירוניה מעצמו כשם שלא חסך אותה מזולתו.

"הוא היה אדם מורכב מאוד, בעל יושרה פנימית, אדם גאה בהיותו אדם. הוא שמר על קודים אלגנטיים ביחסיו עם העולם. הוא היה איש בעל סוד - לא חלק דברים אינטימיים על עצמו, תמיד גילה טפח וכיסה טפחיים. בחברה שבה כולם עושים סטריפטיז כל הזמן, זה היה דבר נפלא".

המקום שבו צמחו גדולי הסופרים

אהרן אמיר נולד ב-1923 בליטא וגדל בתל אביב. הוא היה חבר במחתרות אצ"ל ולח"י ולמד ספרות וערבית באוניברסיטה העברית (מכאן הערבית המשובחת בפיו, וגם מביקוריו בלבנון ובסוריה). הוא נמנה עם מקימיה של קבוצת הכנענים, ששמה הרשמי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי" והיו חברים בה המשורר רטוש, הסופר בנימין תמוז, הפסל יצחק דנציגר ואחרים.

הכנענים דגלו בהקמת אומה עברית חילונית, המנותקת מן היהדות ומחוויית הגולה ומחוברת לתרבות העברית הקדומה, לעמי האזור ולמרחב המזרח-תיכוני. "אני מגדיר את עצמי איש עברי", אמר אמיר בראיון ל"הארץ" בדצמבר האחרון.

בין 1948 ל-1958 ערך אמיר את כתב העת "אלף" של התנועה הכנענית. ב-58' החל לערוך את כתב העת הספרותי "קשת", שיצא לאור ברציפות במשך 18 שנה והיה לבית גידול ליוצרים ובהם עמוס עוז, א"ב יהושע ויהושע קנז (אמיר נהג להזכיר כי גם ש"י עגנון ונסים אלוני כתבו ל"קשת"). פעילותו של כתב העת חודשה ב-2002 ומאז יוצא לאור "קשת החדשה" בקביעות ארבע פעמים בשנה - דבר לא שכיח בתחום כתבי העת הספרותיים בארץ.

אמיר פירסם שורה של ספרי שירה ורומנים, ובהם טרילוגיית "נון", "ולא תהי למוות ממשלה", "אוב", "הנבלים". לא פעם השתמש בשמות בדויים לספרים שכתב או תירגם, למשל יובב, ע' עוזרד ומיכאלה נדיבי.

שמו של אמיר מוכר לרבים גם בזכות השורה משירו של מאיר אריאל, "קורא 'איים בזרם' מאת ארנסט המינגווי, תירגם את זה יפה אהרן אמיר", ואמיר אמנם היה מתרגם פורה במיוחד. זה התחיל בשל צורך בפרנסה ונהפך למפעל חיים. הוא תירגם יותר מ-300 ספרים ובהם יצירות של צ'ארלס דיקנס, ארנסט המינגוויי, הרמן מלוויל, וינסטון צ'רצ'יל, ג'ון סטיינבק, אדגר אלן פו, אמילי ברונטה, וירג'ינה וולף, טוני מוריסון ואו הנרי. ב-2003 זכה בפרס ישראל לספרות על מכלול תרגומיו לעברית.

השיחה האחרונה

למרות ההערכה שרחשו לו רבים, אמיר חש תמיד זרות בזירה הספרותית המקומית. אולי בשל המבטא הגרוני שלו ואולי בשל הרעיונות הכנעניים שעליהם לא ויתר מעולם.

"משחר נעורי אני מרגיש שיש לי משהו מוזר", אמר בראיון לפני שלושה חודשים. "הייתי בכיתה שישית בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שכולה היו ישראל העובדת, חולצות כחולות. ידע מי שידע שאני בעצם אמור לשרת באצ"ל. אחר כך חבר ותיק נתן לי לקרוא משהו שבנימין תמוז העביר לו - זה היה המצע שכתב רטוש לתנועה לאומית עברית. הודות לכך ביקרתי את תמוז עצמו, וכעבור חודש את רטוש. בילינו ארבע שעות יחד באיזה חדר מואפל על גג ביתו של אותו חבר, ומאז אני שבוי לעניין הזה".

קשה לקטלג את עמדותיו של אמיר בקטגוריה של שמאל או ימין - הוא לא זה ולא זה. בתור כנעני, התנגד לכל מה שהדיף ניחוח של יהדות ודגל במדינה עברית חילונית, ברוח התרבות העברית של ימי המקרא. בדצמבר נשאל מה היה שם משפחתו לפני שעיברת לאמיר. "לא זוכר", ענה.

"כל מה שנחוץ פה זה מדינה חילונית", אמר באותו ראיון. "אני לא רוצה לראות את הארץ הזאת בלי הערבים, לא עולה על דעתי דבר כזה. אני חושב שהם יכולים להיות אלמנט בונה ומפרה בעבודה המשותפת הזאת. אנחנו מחמיצים את זה מפני שאנחנו מדברים יותר ויותר על מדינה יהודית ועל חברה ותרבות יהודית.

"ישראל בתוקף מה שהיא, מבחינה אנושית, מדעית, טכנולוגית, אפילו הומניסטית, נמצאת בקטגוריה מיוחדת לעצמה באזור הזה. עם כל האופי המהגרי שלה, היא עדיין נטועה בשפה שהיא השפה הקדומה של הארץ הזאת, ושבה נכתב התנ"ך, ובכוחו של התנ"ך כבשה עולמות שלמים. ישראל בהחלט מעודדת להיות נושאת דגל הקידמה והפיתוח והלאומיות האמיתית - לא הלאומיות הדתית".

"אהרן היה עורך גדול, במסורת העורכים הגדולים שאינם כבר, לא פחות משהיה מתרגם ומשורר", אומר העורכת הספרותית עליזה ציגלר, חברת מערכת "קשת". "ראיתי אותו בימיו האחרונים רוכן על כתבי יד והגהות לחוברת האחרונה של קשת, זקוף, לבוש בחלוק שחור מוזהב, צלול כבדולח, אצילי - הוא נראה לי כמו מלך קדמון, ולרגע השליתי את עצמי שהוא לא ימות.

"אבל הוא מת, ואני חושבת שהוא חי חיים נפלאים של יצירה נובעת ושופעת, ושל חיוניות עצומה, וזכה לחגוג את יום הולדתו ה-85 ברוב עם. בימים האחרונים שלפני מותו ביקר אצלו דרור אידר, אחד מבני טיפוחיו הרבים. דרור בא אליו עם מצלמה ותיעד אותו במה שהיה ברור לשניהם שזו השיחה האחרונה. זה מסמך מרתק ומצמרר ואני מקווה שאחד מערוצי השידור יסכים לשדר את הסרט הזה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ