שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חיי הציבור של חברי אהרן

ראינו בתוצאותיה של מלחמת ששת הימים הזדמנות יחידה במינה לקבל בזרועות פתוחות את כל בני האדם הנמצאים בארץ הרחבה שצה"ל שולט בה. אבל לתמהוני, חבר אהרן אחרי המלחמה אל הרב משה לוינגר, אבי "המתנחלים", שאת הארץ השלמה חמדו - אבל לעצמם בלבד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי אורנן

שנים רבות עברו מאז התוודעתי אל אהרן אמיר באחת הפגישות החצי-מחתרתיות של מה שנודע בשם "הוועד לגיבוש הנוער העברי". הוא הצטרף אלינו בשנת 1941, ומאז הלכנו יחד כברת דרך ארוכה. הפעילויות של אנשי "הוועד" היו בעיקרן שיחות עקרוניות, ופעולותינו כוונו "לצוד נפשות" לרעיון שכולנו דגלנו בו: בנים אנחנו ללאום חדש, שקם והתהווה בארצנו זה כמה עשרות שנים. כבר קמו לאומים חדשים בארצות ההגירה, גם אם מבחינה ביולוגית לאומים אלה היו בחלקם צאצאים של בני אדם שהשתייכו לחברות אחרות. גם אנו, בני הארץ, איננו "דור יהודי חדש", כביכול גלגול קצת שונה ממה שהיו אבותינו הביולוגיים, אלא אנחנו בני לאום אחר. לא זו בלבד, אלא האבות שאתם אנו מזדהים הם דור בני הארץ שקדם לנו, ולא מולידינו שהיגרו לכאן.

היווצרות הלאום החדש שלנו, לפי מה שהאמנו, מהירה היא, כי אנו גדלנו לא רק כדור המשך לבני הארץ של התקופה האחרונה, שהביעו את מעמדם המיוחד בארגוני נוער מקומיים כגון מחתרת ניל"י או "גדוד מגיני השפה", אלא בעיקר משום שגדלנו בארץ שמהותה העברית הקדמונית מנצנצת מול עינינו בכל פינה. ההזדהות של בני הארץ, דוברי שפת הארץ העתיקה, עם יושבי הארץ מימים שקדמו לכיבושי מצרים ואשור, הקימה את הלאום החדש שלנו במסגרת לאומית עתיקה.

כדי לתאר מעט את חברי הקבוצה שאהרן נמנה עמהם, אצטט את דבריו של אוריאל שלח, הוא יונתן רטוש. במכתב שכתב בשנות השישים אל בנימין תמוז, שהיה מעמודי התווך שלנו בזמנו, הוא אומר: "ביסדנו ב-1939 - את מה שמכונה ברשימתך בשם 'הכנענים', הייתי אני האדם המבוגר היחידי בחבורה, כבן שלושים. השאר, שמהם עתידים היו להתפתח סופרים, משוררים, עיתונאים ועוד, כדבריך, היו בעת ההיא נערים בני 19-20 כיוון שמראש לא פניתי אלא אל משכילים בני גיל זה, מתוך הנחה שמבוגרים מהם נשחתו בתוך הגופים הציוניים והאווירה הציבורית הציונית".

השתתפתי עמו ועם חברים אחרים בהדפסה ובהפצה של החוברת "כתב אל הנוער העברי", שהכילה גם "איגרת אל לוחמי חרות ישראל", שכתב אוריאל. ניסינו להקים דפוס משלנו, ואף רכשנו אותיות עופרת כדי שנוכל לערוך את כתבינו בכוחות עצמנו, אבל פעולה זו לא הצליחה, ובסופו של דבר נמצא הדפוס המתאים, במידה רבה הודות לחיפושיו של אהרן. כעבור שנה בערך יכולנו להוציא גם חוברת שנייה, היא "משא הפתיחה במושב הוועד עם שליחי התאים". אכן בפגישות החבורה השתתפו חברים מיישובים שונים בארץ, ובכל מקום היה לכאורה גם "תא", שהיו בו אוהדים אחדים. החוברות לא הועמדו למכירה, אלא הופצו מיד ליד, ובכמה מקרים הונחו במרכזי נוער מתוך תקווה שיימצאו להם קוראים.

זיכרונותי על המשך התקופה נקטעו לתקופה של ארבע שנים, שכן זמן קצר אחרי רצח הלורד מוין נעצרתי והועברתי למחנה מעצר בריטי שבמזרח אפריקה. כששוחררתי והוחזרתי לארץ - לאחר מלחמת העצמאות - מצאתי פני דברים אחרים לגמרי. אהרן עבד עם אוריאל בהכנות נמרצות להוצאת כתב עת גלוי, שיימצא בדוכני העיתונים וכל אדם יוכל להגיע אליו בקלות. הגיליון הראשון יצא בנובמבר 1948. היו בו שישה עמודים גדולים וכולם מלאים במאמרים, ניתוחים פוליטיים, סיפורים, שירים והערות קצרות על שאלות-שעה נבחרות.

בגיליון הראשון היו שני מאמרי מערכת מרכזיים לא חתומים, האחד: "מטרת המלחמה - השלום העברי", והשני "בשערי ארץ הפרת". אינני יודע אל נכון את דרכי כתיבתם, אבל לפי העניין נראה שזו היתה עבודה משותפת של אוריאל ואהרן. הוא פירסם בגיליון זה את הסיפור "מפלת הנצורים", והוא עדות שלו מתצפית מרוחקת מעט (אבו-תור) על כניעת העיר העתיקה.

ארבעת הגיליונות הראשונים נתפרסמו כל אחד כ"הוצאה חד-פעמית". אהרן ואוריאל ערכו אותם תוך שנה וחודשיים. אחר כך קיבל העיתון צורה חדשה, ואהרן היה לעורכו, הנותן לו צורה, מחזר על פתחי חברים ולא-חברים להמריצם לכתיבה, דואג להביאם לדפוס, מגיה את העשוי, מתקשר עם מפיצים ומצפה לתגובות של קוראים ושל כותבים בעיתונות.

הוא ערך את "אלף" במשך שלוש שנים והוציא תשעה-עשר גיליונות. לא היה גיליון שלא היה בו דבר חתום מפרי עטו. מאמרים הוכתרו בשמות בעלי משמעות, כגון, "בשחר אלף", "למרוקאים ברוך הבא", "הנוער מת - יחי הנוער!", או "הקץ להגירה חופשית". גם מאמרי המערכת הלא-חתומים היו בדרך כלל פרי עטו.

ב"אלף" מנובמבר 1951 כלולה הופעת גוף ארגוני חדש שקם בעיקרו על ידי אהרן, הלא הוא "מרכז העברית הצעירים". היה זה ניסיון לחדול מיחסי "פעילים" ו"אוהדים" שהיו ביסודו של "הוועד לגיבוש", שלא היו בו חברים רשמיים בעלי מחויבות. מי שרצה בא, שמע, נשאר "עברי" בהשקפותיו או רק התקרב להן. הקמת "מרכז העברים הצעירים" אמור היה לשנות את המצב הזה, לאסוף אליו חברים שקיבלו עליהם אחריות להתנהלות הגוף שהם חברים בו. לצורך זה נכתב מצע ונוסח "קול קורא", ובו ניסוחים של מטרות ברורות בתחומי החיים השונים. לאחר ימים כתב על המרכז שהוא "קם בהשראתו של רטוש", אבל האמת היא כי אהרן היה היוזם והמוציא לפועל.

הניסיון הזה נכשל כשלון חרוץ. מודעות בנוסח "מרכז העברים הצעירים הוא המסגרת הארגונית למלחמת הנוער העברי - צעיר עברי, הטה שכם!" לא הביאו שום תוצאות. מעטים קראו אותן וכמעט אף אחד לא היטה שכם.

הוא נאלץ לחדול מהקדשת חלק ניכר מזמנו וממרצו לעריכת העיתון, ולחדול מאיסוף התרומות שהחזיקו את העיתון. מספר הקוראים והקונים פחת והלך, פעילות "אלף" חדלה, פגישות של אנשי "הוועד לגיבוש" נפסקו, ו"מרכז העברית הצעירים" נדם.

אהרן עסק כבר אז בתרגום דברי ספרות, וזמן מה אחר כך החל לרקום תוכניות להוצאת בטאון ספרותי חדש, שלא יהיה מכוון בראש וראשונה לעניינים פוליטיים, אלא עיקרו יהיה - בימה ספרותית שתיתן מבע מרכזי לסופרים צעירים מבני הארץ. את העיתון הזה, "קשת", יסד בתמיכת אביו, דב ליפץ, שהיה לפני כן מנהל הוצאת עם עובד וב-1955 יסד את הוצאת "עם הספר". אהרן הצטרף אליו לעבודת ההוצאה, וב-1957 נעשה הוא עצמו מנהל ההוצאה, מתוך הסכמה של אביו, שאהרן יוציא רבעון ספרותי. כך נולדה "קשת".

הוא השקיע ב"קשת" את מיטב מרצו, אבל כעבור שנים אחדות (בשנות השישים הראשונות) יזם הקמת מסגרת חדשה, כנראה מתוך רצון לתת מבע כלשהו לאמת שלו, שהיתה ביסודה ההשקפה העברית שנשאנו אותה מאז ימי הוועד לגיבוש. הוא פנה אל חברים ותיקים ואל אוהדים חדשים שהתוודע אליהם מתוך עבודתו ב"קשת" על מנת להקים "מועדון למחשבה עברית". אבל מלכתחילה סבר ש"המועדון" אינו צריך לשמש כלי למבע מובהק להשקפותינו, וכנראה זו הסיבה שהוא לא פנה כלל אל רטוש בבקשה שיצטרף ליוזמה זו. השמועה על התוכנית להקמת המועדון הגיעה בכל זאת גם אל רטוש, והוא רצה להשתתף בדיון המוקדם על הקמת המועדון. אולם ניסיונו להביע את דעותיו על התוכנית להקמת המועדון מעל דפי "קשת", נענה בסירוב מצדו של אהרן.

בחודש מארס 1966 שלח רטוש תגובה על כך לא לאהרן בלבד, אלא לכמה חברים ותיקים גם חדשים, שכינה אותם "רבותי, תלמידי וחברי". במכתבו זה אומר רטוש שבדעת ובכוונה נמנע ממנו לקחת חלק בייסודו ובבניינו של הגוף החדש, והוא מוסיף כי "עורכו ובעליו היחיד (=של הגוף העומד לקום) פסק שאין אני (=רטוש) זכאי לערער ב'קשת' על קביעות בעניינינו, שלפי דעתי הן סטיות חמורות, מערערות יסוד". והוא מוסיף כי כבר בקיץ הקודם נתחוור לו לתימהונו ואחר לתדהמתו, ש"רוחות מסכסכות גמרו אומר למנעני מלקחת חלק ביסודו" של הגוף החדש. פרשה זו הביאה לקצו, כמעט לחלוטין, את הקשר האמיץ שהתקיים שנים רבות בין אמיר ורטוש.

לא אוכל לסיים התבוננות זו על חיי הציבור של חברי אהרן, בלי לציין מה אירע אחרי מלחמת ששת הימים. אנחנו ראינו בתוצאות המלחמה את ההזדמנות היחידה במינה שניתנה לישראל לקבל בזרועות פתוחות את כל בני האדם הנמצאים בארץ הרחבה שצה"ל שולט בה. לפתוח לפניהם את החברה המסתגרת שלנו ולנהל חיים משותפים; להקים חברה לאומית אחת שלמה שבה יוכל כל אזרח לשמור על דרכו המיוחדת באמונותיו ובמנהגיו, אבל שיהיה בה שוויון מלא בזכויות ובחובות לכולם.

אפשר לומר שבמחשבה הזאת היו שני יסודות, האחד הוא לשמור על שלמות טריטוריאלית של ארץ אחת, והשנייה - להקים חברה פתוחה, ללא ההסתגרות היהודית מפני כל מי שאינו יהודי. לנו, לעברים הנאמנים בני הלאום החדש, הקמת חברה פתוחה היתה משאת נפש כבר עשרות שנים, ואינני מפקפק כלל שכזאת חשב גם אהרן. אבל לתמהוני, כמעט אומר, להתפלצותי, חבר אהרן בימים ההם אל לא אחר מאשר הרב משה לוינגר, אבי "המתנחלים", שאת הארץ השלמה חמדו - אבל לעצמם בלבד, ולא היו מוכנים לוותר על החברה היהודית המסתגרת. מבין שני היסודות בחר אהרון רק את יסוד ה"שלמות". וכך, שלב המעשה הנוסף, שפעלו בו מי שנותרו מ"הוועד לגיבוש", הוציאו מחדש גיליונות "אלף" נוספים, חוברות כגון "שתי פנים לדיין" והקובץ "מניצחון למפולת" - אהרן לא היה שותף בו. אבל יודע אני אל נכון שעד יומו האחרון אהרן חברי מאז לא נסוג מהשקפותינו הישנות המשותפות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ