שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היתה בינינו אנטיפתיה הדדית

התנגדותי המוחלטת לתורת יונתן רטוש ואהרן אמיר נבעה משני עיקרים מרכזיים של התורה הכנענית: ההתכחשות לקיומו של עם יהודי ושלילת קיומה של הלאומיות הערבית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

באחד העיתונים נכתב על מותו ש"המתרגם אהרן אמיר" הלך לעולמו. מכל התארים שבהם אפשר להכתיר את אמיר, התואר "מתרגם" נראה לי הפחות משמעותי. מה גם שאת תרגומיו אינני אוהב במיוחד. כשניסיתי לקרוא את יומן המלחמה הנהדר של וינסטון צ'רצ'יל בתרגומו, מצאתי שהסגנון המלכותי המרהיב של המנהיג הבריטי התחלף בסגנון עצי ושטוח בתרגום.

ראוי היה לכתוב שמת אהרן אמיר המשורר. או העורך של כתב העת הספרותי הפורה "קשת". אך התואר הנכון ביותר הוא אהרן אמיר הכנעני. בזה היה ייחודו. בשנות הארבעים הראשונות הוא נספח ליונתן רטוש, כאשר זה ניסח את התורה שזכתה בכינוי זה, והוא דבק בה עד יומו האחרון, מבלי לסטות ממנה ימינה או שמאלה.

זאת היתה אחת התכונות העיקריות באופיו: הוא לא השתנה. כשראיתיו לאחרונה, לפני כמה חודשים, נראה לי כמהדורה קשישה של האדם שהכרתי לפני כ-65 שנים. עדיין דיבר בעי"ן ובחי"ת הגרוניות המוגזמות שאימץ לעצמו בנעוריו, כדי להידמות לעברים הקדומים, ועדיין הטיף לאותן דעות עצמן.

גילוי נאות: אף פעם לא היינו ידידים טובים. למען האמת, אף פעם לא היינו ידידים בכלל. היתה בינינו אנטיפתיה הדדית מהרגע שהכרנו זה את זה, והיא נותרה בעינה עד הסוף. זה לא מנע בעדו מלחלוק לי מחמאות. פעם אמר שאני השחתתי שני דורות של ישראלים (בעניין היחס לעם הפלשתיני). פעם אחרת אמר שכל האנשים המובילים בתקשורת - בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה - הם בני. והוא בהחלט לא ציין זאת לשבחם.

רטוש ומעריציו חוללו בשנות הארבעים הראשונות מהפיכה שקשה כיום להבין את קיצוניותה. הם אמרו דבר פשוט: בארץ נולדה אומה עברית חדשה. יש להבין את הרקע. מלחמת העולם השנייה היתה בעיצומה. איש לא חלם עדיין על השואה. בארץ היתה פריחה. מפעלי התעשייה וחברות הבנייה, ששירתו את חצי מיליון החיילים הבריטיים במרחב, הביאו "פרוספריטי" שהיישוב העברי הקטן לא ידע עוד כמותו. לפריחה הכלכלית נוסף רגש קולקטיווי חדש של ביטחון עצמי. בחסות הבריטים קם הפלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר הראשון "אחרי אלפיים שנה", שנוסף על מחתרות ארגון ההגנה והארגון הצבאי הלאומי (קבוצת שטרן חוסלה זמנית). בכל פינה צצו הניצנים הראשונים של ספרות עברית חדשה ושירה עברית חדשה.

החינוך הציוני בארץ טיפח השקפת עולם שהיו לה לא מעט סממנים של אנטישמיות. כל מה שלא היה שייך לארץ-ישראל ולהוויה העברית החדשה נקרא "גלותי" - ולא היתה השמצה גרועה מזאת. להיחשב "גלותי" היה מעליב, משפיל. בלי משים, ומבלי שאיש התכוון לכך, נוצר בלשון העם הבדל ברור בין "יהודי" ל"עברי" - כל הדברים שהתגאינו בהם היו עבריים, כל מה שהזכיר את ה"גלות" היה "יהודי". שומר השדות על סוסתו היה, כמובן, "עברי", וכך היו החיילים והימאים שהצטרפו לכוחות הבריטיים. הזקנים דוברי היידיש שכיסו את ראשם היו "יהודים", שאריות של הדת ה"יהודית" שעמדה להיעלם מהנוף של היישוב.

במציאות זו עלה הרעיון העברי כמעט מעצמו. היה זה כמעט טבעי לחשוב שהיישוב העברי הוא יישות חדשה, ייחודית, נפרדת מאביה-מולידה. תהליך זה הרי קרה בארצות דרום אמריקה, שבהן החליטו להינתק מספרד ולכונן את עצמן כלאומים עצמאיים (ויש מדענים הסבורים שכך בכלל נולד הרעיון הלאומי המודרני). כך קרה בצפון אמריקה, כאשר 13 המושבות הבריטיות קמו והחליטו שהן אומה חדשה, ואף ניהלו מלחמת שחרור קשה נגד האומה-האם.

מדוע, אם כן, נכשלה התנועה הכנענית בארץ? תמיד קיוויתי להתווכח על כך עם אהרן אמיר, מאחרוני הכנענים, וחבל שהדבר לא צלח. דמותו של אמיר עצמו היתה יכולה לספק חלק מהתשובה. כמו רוב מייסדי החוג ה"כנעני", וכמו המייסד עצמו, הוא היה משורר ורומנטיקן שחי בבועה מנותקת מהמציאות, שאותה התיימר לייצג ולעצב.

הכינוי "כנעני", שהיה במקורו כינוי של גנאי ולעג, הודבק לקבוצה על ידי המשורר המפ"מי חד הלשון אברהם שלונסקי, אחרי שנפוצה שמועה שאנשי החוג הסתננו לפלמ"ח וערכו שם פולחנים קדומים. בין השאר נטען שרקדו בלילה סביב עשתורת עירומה, ואף נאמר שזאת היתה בתו של לוי שקולניק (אשכול). ה"כנענים" טענו שהאומה העברית החדשה היא המשך של האומה העברית הקדומה, שהיתה בעצמה המשך של עמי כנען הקדומים. אחרי סטייה קלה של אלפיים שנה, שבהן פרחה העדה היהודית, קמה עתה האומה העברית מחדש והיא חוזרת למקורותיה.

זה היה רעיון יפהפה לחוג של משוררים צעירים, אבל לא לתנועה שרצתה להכות שורשים בציבור הרחב. כי דווקא הנוער העברי, שבשמו דיברו הכנענים, היה חף מכל נטייה רומנטית; אין דבר בעולם שנגד יותר את טבעו. זה היה דור מעשי, ענייני, יבש, "ביצועיסטי" (מושג שטבעתי אז), שראה לפניו תפקיד מוחשי מאוד: להקים כוח עברי, לייסד מדינה. בעיני הדור הזה לא היו הכנענים אלא קוריוז.

לאיש כמו אהרן אמיר לא היתה כל יכולת לדבר אל הנוער הזה - מה גם שהמבטא המזרחי המאולץ שאימץ לעצמו יצר זרות מיידית. בכל הליכותיו היה ההפך מדמות ה"צבר". הוא גם סימל קוריוז נוסף: לפי תורת רטוש, "עברי" הוא אדם שנולד בארץ, "ואין בלתו". ילד שבא לארץ בן שנה, שוב לא יכול היה להיות "עברי". אבל אהרן אמיר נולד בקובנה (בשנת 1923, כמוני), שמו המקורי היה ליפץ, והוא הגיע לארץ ב-1935 (שנתיים אחרי). כמעט כל שאר חברי הקבוצה המקוריים היו גם הם ילידי חו"ל - ובראשם הר' עצמו, יונתן רטוש, שנולד בוורשה וששמו המקורי היה הלפרין. אמיר חי כל חייו בצל הסתירה הפנימית הזאת בין הווייתו לבין התורה שהוא הקדיש לה את כל יישותו.

את מכת המחץ על תורת הכנענים הנחיתה השואה. שנים מעטות אחרי פרסום המנשר המכונן של "הוועד לגיבוש הנוער העברי" (כפי שקרא לעצמו החוג שהקים רטוש אחרי שחזר ב-1939 מפאריס) נודעו ממדי הזוועה. היישוב העברי, שבמשך כל שנות המלחמה התעלם כמעט לגמרי מגורל היהודים באירופה, לקה בהתקף של חרטה בוערת. פתאום נוצרה כמיהה עמוקה לבית אבא ואמא, למשפחה היהודית החמה, לאידיליה של השטעטל - כל אותם דברים שאך אתמול נדחו בבוז תהומי. כאשר דיברו הכנענים על הינתקות מוחלטת מהיהדות ואף התנגדו לעלייה יהודית, הם עוררו על עצמם שנאה כללית.

התנגדותי המוחלטת לתורת רטוש ואמיר נבעה משני עיקרים מרכזיים של התורה הכנענית: ההתכחשות לקיומו של עם יהודי ושלילת קיומה של הלאומיות הערבית. בעיני הכנענים, היהודים היו בסך הכל עדה דתית. מכאן נבע יחסם ל"בעיה היהודית". עדיה גורביץ'-חורון, שממנו ינק רטוש בפאריס את יסודות התורה, האמין שהיהדות היא בכלל סטייה נפשית, שבה לקתה הנפש העברית. חברי ואני, לעומת זאת, מקבלים את קיומו של קולקטיב יהודי. אמנם, קשה להגדיר את מהותו של הקולקטיב הזה במושגים של ימינו, מפני שהוא נוצר בתקופה אחרת, שבה שררו מושגים אחרים. אך אפשר לדבר, בדרך ההשאלה, על "עם יהודי". ההתעלמות מקיומו הובילה את הכנענים למחוזות מוזרים.

כמו רטוש ואמיר, גם אני האמנתי, ועדיין אני מאמין, שקמה בארץ אומה עברית חדשה. אך אומה זו אינה קיימת מחוץ לעם היהודי, אלא בתוכו, כשם שאוסטרליה, לדוגמה, קיימת בתחום העם האנגלו-סקסי.

לא פחות חמורה היתה, לדעתי, טענת הכנענים שלא קיימת לאומיות ערבית - לא אומה ערבית אחת ולא אומות ערביות אחדות. הערבים הם בסך הכל "ערביאים", ערב-רב של בני אדם שהם בעצם עברים, אלא שהוכרחו לאמץ לעצמם את האיסלאם והשפה הערבית. תפקידנו הוא להחזיר את עשרות מיליוני ה"ערביאים" לחיק האומה העברית. האומה הגדולה שתיווצר כך תשתלט על כל "ארץ עבר" - הארץ שבין נהר הפרת והים התיכון.

זה הביא את אמיר לרעיון שהיה אז דווקא באופנה: שהערבים (שנתפשו כמוסלמים סונים) בכלל אינם רוב באזור. הרוב מורכב מלא-ערבים, כמו הנוצרים בלבנון, הקופטים במצרים, הכורדים בעיראק והשיעים בלבנון ובעיראק. אם נצליח לאחד את כל אלה מסביבנו, נשבור את שלטון הערבים ונקים את הממלכה העברית הגדולה. לי זה נראה חסר שחר. כבר באמצע שנות הארבעים טענתי שעמי אסיה ואפריקה עומדים לקום ולתפוס מקום מרכזי בעולם, ושמקומנו שם. האמנתי בכוחה של הלאומיות הערבית, השוטפת את כל עמי המרחב, ובמיוחד את העם הפלשתיני. אלה בעלי בריתנו, אמרתי.

הניגוד הקיצוני בין תפישותינו התגלה בכל חומרתו במלחמת לבנון הראשונה, כאשר אמיר תמך במלחמה ובברית עם הנוצרים, ואני התנגדתי לה ונפגשתי עם יאסר ערפאת. בעיני גלשה התורה הכנענית לימין הקיצוני, ולא היתה רחוקה מתורות פאשיסטיות. בעיניו הייתי שמאלני מסוכן, המשחית את הדור. תמיד קיוויתי שבאחד הימים נשב ונתווכח על כל אלה ברצינות. חבל שזה לא התממש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ