שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יצחק בן-נר
יצחק בן-נר

(הערת הכותב: איך שלא ניסיתי להפוך את הדברים, יצא שלא פחות משכתבתי על אהרן אמיר ז"ל, כתבתי על עצמי - דבר שאינני יכול לשאת אצל אחרים. לפיכך נכתבים הדברים שכאן בגוף שלישי יחיד, כחלק מהאנטיביוגרפיה שאני עוסק בה, בשנים האחרונות, "מעיין איצחקיה", שחלקה מציאות וחלקה מציאות מורחבת ובדויה. בכל הקשור לאהרן אמיר ולהיכרותי עמו, הכל אמת.)

בשנת 1958, בן 21, שום דבר לא היה ברור לאיציק, שזה עתה השתחרר מהשירות הצבאי שלו, ובעיקר זהותו שלו ככותב. המדינה חגגה עשור באותה שנה וגם היא נאבקה בבעיות זהות, מדינת חוק או מדינת הלכה. שלוש שנים לפני הגיוס השתתף כנער בתחרות העיתונאים הקטנים של שבועון הילדים "הארץ שלנו" ושלח לעורכים אז, בנימין תמוז, יעקב אשמן ואסתר קל סיפור קטן וכתבה קצרה. תמוז ענה לו במכתב קצר: "התקבלת. שלח סיפורים ולא כתבות". ואכן איציק, שאז נקרא בכפרו יצחקלה, שלח לשבועון הילדים במשך השנים שעד הצבא כשני תריסרי סיפורים על חבורת נערים במושב, שכולם נערכו, אוירו ופורסמו בו בהרחבה ובכבוד (ובעיקר לא הביאו לכותבם בושה בכפרו, משום ששם הכל היו מנויים על "דבר", "דבר לילדים", "דבר השבוע" ו"דבר הפועלת", ולכן אף אחד מצייקני הכפר לא יכול היה לדעת דבר על הכתיבה).

אחר כך באו שלוש שנים של שירות עצים וסוחט בצבא ויצחקלה, שנהפך בצבא לאיציק, לא כתב מלה אחת בבלוק העבה שנתנה לו אמא עם ההקדשה "לבני החולם, יהיו כל חייך כחלום טוב" וגם האצבעות לא גירדו לכתוב, כמו שהיה אומר שנים לאחר מכן על צורך הכתיבה, כאילוץ או כמין נגע, כמעט. כשהשתחרר וישב בבית הוריו במושב, מסייע בעבודות המשק ומרשה לעצמו שלא להרהר ב"מה יהיה?" שמא ייאלץ להגיע למסקנות קשות לגבי עצמו ומקומו בכפר, כחקלאי ממשיך, הגיע אליו מכתב מהעיר - ותל-אביב היתה אז לגביו כפלנטה אחרת, שאליה מגיעים, לבושים בבגדי חג, אחת לשנה. על המכתב היה חתום אהרן אמיר, שאיציק, קורא עיקש של כל עיתון, ספר ופיסת נייר שנקלעו לידיו, כבר שמע את שמו וקרא מעט מכתיבתו. בעיקר ידע שאמיר היה אחד מבני החבורה העברית הצעירה, שהנהיגה יונתן רטוש ושתמוז, בזמנו, היה אחד מחבריה, ושהוא משורר וסופר ועורך ומתרגם. "בנימין תמוז מיודענו הוא שהפנה אותי אליך", כתב לו אמיר, שסיפר בקצרה באיגרתו כי הוא מתכונן להוציא לאור רבעון ספרותי-הגותי בשם "קשת", ומחפש כותבים, בוגרים וצעירים, שיכתבו לרבעון זה.

החוברות הראשונות של "קשת", ששמרה עד היום (כ"קשת" החדשה ששב אמיר לערוך לפני כעשור) על אופיה ומתכונתה, שמורות עדיין בספרייתו של איציק. הוא שלח לעורך את סיפורו ה"מבוגר" הראשון, "המגדל", שגיבורו חייל בודד שנימנם בשמירה ונכנס לכלא - והעורך אמיר שלח לו כמה מלים טובות על הסיפור הקצר, הדפיסו בחוברת ד' של "קשת" וביקש שימשיך לכתוב לרבעון. איציק הנרגש, שלא היה לו עם מי לחלוק את שמחת התקבלותו הבוגרת ככותב, לבד מבני משפחתו, החל כבר לחשב את דרכו לעולם שבחוץ, ככותב ולא כחקלאי. הוא מצא את עצמו חתום על "קשת" (חתימה שנתית על הרבעון שימשה לעורך תחליף לתשלום שכר הסופרים) והסיפורים והשירים והמסות שקרא, ובעיקר "צדק הקומאינטרן", זיכרונותיו של נחמן ליסט, אחד מראשוני פק"פ, ההתארגנות המחתרתית למחצה של הקומוניסטים בארץ (שהרומאן שכתב איציק, לימים, "פרוטוקול", ניזון גם מהם), או הגיליונות המיוחדים שהוקדשו לקולנוע (משה נתן ערך גיליון זה. איש צעיר ומרתק, שהלך מאתנו הרבה בטרם זמן) ולתיאטרון, והידיעה שהוא קצת שייך לכל אלה, העצימה את תשוקתו לצאת מהכפר.

למרות הפרת המסורת הלא-כתובה של בני המושב של הבן כממשיך ולמרות כאב ההחמצה הכרוך בכך, קיבלו אבא ואמא את החלטתו של איציק בלא עוררין והוא יצא לתל-אביב לפגישה עם תמוז, המנטור הנערץ שלו. אבל בשבתם בדירתו היפה של תמוז, אמר הסופר והעורך בקולו הסמכותי לאיציק, שביקש את עזרתו כדי להתפרנס מכתיבה עיתונאית: "בשום ואופן לא. כתיבה עיתונאית תקלקל לך את כתיבתך הספרותית. פחות משנה של כתיבת הטור הסאטירי היומי שלי 'דעתו של עוזי' ב'הארץ' - ואני מצאתי את עצמי מהרהר יום ולילה בשאלה על מה ואיך אכתוב את הטור הבא שלי. באותה עת לא כתבתי מלה אחת של ספרות. מוטב שתהיה חוטב עצים או מטאטא רחובות, כמו בעלה של מנהלת בית הספר תיכון חדש, שביכר לנקות רחובות עם שני תוארי הדוקטור שלו, כדי שיהיה חופשי לחשוב וליצור".

אבל איציק לא רצה להיות מטאטא רחובות או חוטב עצים ועזב את בית תמוז בכעס ובאכזבה. אותו אב ראשון לכתיבתו, שהיה חוזר ואומר לו בפגישותיהם, "אתה צריך לכתוב. אתה נועדת לכתוב. עזוב את הכפר, כי שם לא תוכל להתמסר לכתיבה", לא היה מוכן לסייע בפן האחר, הפרוזאי, של כתיבת הפרוזה. במצוקתו, טילפן איציק לסופר השני שהכיר, אם כי רק ממכתביו, אהרן אמיר. אמיר נחלץ מיד לעזרתו והזמינו לביתו. הוא התגלה לאיציק כגבר זקוף ונאה ("מלוטש", היתה ההגדרה שאיציק אימץ לעצמו), שלבושו ונוהגיו היו כבשנות הארבעים; שחיתוך דיבורו הרהוט, כמו שפמפמו הדקיק וחזותו השחומה, היו לוונטיניים במתכוון, עם העי"ן והחי"ת הגרוניות, אף שנולד בליטא, אבל ללא רגשנות מיותרת.

כבר למחרת זימן לו אמיר, בעזרת קשריו, שתי פגישות נפרדות, אצל אחד מבכירי "מעריב" ואצל אחד מראשי "ידיעות אחרונות". אמנם, בעלותו במדרגות בית "מעריב", לפגישה הראשונה, פגש איציק במאיר נחתומי, שכתב גם הוא ב"הארץ שלנו" ומאיר (שהיה עם השנים לשופט) אמר לו, "על מה ולמה לך 'מעריב' הגדול? בוא אלינו ל'מעריב לנוער'" - ואיציק נענה לו וויתר על (אולי) הזדמנות חייו והחל לכתוב לעיתון הנוער, שעד מהרה התגלה לכפרי הבור כמי שמשלם - ומעט - לפי הכתבה. איציק נאלץ בכל זאת לעבוד בעבודות מזדמנות כמו סבל בשוק "תנובה", או ממיין ביצים, אבל את היענותו האוהדת של אמיר לעזרתו לא ישכח אף פעם.

אחר כך, בגיליון כ"ד של "קשת", פירסם אהרן אמיר סיפור נוסף של איציק, "אלכסנדר הגדול", סיפור על מלחמה הזויה המתרחשת בלא-מקום ובלא-זמן, ואמיר העורך הקפיד להחליף את הכ"ף בקו"ף, בשם גיבור הסיפור, וכל "אלכסנדר" היה ל"אלקסנדר". הוא הסביר זאת במשמעות ווקאלית שונה לעברות האות X, ואיציק חשב שהוא נוקדן וקפדן מדי, אבל אולי אלה הן תכונותיו ההכרחיות של עורך טוב. הוא הכיר ב"קשת" את יהושע קנז (הוא היה כבר אז במערכת "קשת", עם א"ב יהושע), ששירת כמו איציק ובאותה עת כמותו בבה"ד ארבע שבמחנה צריפין (ואחר כך כתב על אותה תקופת טירונות את "התגנבות יחידים" הנהדר שלו) והתכוון להמשיך ולכתוב לרבעון, אלא שהקמת המשפחה וההתפרנסות (שאיציק החליט שלא תהיה מבוססת על הכתיבה הספרותית), הרחיקה אותו ממילוי כוונה זו.

ואולי גם העובדה שאמיר הזמינו להצטרף אליו ולכמה ממקורביו, בפגישות ליליות בבית מערכת "קשת" ברחוב ביאליק, כדי לדון בבעיות המקום, הזמן והזהות הלאומית. איציק זוכר כתריסר אנשים, גברים כולם, מבוגרים ממנו ברובם, יושבים בחדר ריק כמעט, סביב מכתבתו של העורך, ומקשיבים ברוב קשב להרצאות של אמיר רהוט הדיבור, של החוקר עדיה חורון, או הפרופסור עזרה זהר ואחרים, בעיקר על ברית דמים היסטורית שחייבת להיכרת בין מיעוטי האזור, העברים - אנחנו כאן - הדרוזים, המארונים בלבנון והקופטים במצרים (אמיר הקפיד לתקן, בעיתון, ל"כופתים"). המשתתפים היו רציניים להחריד, כאילו גורל המזרח התיכון כולו מוטל על כתפיהם. הם היו מהנהנים בהסכמה לדוברים. לא נשאלו שאלות ולא הובעו הסתייגויות, בדרך כלל. בסיום הערב היה אמיר מוזג ברנדי לכוסיות קטנות וכולם היו שותים לחיים. שתיים-שלוש פגישות כאלה הספיקו לאיציק, שהרחיק עצמו תמיד מכל מה שנראה לו כביטוי מוקצן וסהרורי של דעות ומגילויים של מעין-משיחיות, גם אם חילונית לחלוטין. הוא הפסיק לבוא למפגשים ונראה לו שאמיר חש עצמו קצת נפגע מכך. הטלפונים מעורך "קשת" לא הגיעו יותר וסיפוריו של איציק התפרסמו מאז במוסף הספרותי של ה"הארץ", בעריכת תמוז.

בשנים שעברו, פגש איציק באמיר כמה פעמים באירועי תרבות מזדמנים. לעתים בירכו זה את זה לשלום. לעתים לא נענתה ברכתו של איציק. הוא כועס עלי או ששכח אותי, תהה איציק בינו לבינו. הקשר ניתק, להוציא אולי, אחרי שנים, מכתב חריף ששיגר אמיר למפיקיו של סרט חצי-תיעודי שאיציק כתב וביים על מחתרת ניל"י, ששיתפה פעולה עם הצבא האנגלי במצרים, בריגול ובמאבק נגד השלטון העותמאני בארץ-ישראל, בימי מלחמת העולם הראשונה. נראה שאמיר - אולי כמעריץ של אבשלום פיינברג, שכונה "הצבר הראשון" או "הכנעני הראשון" - התקומם על "השורה התחתונה" של הסרט, שהתועלת הממשית שהביאה ניל"י לתוצאות המלחמה בארץ, חרף כל גבורתם והקרבתם של אנשיה, היתה שולית. איציק הכיר כמה משירי אמיר, קרא קטעים מספרו האוטוביוגרפי וחשב שהוא מן היוצרים שכתיבתם תוערך טוב יותר ובדרך ראויה יותר, בשנים שיבואו, כי הדור שלו, חצי דור אחרי דורו של אמיר, החמיץ אותו. הוא גם קרא הרבה תרגומים שלו. רק באחרונה קרא את הביוגרפיה של היטלר שכתב יואכים פסט וחשב שתרגומו העשיר של אמיר מעניק לה תנופה ועומק (עם נוקדנות עריכתית נוסח אמיר, למשל בשימוש מיותר במקף-מחבר), ואת "איים בזרם" של המינגוויי (ש"תירגם את זה יפה אהרן אמיר" של מאיר אריאל כמו העניק לו מעמד של מתרגם-על), וחשב שהנובלה בלתה עם השנים, אך התרגום עודו עז ומלא חיות.

רק אחרי כארבעים שנה התחדש הקשר; ממש לרגע, ממש לפני הסוף. זה היה כשאהרן אמיר שהה זמן ממושך בבית החולים ועליזה ציגלר ויהושע קנז מילאו את מקומו בעריכת "קשת" החדשה וביקשו מאיציק לכתוב סיפור לגיליון ספטמבר 2007. כשחזר אמיר מבית החולים לשולחן המערכת, קרא ואהב את הסיפור, על נסיעת לילה מלאת חוויות שערך איציק, ביציאתו הראשונה כחייל-טירון ממחנה הצבא הביתה, התרגש מחידוש הקשר וכתב לאיציק דברים חמים. איציק ענה לו בברכה ליום הולדתו ה-85 ושניהם קבעו להיפגש לשיחה לפני תחילת ערב, שיועד לאותו גיליון של "קשת החדשה". הגיליון החדש נראה כמו כל עשרות הגיליונות של "קשת" הישנה-החדשה שקדמו לו, מוקפד וצנוע עם מסורת של עיצוב ובחירת אות ופורמט. באותו ערב, לפני כמה שבועות, נראה אהרן אמיר כמי שמחלתו כמעט גוברת עליו, אך הוא נאבק ואינו מניח לה לעשות זאת. הפגישה המחודשת היתה חמה ומעט עצובה. אמיר נמנע מלדבר על בריאותו. צנום, מיוסר, צל בעיניו, אך עדיין איש יפה ומלוטש מחשבה, הציג לפני איציק בגאווה כותבים צעירים, ש"קשת החדשה" העניקה להם בימת יצירה, ענה למברכיו הרבים, דיבר ברהיטות, כתמיד, והיה נרגש כמו היה המעמד לכבוד ההוצאה לאור של חוברת "קשת" הראשונה ולא של חוברת 22 של "קשת החדשה", בשנתה השישית.

"אהרן, ארים אליך טלפון וניפגש בימים הקרובים", אמר לו איציק, מששיחתם נקטעה בלי הרף. היו אלה דברים ללא כיסוי אמיתי, אך איציק היה מוכרח לאומרם, אף שידע, ולא ידע איך ומנין ידע זאת, אך ידע בבירור, כמו הצביטה הקשה, הברורה, של האגרוף שתפס במעיו בכוח, שזוהי פגישתם האחרונה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ